הכנסתי את יעד הנסיעה ל-GPS, האצבעות קצת רעדו ועל הצג הופיע המספר: 3,196 ק"מ ליעד. הבטתי שוב במסך ווידאתי שהכנסתי את הכתובת הנכונה. ליתר ביטחון, ביקשתי שייחשב מסלול מחדש. הנתון לא השתנה: 3,196 ק"מ, זמן הגעה משוער: 31 שעות וחמש דקות. התיישבתי מאחורי ההגה, חגרתי את חגורת הבטיחות ולקחתי נשימה עמוקה. יוצאים לדרך. נקודת המוצא: מישיגן. היעד: לאס וגאס.
הקו שנמתח על צג המחשב וסימן את מסלול הנסיעה המתוכנן חתך את ארה"ב מצפון מזרח לדרום מערב. אני מקציב לעצמי ארבעה ימים לעשות את הדרך הזאת, שזה אומר בערך 800 ק"מ נסיעה ביום, כמו לנסוע מחיפה לאילת ובחזרה. כל יום. אה כן, ואני הולך לעשות את כל זה ממש לבד – רק אני והמאזדה, מודל 2005, יד שלישית ממורה, שעלתה באמריקה 3,000 דולר בלבד. בהתחלה עוד שקלנו לרגע לנסוע יחד כל המשפחה, אני, היא ושתי הבנות, אבל המחשבה על מרחק כזה עם הקטנות מילאה אותנו פחד המהול בחשש מאשפוז בכפייה, וויתרנו עליה מיד. ובכל זאת, אנחנו צריכים את הרכב הזה לטיול הארוך שאנחנו מתכננים בחוף המערבי. הפתרון? הן יעלו על מטוס ויחכו לי שם, בלאס ווגאס, אני אעשה את הדרך באוטו. יהיה להן מספיק זמן לשכשך בבריכה בלעדי.
היום הראשון: הולך נגד הרוח
תא המטען מפוצץ במזוודות, טנק הדלק מלא. מישיגן, העיירה שגרנו בה בחורף האחרון, הולכת והופכת לכתם רחוק במראה האחורית. אני עולה על כביש 94, והאישה היחידה שאיתי עכשיו היא זאת שמדברת אליי מה- GPS ומודיעה בקולה ההחלטי: "המשך בכיוון הנסיעה עוד 350 קילומטר, ואז פנה שמאלה". אני מגביר את הווליום ונוסע. הכיוון מערב.
ההתחלה קלה, והשעתיים הראשונות טסות לי עם מוזיקה מהאוסף שהכנתי. יש שם 8 שמונה שעות של שירים שהולכים להימאס עליי, אבל בשלב הנוכחי אני עדיין לא מבין את זה. אני יוצא מגבולות מדינת מישיגן, עובר לאינדיאנה ואחרי שעתיים נוספות אני כבר במדינת אילינוי. הכביש מלא במשאיות הענק האמריקאיות, כל כך הרבה משאיות, מזינות את תרבות הצריכה המטורפת של המדינה הזאת. ככל שהכביש מתרחק משיקגו הנוף הופך ליותר ויותר כפרי: הדרך עוברת לצד חוות חקלאיות עם בית קטן, אסם, ואנטנה סלולארית. שלט ענק מציע "חתיכת" אדמה למכירה. החתיכה הזאת נראית לי פחות או יותר בגודל של נתניה.
הסקרנות מורידה אותי מהכביש הראשי. בתחנת הדלק איש מבוגר עם שפם מוגזם מוכר לי סנדוויץ' ופחית שתייה ונראה משועמם עד כאב. ידיו הבשרניות אוחזות בכרטיס האשראי שלי כאילו היה תער ופיו ממלמל את המחיר. שום דבר לא מחכה לו בסוף המשמרת. "תגיד", אני שואל אותו, "שווה לנסוע לעיירה של רייגן?". "רייגן?", הוא עונה, "למי אכפת בכלל מרייגן עכשיו? הוא כבר מת. מאיפה אתה? ישראל, באמת? מנחם בגין שלכם למד איתי בבית הספר. אומרים שהוא דיבר יידיש במבטא של תושבי פנסילבניה".
