כמה פעמים קרה לך שהעפת מבט ראשון וקבעת דעה, בלי לתת לעצמך (ולמי שמולך) הזדמנות נוספת, בלי לראות את כל מה שאפילו לא מסתתר? משום מה אנחנו מעדיפים להסתכל למקום אחר, לתת לציפיות ולפחדים שלנו לקבוע את דעתנו.
לא חסידה גדולה של סנדאות נשים, אבל מה כבר יכול להיות
זה קרה לי כשמצאתי את עצמי, להפתעתי, יושבת במעגל במה שמכונה "סדנת נשים". זאת היתה הפעם הראשונה שלי בסוג כזה של סדנה. הנתונים המקלים היו שזה היה בפארוס, אי קסום ביוון ושהמנחה, אורלי (המכונה גם אוג'לה), היא חברה קרובה שלי כבר הרבה שנים. למעשה, אנחנו מכירות מהגן, לא שלנו אלא של הילדות שלנו, שהיו בנות שנתיים כשנפגשנו לראשונה, ומאז הן הספיקו לגדול ביותר משני עשורים. גם אנחנו.
עברנו שנים סוערות אורלי ואני, במשך שנים שום יום לא היה נסגר בלי השיחה היומית, עדכון הדדי בהתפתחויות ובחינת ההתרחשויות. שיחות של שעות, מעדכנות, משתפות בפרטים הכי אינטימיים שיש, אוספות אחת את השנייה מהרצפה בהתרסקויות הבלתי נמנעות, לומדות דברים, צוחקות הרבה. הילדות שלנו גדלו להפליא וגם אנחנו הצלחנו לגדול, איכשהו.
אחר כך עברו שנים ואורלי נסעה להודו והייתה למטפלת והילרית מבוקשת, הנעה בין תל אביב, הודו ויוון. הרווחים בין השיחות שלנו גדלו – גם הרווחים. בכל פעם שיש לי הזדמנות – אין דבר שמשמח אותי יותר מההזדמנות להיות אתה, ללמוד ממנה, להסתכל עליה, יפה כל כך, ככה שברור ששמחתי כשעלתה האפשרות להיות 3 ימים בסדנה עם אורלי בפארוס. זה נשמע מפתה - למרות שאני לא חסידה גדולה של קבוצות, ש"סדנת נשים" נשמע לי טרחני ודביק, ושאאלץ לחלוק אותה בסדנה עם כמה אחרות. מה כבר יכול להיות, אמרתי. אורלי שם, בטוח שיהיה מעניין.
"לא היה טבעי יותר בעיני מאשר לשבת במעגל ולהיות חלק ממנו" | צילום:
neotakezo, Istock
זה לא מה שהרגשתי באותו בוקר מעונן בו מצאתי את עצמי יושבת על כרית, במעגל, ומסתכלת מסביבי, מעבירה את מבטי מאחת לאחת. תריסר נשים בשלל גילאים ומצבים, מאמצע שנות העשרים ועד סוף שנות השישים, מכל העולם. בחנתי את הפנים, המבטים, ההבעות, לא מבינה איך נקלעתי לסיטואציה המיותרת הזאת עם הנשים הלא מעניינות האלה ואיך אני שורדת את שלושת ימי הסדנה הבאים. התחלתי לחשוב על דרכים אלגנטיות לחמוק מהמעגל.
כל אחת והסיפור המרתק שלה
אף אחת מהנשים שישבו והקשיבו בפנים חתומות לאורלי לא נראתה כמו מישהי שהייתי רוצה ללמוד ממנה משהו או להכיר אותה לעומק. אוסף סתמי של נשים. הן לא נראו לי מסקרנות, ולא היה לי שום עניין לשמוע את הסיפורים הצפויים שלהן. איך נכנסתי לזה, שאלתי את עצמי, ויותר מזה - איך אני עוברת את שלושת הימים הבאים. איזה שעמום. ככה זה התחיל.
בהתחלה אורלי בקשה שנכתוב רשימה של דעות שיש לנו על עצמנו. דעות הרי יש לי למכביר ולכתוב אני אוהבת, אז הרשימה הלכה והתארכה. הוספתי בנדיבות עוד ועוד שיפוטים וביקורות, כל הדעות הלא מחמיאות שלי על עצמי הצטברו לרשימה מרשימה. ואז, להפתעתי, אורלי בקשה שאני אספר על הרשימה הזאת לזאת שיושבת מצד ימין שלי, שנחשוב ביחד על הדעות האלה וננסה להגדיר של מי הקול בו הן נאמרות.
