"הרופאים אמרו לאמא שהיא משוגעת"

"היי שקטה כאילו אין בך דופי, כאילו האוויר נותן לך הגנה. כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי, כאילו מעפר פורחת שושנה"

את מילות השיר שכתבה רחל שפירא, החליטו בני המשפחה של דניז (הודיה) אזולאי ז"ל לחרוט על המצבה שלה. היום, שמונה חודשים אחרי שהמאבק הארוך והעיקש שלה בסרטן נגמר, הם מקווים שהיא סוף סוף שקטה. על הקבר עומדת חן (33), בתה הבכורה, ללא פאה וללא כובע. השיער שלה כבר התחיל לצמוח, והיא לא צריכה יותר להסתיר מאמה שגם היא חלתה בסרטן. "אני לא מתחרטת לרגע שהסתרתי ממנה את המחלה שלי", היא אומרת. "זה היה הדבר הנכון לעשות".

חן החלימה רק לפני חודשים ספורים מסרטן בבלוטות הלימפה (הודג'קין), והיום היא יוצאת למאבק נוסף. הפעם היא לא לבד – לצדה עומדים אביה יוסי והאחים גיא ושני, שהגישו תביעת רשלנות נגד בתי החולים שקבעו במשך שלוש שנים שהכל בסדר עם דניז, בזמן שהסרטן שלה התפתח. טענת המשפחה היא שיש סבירות גבוהה שהיה ניתן למנוע את הייסורים שעברה דניז עד למותה באפריל האחרון. "חשוב לנו שהאמת תצא לאור", אומרת חן. "אמא תמיד אמרה שעושים ממנה מטומטמת ושהיא יודעת שמשהו לא בסדר איתה. אבל הרופאים לא הקשיבו לה".

הניתוח נמשך כמעט יממה

בשנת 2004 הבחינה דניז, אז בת 48, מוכרת בחנות משקפיים מראשון לציון, שעין שמאל שלה לא מפסיקה לטפטף. "היא הייתה צריכה להתאפר כל יום לעבודה והאיפור בעין שמאל כל הזמן נמרח לה", מספרת חן. "היא לא הבינה מה קורה והתחילה ללכת לרופאים שיבררו את הסיבה". הרופאים שלחו את דניז אזולאי מבדיקה אחת לאחרת, אבל האפשרות של גידול סרטני לא נבדקה במשך תקופה ארוכה. ארוכה מדי.

הפרט הזה מופיע בכתב התביעה שהוגש בימים אלו באמצעות עו"ד שיראל קליינבלט-רוטשילד ממשרד חיים זליכוב ושות', המתאר מסכת ארוכה של בדיקות רפואיות שנעשו במרכז הרפואי אסף הרופא, בשירותי בריאות כללית ובמרכז הרפואי קפלן, אך העלו חרס.

"אמא לא ויתרה", מספרת חן. "הרופאים כבר אמרו לאבא שלי שאולי כדאי שייקח אותה לראות פסיכולוג, אבל היא לא השתכנעה. היא אמרה לו שהיא לא משוגעת ושהיא תגלה מה יש לה". גם חן והאחים שלה לא העלו על דעתם שסרטן מסוג אדנואיד סיסטיק קרצינומה התפשט בקצב מסחרר בחלל הפנים של האם.

רק בפברואר 2007, כמעט שלוש שנים לאחר שהתלוננה לראשונה, כך על פי כתב התביעה, הוחלט לשלוח את אזולאי לביופסיה כדי לבדוק אפשרות של גידול סרטני. בבדיקה התגלה שסרטן אלים התיישב על עצם האף שלה, ואזולאי הופנתה בדחיפות לביצוע ניתוח ארוך וקשה לכריתת הגידול שתקף את האף, ארובת העין ורצפת הגולגולת. בתום הניתוח הפנים שלה כבר לא ייראו אותו הדבר, נאמר לה, ודניז הבינה שחייה עומדים להשתנות. לילדים היא ניסתה לצייר תמונה הרבה יותר רכה. "ישבנו מסביב לשולחן ואכלנו ארוחת ערב", נזכרת חן, "והיא פשוט אמרה: 'טוב, מצאו סוף סוף מה יש לי, זה גידול שיושב על עצם האף שצריך להוציא'. היא ציירה את זה כמשהו פשוט יחסית, אני לא יודעת אם היא לא הבינה מה היא עומדת לעבור או שהיא פשוט לא רצתה להבהיל אותנו. היא ציירה את זה כניתוחון לא רציני שאחריו היא תהיה בריאה".