ככל שבדקתי לא מצאתי ראיות לכך שבגין למד אי פעם בבי"ס בפנסילבניה. אבל אולי במוחו של האיש הזה הוא כן למד. בכל מקרה, אני נזכר שאין לי זמן להתעכב וחוזר לכביש המהיר, ממשיך איתו עד למדינת איווה. השלט בכניסה אליה מעלה חיוך על פני: "אנשי מדינת איווה שמחים לקבל את פנייך". זה מעודד. יש ככל הנראה אנשים באיווה, למרות שלא שמעתי אי פעם מישהו מספר משהו על המדינה הזאת, וזה כולל אמריקאים. בכל מקרה, אני עוצר לקפה בעיירה בשם מוריס. איש עם מכנסים קצרים שחשפו עור לבן של חורף ארוך מוזג לי קפה בכוס עצומה, מחייך חיוך מלא עששת, אבל נחמד דיו כדי להזהיר אותי שאשים לב למזג האוויר. "באיווה", הוא טוען, "אתה לא יודע מה יהיה עוד שעה". הוא צדק.
650 ק"מ כבר מאחוריי והערב מתחיל לרדת. בשלב מסוים הרכב מתחיל להתנדנד, ואני אוחז את ההגה בשתי הידיים ומנסה להבין מה קורה. אני עוצר לבדוק שכל החלקים במקום, וכשאני פותח את הדלת אני כמעט עף. בחוץ מתחילה לנשב רוח מטורפת. אם היה לי שיער הוא היה בסכנה.
אני חוזר לכביש. השמש שוקעת על איווה, ואני מרגיש שאני האיש הכי בודד בעולם, מוצא את עצמי נוסע נגד הרוח. אני ונהגי המשאיות. הרכב ממשיך להתנדנד, ה-GPS מראה שהמלון ממש קרוב, רק עוד 10 ק"מ. הרעב מנקר. אני מפר מהר מידי את ההבטחה שנתתי לעצמי ועוצר לאכול במקדונלדס. ארוחה שלמה עולה כאן 3 דולר ו-70 סנט, כלומר 14 שקל בלבד. פחות מחצי מהמחיר שלה בארץ. זה כל כך זול שזה מתסכל. ואף מילה על הדלק שעולה בארץ הזאת 3.2 שקל לליטר. מי אמר יוקר מחייה ולא קיבל? אבל אין זמן למחשבות. אני קורס על מיטה במלון דרכים של 50 דולר ללילה, היום הראשון נגמר.
היום השני: פינת התעמלות לחיות מחמד
כשאני פותח את הדלת בבוקר הכל מכוסה בשכבה לבנה. "שלג במאי?" אני שואל את פקידת הקבלה. "כזה דבר לא היה לנו הרבה זמן", היא אומרת, "אבל זאת איווה". היא מוזגת לי קפה פושר, ומיד חוזרת לצפות בצרות של אחרים בטלוויזיה הקטנה שלה.
אני יוצא לכיוון הרכב ומקלל. השלג לא היה בתכנית. אני מתחיל לגרד את שכבת הקרח שהצטברה על החלון הקדמי, והאיש במכונית הסמוכה מביט בי במבט מלא רחמים של אדם שאיבד הכל בסופה אחרת בחייו, גם את שיניו הקדמיות. הוא מאחל לי באמריקאית שיהיה לי יום מקסים, האמנתי לו שהתכוון לזה מכל הלב.
הכביש חלק, ומדי כמה ק"מ אני רואה רכב או משאית בתעלה בצידי הכביש. אני עושה בראש חישוב שזה הולך לעכב אותי מאד, ואחרי הקפה השני כבר מקלל בקול רם בשפת הקודש. זה אחד היתרונות המובהקים של נסיעה לבד – אתה יכול לקלל חופשי. בכל מקרה, זה כנראה עבד כי פתאום השמיים מתבהרים, השלג מפסיק ונשארת רק רוח פרצים שנשפה בי עד נברסקה, המדינה החמישית בדרך. בערך שליש כבר מאחורי.
מה אפשר להגיד על נברסקה? באמת שלא הרבה. אפילו במדריך הטיולים היא קיבלה עמוד בודד, שגם הוא נכתב כנראה מתוך נימוס. זאת מדינה שהסמל שלה הוא סוס ועגלה, וזה אומר הכל. אם חשבתי קודם שאילינוי ואיווה הן מדינות של חוות בודדים, נבראסקה היא הדבר האמיתי – מהחלון מביטות בי בעיקר פרות בצבע פחם שלועסות עשב בצבע ירוק בקבוק. יש כאן הרבה יותר פרות מאנשים, יש גם יותר סוסים מאנשים. ספק אם יש כאן בכלל אנשים. בעצם חייבים להיות, אחרת מי תלה את השלט המוזר הזה שמתנוסס באמצע השדה שבצד הכביש: "אמריקה זקוקה לחוואים". אצלנו פתרו את הבעיה הזאת עם התאילנדים. עולה לי מחשבה נוספת: יכול להיות שעדיף היה לעלות את הקמפיין הזה במקום אחר, נגיד במרכזי הערים, כי מי בדיוק קהל היעד כאן? נהגי המשאיות שיעשו הסבה? אני? אפילו נענע נובלת לי בעציץ.
