הבה לא נתחסד: לא מעט נשים נוטות להזניח את עניין הסרת השיער מהרגליים בחודשי החורף, בתקווה שמי שייקל בפלומה הפרוותית לא ישים לב, או לכל הפחות יהיה מנומס מספיק כדי להעמיד פנים שלא שם לב. אבל בריטני דה-לה קרטז, בלוגרית אמריקאית, לא גילחה את רגליה במשך שנתיים רצופות. דווקא אחרי שגילחה אותן שוב, לראשונה אחרי תקופת הצמיחה הפראית, היא החליטה לכתוב פוסט על הנושא הטעון.
קראו גם: "תנו לי להיות שעירה ופרוותית בשקט"
"לא לגלח את הרגליים אף פעם לא נראה לי משהו אפשרי. אם את אישה, את מגלחת - לפחות כך זה כאן, בארה"ב. אז גילחתי. אני חושבת שאת היחסים שלי עם השיער שיש לי ברגליים אפשר לכנות 'מורכבים'. ובכן, זה לא שיש לי פלומה בהירה ובלתי נראית. יש לי שיער עבה, כהה, מחוספס וצפוף שם. התחלתי לגלח את הרגליים בכיתה ה' - במחשבה לאחור זה נראה אולי קצת מוגזם, אבל גדלתי באזור שבו כל הנשים היו רזות, נטולות שיער גוף ופחות או יותר עשויות מסיליקון, ובעצם כנראה שהיה לי מזל שהצלחתי לסיים תיכון בלי לעשות בוטוקס לפני כן.
"במשך שנים, הייתי ממש חסרת ביטחון בנוגע לשיער הזה. הייתי מגלחת אותו באדיקות מדי יום, כדי שלא אצטרך לראות או להרגיש זיפים. בתיכון הרחבתי את הגילוחים גם לשיער הידיים שלי, למרות שבניגוד לשיער על הרגליים הוא היה בהיר ודק יחסית (או לפחות היה, עד שהתחלתי לגלח אותו). כמו שאמרתי, לא לגלח לא הייתה אופציה - אבל שנאתי כל רגע.
ניצלתי את החורף כדי להפסיק לגלח
"זו מחוייבות שלא ביקשתי לעצמי. לא אהבתי להתבייש בגוף שלי, להרגיש שהוא לא מספיק טוב כמו שהוא ואני חייבת לעבוד עליו מדי יום. העור שלי גירד לי והציק לי מהגילוחים התכופים. אז אחרי כמה שנים של תסכול, הגיע חורף אחד בבוסטון, קר במיוחד. החלטתי שזו ההזדמנות שלי לדפוק את השיטה, לעשות אצבע משולשת לסטדנרט היופי של הפטריארכיה - ופשוט זרקתי את הסכין ואת ג'ל הגילוח לפח. בהתחלה חשבתי שאשתגע מהגירוד, אבל אחרי כמה ימים קשים - זה עבר. נתתי לשיער לצמוח - בלי שעווה, לייזר או כל שיטה אחרת - פשוט כי הייתי סקרנית לראות מה יגדל, מכיוון שמעולם לא ראיתי את הרגליים שלי לא מגולחות מאז כיתה ה'.
"בהתחלה, לא יכולתי להסתכל על מה שהלך שם. נראיתי לעצמי כמו האישה הכי דוחה בעולם. אמרתי לעצמי מיליון פעם שזו התנייה חברתית, שפשוט הפנמתי את הקודים התרבותיים של החברה שבה אני חיה, אבל זה לא עבד. הגעלתי את עצמי. אבל בגלל שאני העקשנית הכי גדולה שאני מכירה, לא נשברתי - ונתתי לשיער להמשיך לגדול. הרגשתי שאם אשבר ואגלח, זו תהיה כניעה לפטריארכיה, שלא אוכל לקרוא לעצמי 'פמיניסטית' יותר - למרות שאני בכלל לא חושבת שמישהי שמגלחת את הרגליים או עושה כל פעולה 'נשית' אחרת לא יכולה להיות פמיניסטית - אבל בשבילי, באותה נקודת זמן, השיער היה הרבה יותר מכמה תאים מתים ושגרת טיפוח.
"רציתי להוכיח - קודם כל לעצמי - שאני יפה ומושכת גם אם אני לא נכנעת לסטנדרט המקובל. חיכיתי לקיץ, כדי ללבוש חצאיות קצרות עם הרגליים הלא מגולחות שלי. בהתחלה לא היה לי אומץ, אבל בסוף פשוט אמרתי 'יאללה!!!', ויצאתי מהבית. פחדתי נורא שמישהו יגיד משהו, אבל לשמחתי - אף אחד לא אמר מילה.
"אבל אחרי שנתיים של מאבקים פנימיים, הבנתי שזה לא ייגמר לעולם. אני לא אתרגל לזה, אני לא אלמד לאהוב את עצמי עם שיער על הרגליים ואם משהו גורם לי כל כך הרבה סבל - אין סיבה שאמשיך להתענות. התאמצתי, ניסיתי - אבל לאהוב את עצמי יותר חשוב לי מעקרונות. בעלי לא הצליח להסתיר את התרגשותו כשאמרתי לו שאני סוף סוף הולכת לעשות את המעשה ולגלח, ואפילו התנדב לבוא איתי לאמבטיה ולתמוך בי. אני לא אשקר - עם כל משיכה של הסכין על העור הרגשתי כמו כישלון, אבל אני גם מודה שלא האמנתי כמה חלקות היו הרגליים שלי, אחרי המפגש הראשון עם הסכין מזה שנתיים. כמו דולפין על סדיני משי, אם לדייק.
"אני עדיין לא שלמה לחלוטין עם אף אחת מהדרכים. לא לגלח קשה לי, ולהשתעבד לגילוח המעצבן קשה לא פחות. מה יהיה בעתיד? אני לא יודעת. כמו שכבר אמרתי, לי ולשיער שלי יש יחסים מסובכים".