ואת קנית את זה?
"היא מכרה לי את זה יפה מאוד".

ה"ניתוחון" שעברה דניז נמשך כמעט יממה. "היא נכנסה לניתוח בשעה 7:00 בבוקר ויצאה ממנו ב-4:00 לפנות בוקר שלמחרת", מספרת חן. "עשרות רופאים נכנסו ויצאו מחדר הניתוח, היו שם כל הרופאים של המחלקה והגיעו גם רופאים מחו"ל, זה היה כמו מבצע צבאי". לפני הניתוח הארוך, שבמהלכו נכרת ושוחזר חלק גדול מפניה של דניז, היא הורדמה, ורק לאחר יומיים הילדים נקראו למיטתה. "אני מגיעה למחלקה ושואלת את עצמי מה אני עומדת לראות? איך אני נכנסת לחדר? שאלתי את האחות אם אמא חבושה, והיא אמרה לי שאי אפשר לחבוש. שאלתי את עצמי מה אני אומרת לאמא כדי שהיא לא תיבהל? אני לא אשכח את זה. נכנסתי לחדר, הסתכלתי עליה וכל הפנים שלה היו תפרים. אמרתי לה 'אמא זה לא נורא, העיקר שתחלימי. כל השאר זה שטויות'".

הילדים כיסו את כל המראות שעל הקירות, אבל אחרי שבוע וחצי דניז החליטה להתמודד עם המראה הקשה. "היא כבר נותקה מהמכשירים ואמרה שהיא רוצה ללכת לשירותים לבד ואמרתי לה, 'חכי, אני אבוא איתך' כי נזכרתי שיש שם מראה. אבל היא אמרה 'לא, הכל בסדר'. היא נכנסה ויצאה והסתכלה עליי. אמרתי לה: 'מה אמא?' היא אמרה לי 'לא ראיתי'. ידעתי שהיא ראתה, אין מצב. יש שם מראה שנמצאת ממש מול האסלה. אבל אמרתי לה 'אמא מה זה משנה? את מהממת, מה אכפת לך'. אפילו צחקנו שעכשיו אין לה קמטים במצח".

אחרי הניתוח הקשה, הכימותרפיה וההקרנות, פניה של דניז נשאו צלקות עמוקות ומבנה הפנים שלה השתנה ונראה לא טבעי, אבל היא הבינה שהיא חייבת לחזור לחיים. "היא הייתה כל כך חזקה, היא לא הקרינה כאב", מספרת חן. "אבל אני בטוחה שהיה לה קשה. כשהיא הייתה הולכת לישון, היא הייתה אומרת לעצמה 'אוי איך אני נראית, איך ממשיכים לחיות ככה', אבל לנו היא אמרה שהיא תמשיך להיות חזקה ולהילחם".

"לאט לאט אמא התחזקה", ממשיכה חן. "השיער צמח לה בחזרה, הצלקות נראו קצת יותר טוב. כל הזמן אמרנו לה שתסתובב בחוץ חופשי, שמי שלא ירצה להסתכל עליה לא יסתכל, זו בעיה שלו. אבא קנה לה כרטיס טיסה לארה"ב, לבקר את אחותה שחיה שם. זו הייתה הפעם הראשונה שלה בחו"ל והיא פשוט עפה על זה. היא כל כך נהנתה, הייתה כמה ימים בדיסנילנד, עלתה שם על כל המתקנים הכי מפחידים, רכבות הרים, רכבות שדים. כולם צורחים מפחד והיא צוחקת. היא כבר ראתה את כל השדים שיכולים להיות אז מה כבר יפחיד אותה?"

