נשים נרצחות רק בשל היותן נשים. הן חשופות לאלימות כלכלית ומילולית וסובלות מהטרדות מיניות חוזרות ונשנות, בבית ומחוץ לבית, רק משום שהן נשים. הסטטיסטיקות מוכרות. כל אישה מכירה זאת גם על בשרה ברמה כזו או אחרת. על אלימות נגד נשים אפשר לדבר בכמה דרכים, שכולן חשובות.
אפשר לדבר על הדרכים להתמודד עם הצורך לתת מענה לנשים שסובלות היום מאלימות – פיזית, כלכלית ומילולית. על מענה אמיתי של שירותי הרווחה, הבריאות, האכיפה והענישה; על הצורך העצום בטיפול בילדים שגדלו למציאות משפחתית אלימה, ובנערות ונערים שהותקפו מינית - גם בהמשך התבגרותם; על ביצוע החלטות ממשלה קיימות להקצאת תקציבים למניעת אלימות נגד נשים; על הכשרה לאנשי שיטור ומשפט אודות האופן שבו אלימות נגד נשים פועלת, ועל העצמת נשים ומתן אפשרויות אמיתיות לחירות כלכלית (וכן – זה כולל גם אכיפה של תשלומי מזונות).
ואפשר גם לדבר על השורש של האלימות נגד נשים. כי אלימות נגד נשים לא נוצרת רק בגלל האפשרות הפיזית של אדם אחד להיות אלים כלפי אדם אחר, היא נוצרת בגלל שיש מי שמלמדים שאישה אינה שווה לגבר. שהוא טוב ממנה, ושהיא צריכה לפנות את מקומה לו. שכבוד אדם קודם לכבוד חווה. שהמסורת אומרת כך.
באופן מדהים, ובלתי נסבל, החינוך הפסול הזה, שגברים טובים מנשים ושכבודם של גברים יכול להצדיק את דחיקתן של נשים, לא רק שאינו נעלם מהתרבות הישראלית, אלא שהוא מתרחב למקומות חדשים מדי יום ביומו. הדרת הנשים, שהפכה מתופעת שוליים במרחב הציבורי הישראלי לעקרון שאומץ על ידי מוסדות ציבוריים רבים, היא תופעה שביסודה האמונה שנשים צריכות להתאים את עצמן לרצונם של גברים. לפעמים קוראים לזה בטעות הפרדה, אבל המילה המתאימה יותר היא מחיקה. תמיד יטענו שזו לא פעולה אלימה ואיכשהו תמיד יש לה נימוקים נורא עמוקים.
המסבירים והמסבירות (לצערי יש הרבה יותר מדי מסבירות) מגיעים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מכל שכבות האוכלוסייה, גברים ונשים, דתיים וגם חילוניים גמורים. אלא שהמנגנון שכופה הפרדה - הוא תמיד אלים. עצם הצורך במנגנון ממוסד בשביל לכפות הפרדה על נשים וגברים, מלמד שהציבור עצמו לא היה שומר על ההפרדה בלי המנגנון הזה. שיש מי שרוצה ללמוד בקמפוס שמתאים לה, או עם המרצים שמתאימים לה, למרות שמדובר במרחב "גברי". שנשים לא באמת "רוצות" לשבת מאחורה. שזוגות, חרדים, דתיים, מסורתיים וחילוניים נהנים לבלות יחד באירועי תרבות, מעפולה, דרך חיפה ועד גן יבנה, שבכולם נכפתה הפרדה על נשים, ובכולם – נשים קיבלו פחות משאבים.
אין שוויון לנשים - אין דמוקרטיה
ממש כמו שכל אדם ייפגע משלט שמבקש ממנו לא להיכנס לחדר בגלל שהוא מזרחי, ערבי או בעל מוגבלויות, עצם הדרישה מאישה לא להיות נוכחת היא פגיעה. היא אלימות. שוב ושוב, ברגע האמת, ההפרדה נכרכת גם באלימות של ממש - כלפי מי שלא מוכנות לקבל אותה.
זה מתחיל מפרטים "שוליים" כביכול, כמו תמונותיהן של נשים שנמחקות מפרסומות ושלטי חוצות, לא בגלל שמתנגדים לדעותיהן - אלא רק בגלל שהן נשים. הדרישה שנעלם מהמרחב הציבורי בגלל שאנו נשים, והאיומים והקללות על רקע מגדרי שנשים בעמדות הנהגה - בכנסת, בתקשורת וגם בשוק הפרטי - נחשפות אליהן בגלל שהן נשים, נובעים מאותו מקור פסול.
התנועה הציונית, מראשיתה, נשענה על ההבנה שגברים ונשים הם שווים. מיומה הראשון, נלחמה התנועה הציונית באי השוויון המגדרי, והיא הובילה מאבקים פורצי גבולות למען זכויות של נשים. שוויון זה של נשים וגברים בכל תחומי החיים ובראשם שוויון בזכות לכבוד ובזכות לביטחון אישי הוא אבן הראשה של הדמוקרטיה כולה. בלי נשים שוות זכויות – אין דמוקרטיה אמיתית.
בחזון הציוני הזה, של שוויון מגדרי, חלה נסיגה קיצונית בעשור האחרון. הפגיעה בכבודן של נשים – היא קריאה לאלימות נגדן. אלימות נגד נשים היא כרסום יסודות הדמוקרטיה.
לילי בן עמי הנפלאה, אחותה של מיכל סלה ז"ל שנרצחה על ידי בן זוגה בתחילת אוקטובר האחרון, כתבה השבוע שחייבים לגדוע את מעגל השתיקה. "חידלו לשתוק", היא כתבה. "דברו ושתפו. תתעניינו ודובבו. נדרש אומץ כדי לדבר, כדי לשתף, ונדרש אומץ גם כדי לשאול ולדחוף את האף. אומץ לחצות את מחסום הבושה והחששות. אבל זה אפשרי. יחד נטה את הכף אל הטוב".
אני רוצה לחתום עם המילים הכואבות והחשובות האלה של לילי, ולהוסיף דבר אחד: תדחפו את האף לא רק כששמעתם על רצח אישה במשפחה, או על אלימות פיזית. תדחפו אותו גם כשראיתם אלימות מילולית מול נשים, בבית ובמרחב הציבורי, וכן - תדחפו את האף גם בכל פעם שמישהו מעז להגיד לאישה איפה לשבת.
הכותבת היא יו"ר התנועה הירוקה וחברת כנסת מטעם המחנה הדמוקרטי