הנוף חוזר על עצמו, בכל 50 ק"מ יש תחנת עצירה להתרעננות עם שירותים נקיים כמו במלון פאר. אנשים כאן מכבדים את הסביבה שלהם וזה ראוי להערצה. באחת מנקודות ההתרעננות האלה יש גם "פינת התעמלות לחיות מחמד". אני אפילו לא יודע מה לכתוב על זה מרוב שזה הזוי, למישהו נראה שחסרים פה שטחים פנויים?
אני ממשיך בנסיעה וחושב על הסרטים ההוליוודיים בהם תמיד יוצאים לרוד טריפ עם רכב שנוסע לכיוון השקיעה. הגיבור מביט באישה היפה, פותח את הגג, והיא שולפת משקפי שמש ונמתחת לאחור. בשלב הזה הוא מחייך ושערו הבלונדיני מתבדר ברוח. את הסרטים האלה לא צילמו פה, ובכלל – אין שום טעם לנסוע עם רכב כזה בנברסקה. פשוט אין כאן את מי להרשים.
בחזרה לסרט שלי. שעות ארוכות של נהיגה מתחילות לתת בי את אותותיהן. הרגל נרדמת לרגע, הגב קצת כואב באזורים מוזרים, ואולי זה בכלל הגיל. יש לי היום עוד שלוש שעות נסיעה בארץ השטוחה והבלתי נגמרת הזאת, שהנוף היחיד שמשתנה בה הוא העננים.
ואז מגיע טלפון מווגאס: "הבנות עושות לי את המוות. הטיסה הייתה סיוט". לך תתלונן על הגב שלך, זה לא באמת מעניין מישהו. צריך לסבול בשקט.
אני עוצר לתדלוק, אחרי שעברתי כבר 1,550 ק"מ. עוד קצת להיום. כשהערב יורד אני נכנס למדינת קולורדו ונוסע לעבר שקיעה סגולה על כביש ישר שלעומתו כביש הסרגל נראה עקום. הכביש כל כך ישר שאפילו ה-GPS משתעמם. בשמונה בערב אני עוצר ומדומם את המנוע. קצת טלוויזיה בחדר המלון, מקלחת ולמיטה.
היום השלישי: שלום לך, הוסטל הלטאה הצהובה
הבוקר נפתח בהפתעה: כשאני מגיע לרכב אני מגלה את התיק של המצלמה קשור על המגב יחד עם פתק:"השארת את זה על גג הרכב". כמה הזהירו אותי מהגנבים האמריקאים, והנה אמריקה אחרת של אנשים טובים. עם חיוך של הקלה אני חוזר לכביש הסרגל. מסתבר שהוא ישר גם באור יום. ברדיו תחנה מקומית משדרת מוזיקת קאנטרי והשלט בצד הכביש מודיע "אנחנו קונים קרניים של בעלי חיים". ניו יורק היא לא אמריקה, זאת אמריקה האמיתית, כזאת שיש בה יישוב שכרגע חלפתי על פניו ושמו Brush. מי לעזאזל קורא ליישוב "מברשת"?
50 ק"מ לפני דנבר כבר מתחילים לראות את רכס הרי הרוקי, שנראים כאילו מישהו לקח את החרמון ומתח אותו לצדדים. הנוף מתחלף לנגד עיני ממישור אינסופי להרים עם פסגות מושלגות והדרך מטפסת מעלה מעלה. בגובה של 3,400 מטר מנהרת אייזנהאואר חותכת את ההר לאורך 2.7 ק"מ. מדהים. הם חפרו אותה בסלע כבר לפני 40 שנה, בזמן שאנחנו נלחמנו את מלחמת יום הכיפורים. כל אחד והאויב שלו.
למעלה, העצים לבנים והאגמים עדיין קפואים בחלקם, והנה שלט דרכים המזמין אותי לפנות ימינה לקברו של באפלו ביל, מגיבורי המערב הפרוע של סוף המאה ה-19. האיש היה פעם מפורסם יותר מג'סטין ביבר, אבל בכל זאת, אין זמן. בווגאס בת הזוג שלי מחליפה לבד חיתולים, זה לא זמן לניחום אבלים.