מצאתי את עצמי יושבת מול ג'וליה, אנגליה בת 35 עם עיניים תכולות וסקרניות ומצאתי את עצמי עונה בכנות לשאלות שלה, מספרת לה דברים, מקשיבה לסיפור המפותל (והמרתק) של חייה ושתינו צוחקות ביחד על החיים שלנו, על עצמנו ועל הקולות האלה, שמכתיבים לנו את החיים. מצאתי את עצמי מרותקת לסיפור חייה, למשברים, להתאהבויות, עונה בכנות על שאלות אישיות, רואה אותה. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. כל האחת והסיפור שלה וכל הסיפורים מעוררים תחושות, מהדהדים, מרתקים מאוד.
ואז באיזשהו שלב אורלי שמה מוזיקה וכולן רקדו, גם אני, שלא אוהבת לרקוד בכלל ועם נשים שאני לא מכירה בפרט, מצאתי את עצמי צוחקת ומסתכלת בעיניים ומגלה דברים. היה תרגיל שבו היינו צריכות לצייר את האזור הכי פחות נראה בגוף שלנו – ולדבר עליו (מאז פחות מסובך לי להגיד את המילה המפורשת "ואגינה") והיה טיול למעיין בהרים בו ההד מחזיר לך את הקול עם ריבית. שרתי. עוד דבר שממעט מאוד להתרחש, ואהבתי את הקול שלי שהתערבב בקולות שלנו ובפכפוך המעיין והכול היה כל כך צלול ויפה.
כולן יפות - בלי קשר לגיל, לשדיים או לתחת
בבוקר השלישי הלכנו לים, שהיה תכול ומלא אבנים צבעוניות ואורלי התפשטה ואנחנו אחריה, ונכנסו לים תריסר נשים עירומות לגמרי תחת שמש הקיץ היווני ושחינו והמים ליטפו לנו את כל הגוף ואחרי זה ישבנו במעגל על החוף, עירומות, ואני העברתי את מבטי מאחת לשניה וחשבתי כמה בת מזל הייתי להכיר את הנשים המיוחדות, הקסומות והיפהפיות האלה.
משפט להשראה: הדפיסי, גזרי והדביקי על המראה
אז מה בעצם השתנה, מאותו בוקר עגמומי בו הסתכלתי מסביב ולא הבנתי מה אני עושה שם לאחר צהריים מלא האור, יומיים וחצי אחרי? השתנה המבט, השתנו העיניים, השתנה השיפוט, הזמן והמקום שהקדשתי לעצמי, לראות, להכיל ולהרגיש. באותו יום, במים הצלולים, בין הגלים הרכים של פארוס, הסתכלתי על הגופות שמסביבי וכולן נראו לי יפות להפליא, בלי קשר לגיל, שדיים או תחת, מוצקות או משקל. תריסר אמזונות יורדות לרחוץ, עירומות כביום היוולדן, באור מלא. לרגע חשבתי שראיתי את נפטון, מציץ עלינו מבין הסלעים, ומתפעל.
לא הרגשתי ולו שמץ בושה, רק גאווה ושמחה על היותי חלק מהיופי הנשי הזה ולא היה טבעי יותר בעיני מאשר לשבת במעגל ולהיות חלק ממנו, מהחול הזהוב והסלעים המצלים והים הכחול. הסתכלתי על הגוף שלי, שלא רגיל להיות חשוף ככה באור היום, ועל הגופות האחרים וכולן נראו לי יפות כל כך, כל אחת בדרך שלה. הייתה שם עוצמה שקשה להעביר במילים, בקבוצת הנשים העירומה הזאת שיושבת ומדברת על מחשבות, חלומות, פחדים, חושפת תשוקות חוויות, מתחייבת לתת לעצמנו מקום.
היופי נמצא היכן שאין שיפוטיות
כמעט שנה עברה מאותה רחצה בפארוס, ובכל פעם שאני נזכרת בה, אני מרגישה את הגלים ורואה את קלשונו של נפטון מציץ בין הסלעים.
היופי, נהוג לומר, נמצא בעיני המתבונן. היופי, אני אומרת, נמצא בעיני זה המוכן גם להגיד "לא יכולתי לראות את הדברים נכונה, המוסכמות והפחדים הסתירו מעיני את מהותם של הדברים, אבל עכשיו אני פוקחת מחדש את העיניים, כמו תמיד, לראשונה".
כמה פעמים אנחנו קובעים דעה נחרצת, מתייגים אדם או רעיון כ"לא מעניין" בלי שעצרנו באמת להסתכל ולהקשיב? כמה קשה לנו לצאת מהגבולות שלנו, לעשות דברים שאינם נכנסים לתבניות הרגילות שלנו, בכמה מקרים הטייס האוטומטי שלנו מקבל החלטות – ואנחנו אחריו, מובלות כבולות במוסכמות. תגידו לי אתן.
אני חוזרת על המילים שאורלי אמרה: הרפי את המצח, חייכי את הפנים. שחררי כתפיים. נשמי עמוק. היופי נמצא בכל מקום בו השיפוט זז הצידה ומפנה מקום לעיניים טובות, פקוחות, אוהבות, עיניים שמוכנות לראות.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
