איפה השארת את ערמת הזרדים שלך

לפני כמה שבועות ראיתי סרט שלא עוזב אותי, כדרכם של סרטים משמעותיים. הבזקים ממנו מופיעים כשאני רוחצת כלים, מתלבשת, הולכת ברחוב. הסרט מתרחש בכפר קטן בהרים במרוקו, בו הנשים הן אלה שסוחבות את המים לכפר מהמעין בהרים ובכלל, סוחבות כל הזמן כל מיני דברים ונמאס להן. הן מכריזות על שביתת אהבה (אין סקס עד שמסדרים צינור מים מהמעיין לכפר) – וכמובן, כמו בסרטים, הטובות בסוף מנצחות.

איך החיים שלהן נראים, על מה הן חולמות, מה נחשב בשבילן הישג?

אני לא יכולה שלא לבחון איפה החיים של הנשים האלה, המרהיבות, ושלי – נפגשים. התקשיתי למצוא. להיות רכוש, לציית, להסתיר את עצמך, לחיות בפחד, לקבל מרות - אין דבר מזה בחיים שלי וסביר להניח שגם שלך, אבל אנחנו מיעוט זעיר בעולם הזה. והמחשבה הזאת לא עוזבת אותי. לא שזה חדש, לא שאני לא יודעת שבחלקים גדולים בעולם היחס לנשים הוא כאל יצורים נחותים שתפקידם לשרת, אבל יש הבדל בין לדעת דברים (אנחנו יודעים מלא דברים שלא צפים בכלל לתודעה שלנו) מלראות זאת בעיניים. לראות איך זה נראה באמת למי שנולדה במקום כמו הכפר הזה, איך החיים שלה נראים, על מה היא חולמת ומה נחשב בשבילה הישג. ולא סתם ראיתי את זה, אלא ממש מקרוב (המקום היחידי שנשאר בקולנוע היה בשורה הראשונה באמצע. גם סוג של חוויה).

מה שבלתי נתפס בעיני - נראה שגרתי במקומות אחרים

ולא מדובר באירוע שהתרחש לפני מאות שנים. הטלנובלות, מסתבר, הגיעו גם הן לכפר הקטן הזה בהרים, והסלולארי קולט בנקודה מסוימת, ברכיבה על חמור בהר. והן יפות, הנשים האלה, מקומטות ועבות בשר, והן צוחקות ושרות וסוחבות ערמות של זרדים ודליים מלאים מים במעלה ומורד ההר כמובן מאליו. הן נשים ואלה החיים שלהן, ככה היה תמיד וככה יהיה מעכשיו.

כשיצאתי מהסרט הזה (שזכה בישראל משום מה לשם "מים ואהבה", אבל במקור נקרא "מעיין הנשים", שם הרבה יותר שווה) חיפשתי איפה הנחתי את ערמת הזרדים שלי.

דברים שאנחנו לוקחות כמובן מאליו – ממש לא מובנים מעליהם. החופש לדבר, החופש לעשות, החופש לאהוב. רק הרעיון שמישהו יכול לקחת ילדה בת 13 ולכפות עליה גבר שהיא לא מכירה ולא מחבבת וזה יראה נורמאלי לכל הסובבים, בלתי נתפס בעיני. במקומות אחרים זה נראה כנראה שגרתי.

משפט להשראה: הדפיסי, גזרי והדביקי לעצמך על המראה

כשחיים בחברה מסוימת, החוקים שלה הם חוקי העולם. מה שהיה הוא מה שיהיה. יש לנו זכות גדולה להיות בין אלו החיות בתקופה בה נאמר – "מה שהיה הוא לא מה שיהיה, אנחנו נקבע מה יהיה".

יש עולם מסביב, והוא בכלל לא רחוק

ומה עוד למדתי מהסרט הזה? שזה מחלחל: הסלולארי והטלוויזיה משנים עולמות. כבר אי אפשר שלא לדעת, לפחות בחלק מהמקומות, שאפשר אחרת. סרט כזה, לדוגמא, יכול לשנות עולמות - רעיונות הם כמו זרעים, הם נישאים ברוח, נקלטים במקום בו יש תנאים מתאימים – ונובטים. יותר ויותר נשים יודעות להגיד "אני רוצה" ולא רק "אני צריכה", ויש לנו עוד דרך ארוכה לעבור.

לילדות ולנערות של היום יש הזדמנות לגדול לעולם חדש. הן יקבעו את דמותו.

אני מקווה שהן לא תשכחנה שהן אלה שקובעות, שהן לא תאמנה לשטיפת המוח האינסופית שמשדרת להם מודלים בלתי אפשריים, שלא תחשבנה שתפקידן נגמר בחופש ובהצלחה שלהן. יש עולם מסביב. ככל שנקודת המבט רחבה יותר, מרוויחים רגישות ומקבלים פרופורציות, לומדים להגיד תודה ומבינים שגם לתודה הזאת יש מחיר, היא באה עם מחויבות.

עצם המחשבה הזאת שאנחנו חלק ממשהו רחב יותר, אומרת שצריך להיות לנו לפחות אכפת מאלה שהחיים שלנו נראים להן כמו חלום רחוק. לא צריך בהכרח לטפס בשביל הצר אל אותו מעין בהרים של מרוקו כדי למצוא נשים שלא מאמינות שמגיע להן ולא מעזות לשנות את מה שנקבע עבורן, לא מבינות שבידן נמצא הכוח ליצור את עולמן.

לא צריך ללכת רחוק, הן נמצאות קרוב.

>>בטור הקודם שלי: כשאת מרגישה שאת נראית מהמם - הרחוב מגיב בהתאם

>> למתחם בעד עצמי