מההרים המושלגים יורד הכביש לעמק סלעי מהמם ביופיו. הדרך מתפתלת בנקיקים של קניונים עשויים אבן אדומה, ואז נמתחת במקביל לנהר הקולורדו. גם הנוף האנושי משתנה, פתאום רואים הרבה יותר כלי רכב פרטיים על הכביש. המשאיות מאבדות את הרוב המוחלט שהיה להן.
אני מתמכר לנוף, מגביר את הווליום ברדיו ונהנה מכל רגע. בדיוק אז מגיע טלפון מווגאס: הקטנה לא ישנה צהריים, היא נודניקית והיא משגעת אותנו. איך אצלך? אם כן, כלל הברזל בזוגיות מאד פשוט: אם היא לבד עם הילדים, אז גם אם אתה ממש נהנה, שלא תעז לספר לה על זה. "אני ככה ככה", אני עונה, "נסיעה מאד מתישה. מאוד. גם הנוף לא משהו".
אני ממשיך בנהיגה, מד הקילומטרים ממשיך להסתובב בקצב המתוכנן – ואז אני רואה אותם בצד הכביש. עברו חודשים מאז הפעם האחרונה שנתקלתי בהם, העין מתקשה להתרגל למראה שכבר נשכח אחרי חורף קשה בצפון ארה"ב: עצים עם עלים! כשהגענו למישיגן העצים כבר היו עירומים, לא זכינו לראות אותם מלבלבים שוב. והנה הם, חזרו! האמת שהתגעגעתי. זהו, סופית אני בדרך לארצות הקיץ.
כעבור שעתיים נוספות אני חולף על פניה של העיירה בעלת השם המופלא "צומת גדול" ועובר למדינת יוטה. יוטה נראית כמו מכתש, רק שמדובר במכתש ענק וירוק. בדיינר הקטן שבצד הדרך אני מזמין קפה אמריקאי ממלצרית יפה, שהתחתנה והתגרשה בקליפורניה והחליטה לחזור לעיר הולדתה. אני לוקח לגימה ארוכה ומבין שהתרגלתי לקפה האמריקאי. זה לא שהוא טעים לי, אבל הוא סביר יחסית לניסיונות של המקומיים כאן להכין קפה הפוך. עדיף לוותר. בכל מקרה, הקפה מחזיק אותי עד לעיירה המדברית מואב שבה תכננתי להעביר את הלילה השלישי, 2,600 ק"מ מנקודת ההתחלה של המסע הזה.
למרבה ההפתעה אין חדר פנוי במלון הראשון שאליו אני ניגש. גם לא בשני. בשלישי מסבירה לי פקידת קבלה חיוורת וצנומה ש"זה אף פעם לא קורה במאי, אבל יש כנס גדול של צלמים בעיר". משום מה רק כשאני בדרכים דברים מוזרים קורים במאי. "המקום הקרוב", אמרה לי, "נמצא 90 ק"מ מכאן". אני לא מתייאש. במלון הרביעי אני נתקל בצעיר נחמד באופן קיצוני שפשוט יושב על הטלפון ומחייג לכל מקום בעיר עד שהוא מוצא לי את המיטה האחרונה ב"הוסטל הלטאה הצהובה".
אני מגיע לשם, מקבל את חדר מספר 8. הדלת לא נפתחת. גם כל מפתחות המאסטר לא עוזרים. בעל הבית שולח אליי פרצוף מתחנן, אבל אני מבהיר לו במבט של קצין במיל' שאין מצב שאני נוהג עכשיו. חייב לישון כאן. הוא מסתובב ומסמן לאופנוען מסולט לייק סיטי שיושב בפינת החדר, איש עם קעקוע בגודל של טלוויזיה 42 אינץ' על היד. ההוא מתקרב אל הדלת ואז שופך עליה את חמתו עד שהיא נפרצת. אני נכנס ומנסה להדליק את האור. זאת טעות, כי עדיף כבר לא לראות. החדר נראה כמו שנבנה בשביל אסירים משוחררים, להקל עליהם את המעבר החד, אבל זה לא מפריע לי. אני מתרסק על המיטה ומתעורר בבוקר ליום האחרון של המסע.
היום הרביעי: לבקר בשלוחה של מאדים
אי אפשר לעבור דרך ארץ הפארקים המדהימה של יוטה ולא לעצור באף אחד מהם. אני בוחר בקניון הקשתות (archers national park) ומבין במהרה שאין דרך טובה יותר לפתוח איתה את הבוקר. הפארק הזה פשוט עוצר נשימה – מהקרקע מתנשאים להם עמודי אבן עצומים בצבע אדום שפשוט צומחים מאדמת המדבר, וברקע רכסי הרים מושלגים. יש כאן יותר מ-2,000 קשתות טבעיות של אבן שיצר הטבע והנסיעה בו מרגישה כמו ביקור בשלוחה של מאדים. המקום הזה טוען אותי מחדש ומשכיח את הכאבים והעייפות.
אני חוזר לכביש הראשי וממשיך מערבה. יוטה מתגלה כארץ קסומה עם תנועה דלילה למדי של כלי רכב. הנוף משתנה ממדבר לרמה גבוהה, מקניונים עמוקים להרים עם שכבה לבנה בפסגות. אחרי 3 שעות בערך אני פונה שמאלה לכביש המהיר 15 – והנה היא לראשונה, לבן על גבי ירוק: לאס וגאס. עוד 400 ק"מ. רק 400 ק"מ. כעבור שעתיים נוספות יוטה מתחלפת באריזונה, מדינת הגרנד קניון, וברדיו מבשר כומר שאפשר להגיע לכנסייה ביום ראשון גם בג'ינס וטי שירט, רק תגיעו! בתחנה המקבילה פינק פלויד. כמה המוזיקה הזאת הולמת את הנוף שהופך ליותר ויותר מדברי.
100 ק"מ למניאק. יאללה, עוד קצת. אני מגביר את הרדיו ושר לעצמי בזיוף מתגבר, הזדמנות אחרונה לפני שזה גורם לאנשים נזק רגשי. מימין ומשמאל שדות של קקטוסים. האם אפשר להתחיל לסכם? הדבר הכי ברור מהמסע הזה הוא שבארבעה ימים הצלחתי להבין משהו על אמריקה שאי אפשר להבין משדות תעופה. על הגודל שלה, על עצמת הטבע, על מרחביה הקסומים שמחוץ למסלול התיירים ועל כבישיה האינסופיים. יש פה הכל – מדבריות ורכסים מושלגים ומישורים ארוכים וכל כך הרבה מכל דבר. ועברתי רק 9 מדינות, כולל נבאדה, האחרונה בדרך הארוכה. הכביש מטפס ואז יורד לבקעה גדולה, והנה היא, לאס וגאס, מכוסה בעננה של אבק מדברי. בכניסה לכביש שמקיף אותה מוצב שלט ענק:"JESUS". לא בטוח שזאת העיר הנכונה בשבילו.
סרטי מסע מסתיימים תמיד בסצנות אפיות מרגשות בהן הגיבור משיג את הנערה. אצלי זה נגמר במגרש חנייה של מלון שלושה כוכבים וחצי. אני מחלץ את גופי, שאימץ לעצמו אחרי 3,200 ק"מ צורה של כיסא, ויוצא מהרכב שעמד במשימה בכבוד. הילדות רצות אליי, מחבקות אותי בהתרגשות, ואז בת זוגי מצטרפת, שמחה שהגעתי בשלום, ושהגעתי באופן כללי. היא מחייכת אליי, מתקרבת, מניחה את ראשה על כתפי ומתחפרת בשקע שבין הכתף לצוואר. "צריך להחליף לאריאל חיתול", היא לוחשת ברכות. "בא לך?" בטח שבא לי. וולקאם טו ווגאס!
המסע המופלא
מתכננים רוד טריפ? כמה טיפים בדרך לטיול החלומות שלכם
מה לוקחים אתכם? לא יותר מדי. בגדול, חוץ מרכב, בגדים וכל מה שאתם בכל מקרה לוקחים אתכם לטיול לא צריך שום דבר מיוחד. נקודות התרעננות תמצאו בערך כל 30-50 ק"מ, ורבותת מהן מציעות חנויות נוחות קטנות, אינטרנט, שירותים נקיים, מכונות שתייה וחטיפים ואפילו מרכזי מידע. בקיצור, מספיק הזדמנויות לקנות אל-תוש.
עם מי נוסעים? עם כל מי שבא לכם. המסע הזה הוא נהדר, ומהחוויה שלי למדתי שהרבה יותר נחמד לעשות אותו עם עוד מישהו, לחלוק את החוויה וגם את הנהיגה. לא מצאתם אף אחד שיצטרף אליכם? תתנחמו בנהגי המשאיות שפוגשים באמצע הדרך. הם תמיד יהיו מוכנים לדבר אתכם על הכל. רק אל תבנו על סקייפ משובח עם הקרובים שהשארתם מאחור – ברוב המדינות אמנם יש קליטה סבירה, אבל אינטרנט סלולרי אפשר למצוא בעיקר ליד עיירות או מרכזים מסחריים.
איך בוחרים מסלול? אני בחרתי את המסלול שלי בגלל הפרקטיות, אבל יש המון אפשרויות לרוד טריפס באמריקה. אילו הכי טובות? ובכן, חכמים ממני כבר דרגו את זה קודם: פורבס, ההאפינגטון פוסט, נשיונל ג'יאוגרפיק, ו-Usa today. נו, האמריקאים מתים על דירוגים.
איפה ישנים? בכל אחד מאלפי המוטלים שבדרך. עניין ההזמנות מאוד תלוי בעונה שבה אתם נוסעים – אפשר לעשות את זה הרבה זמן מראש או להסתפק בהזמנה דרך האינטרנט יומיים שלושה מראש, על פי התקדמות המסלול שלכם. בד"כ אין בעיה למצוא חדר ב50- 70 דולר ללילה, אבל קחו בחשבון שאם פשוט מופיעים בהפתעה בדלת זה עלול להיגמר בשינה מסויטת על מיטת סוכנות. בכל מקרה, את הכל צריך לקחת בקלות: רוד טריפ הוא בדיוק ההזדמנות לישון במלונות שבשום מצב אחר אפילו לא הייתם עוצרים על ידם.
מה אוכלים? פאסט פוד אמריקאי, כמובן. אוכל יש כל הזמן בצדי הדרך, וגם במדינות הנידחות ביותר תמצאו מסעדה, או לפחות סניף מעופש של אחת הרשתות, כל 50 ק"מ מקסימום. אם אתם שואלים אותי, חובה לאכול לפחות פעם אחת ארוחת בוקר מוגזמת בדיינר מקומי, כולל פנקייק וביצים ומלא מלא חמאה. אגב, תדעו שברוב המסעדות בארה"ב מקבלים מילוי מחדש חינם על משקאות קלים. למה הם מתעקשים להזמין בכל זאת את הכוס הכי גדולה והכי יקרה? לא ברור.
איך נוהגים? באדיבות ובקלות. נהיגה באמריקה, יודע כל אחד שהיה כאן, היא דבר מאוד נח ומאוד מסודר – הכבישים נהדרים, אין כמעט רמזורים בכבישים מהירים, והכי חשוב – הנהגים אדיבים. במשך כל 3,000 הק"מ שהעברתי על הכבישים האלה לא שמעתי אפילו צפירה אחת, וזה למרות שתמיד יש מקומי ברכב פיקאפ ענקי שנוסע מהר בסיבובים. זה בסדר, זאת השכונה שלו. רוצים חוק אחד חשוב ולא כתוב? אם רכב משתלב מימין, עברו למסלול השמאלי ותנו לו להשתלב. אחרי עקיפה תחזרו לנתיב הימני והכל יהיה בסדר.
איך מחלקים את הזמן? הו, שאלה טובה. זמן נהיגה סביר לדעתי ברוד טריפ הוא 5-6 שעות ליום נטו, לא יותר. מעבר לזה אנחנו מדברים על מירוץ אחרי השעון, וזה חבל – כי יש המון מה לראות בדרך, והכי כיף זה להשאיר קצת זמן לדרכים הצדדיות. פשוט רדו באחת היציאות, סעו קצת בקאנטרי סייד בלי מטרה מוגדרת והאטרקציות והנופים האמתיים של אמריקה כבר יגיעו. רק תנסו להיצמד ליעד יומי – מקום שאתם חייבים להגיע אליו עד סוף אותו יום. אם לא עושים את זה, קל ללכת לאיבוד כי המבחר הוא אינסופי.
מה שומעים? הרבה דיסקים שהכנתם מראש, או פלייליסט משובח שהכנתם מבעוד מועד באייפוד. שלום חנוך ושלמה ארצי אפקטיביים גם בנברסקה, אבל אם תשאלו אותי, השיר הכי מוצלח לשקיעה של היום השלישי למסע שלכם הוא "רוד טריפינג" של רד הוט צ'ילי פפרס.