בשלב הזה, בני המשפחה כבר חשבו שכל השדים מאחוריהם, אבל אז דניז התחילה שוב להרגיש רע. ראייתה הלכה והתערפלה, ותקפו אותה סחרחורות קשות. "היא הייתה שואלת אותי 'חני, מעונן היום'?, והייתה שמש מטורפת. הייתי אומרת לה 'כן אמא, אביך היום'".

אחרי סבב של בדיקות דניז נאלצה להיכנס לניתוח נוסף, והפעם החשש היה שהרופאים ייאלצו לכרות לה את העין. "היא הייתה מאוד מוטרדת מזה", מספרת חן, וההורים החליטו ללכת לרבנים. "היא ואבא שלי נכנסו ל'רנטגן'. הוא לא הרים את העיניים אליה, רק אמר לה 'בעזרת השם לא יוציאו'. היא אמרה לו 'כבוד הרב, אני אישה חולה'. הוא אמר לה 'אני יודע, אני יודע' ולא הסתכל עליה".

הרופאים נאלצו להסיר לדניז את העין כדי להיפטר מהגידול, אבל גם הניתוח השני לא הכניע את הסרטן. מצבה הידרדר, היא איבדה כמעט לגמרי את הראייה, סבלה מכאבי תופת, איבדה את חוש הטעם וגם שמיעתה נפגעה. חן ואחיה הבינו שאמם הולכת ודועכת. "יום אחד הגעתי אליה וראיתי אותה נורא עצובה", מספרת חן. "היא סיפרה לי שהיא חלמה חלום שהיא הולכת לישון ולידה יושב כלב של עיוורים. 'זה היה לברדור שחור והוא חיכה שאני אקום', היא אמרה לי" נזכרת חן.

בחודשים ההם בילתה חן עם אמה כמעט בכל רגע פנוי. היא הגיעה איתה בכל יום לבית החולים איכילוב לבדיקות, ישבה לידה בשעות הארוכות של ההמתנה, לקחה אותה אליה והכינה לה אוכל. "אני זוכרת שהיא אמרה לי 'איזה אוכל מדהים את מכינה', ואני אמרתי לה, 'מה מדהים, אמא? את לימדת אותי הכל'".

ההיעדרויות התכופות מהעבודה הביאו את יוסי, אב המשפחה שעבד כעצמאי הנותן שירותים למכשירי חשמל, לפשיטת רגל, והוא נכנס לחובות. חן, שעבדה בניהול בר, החליטה לעזור והעסיקה אותו כטבח בבר בתל אביב. "בתקופה הזאת ממש התחברנו", היא אומרת בחיוך. "הוא היה מסיים לעבוד בלילה במטבח ועולה לשתות משהו בבר. היינו שותים, מדברים, הוא הכיר את החברים שלי, זו הייתה תקופה מאוד מקרבת. אמא שלי מאוד שמחה בזה, היא הייתה אומרת לי שזה מאוד עוזר להם".

"אבא, אני לא יכולה יותר להסתיר"

חן ספגה לתוכה הכל – את הכאב של אמה, חוסר האונים של אביה, הבעיות הכלכליות, הפחד מהמוות הקרב, אבל בכל הצליחה לתפקד. עד לאותו יום, בדיוק לפני שנה, כשגילתה שגם לכוחות שלה יש גבול. "זה היה כמה ימים לפני הסילבסטר", היא מספרת. "ניגבתי את הצוואר ופתאום הרגשתי שם גוש. יום אחרי זה הלכתי לרופאה בקופת חולים ואמרתי לה שיצאה לי גולה. היא אמרה לי שזה כנראה בגלל איזו דלקת שהייתה לי בכף היד, וביקשה שאחזור בעוד חודש. סיפרתי לה את כל הסיפור ואמרתי שאני עם אמא שלי רוב שעות היום ושאני חייבת להיות שקטה ורגועה. היא אמרה לי: 'טוב, אם זה ירגיע אותך אני אתן לך לעשות בדיקה'. אמרתי לה 'בבקשה תכתבי על זה דחוף'. היא אמרה לי 'אבל זה לא דחוף', אמרתי לה שאם היא לא תכתוב על זה דחוף, יבדקו אותי רק בעוד חודש. היא כתבה על הטופס 'דחוף' ונשלחתי לבדיקה".

אחרי ארבעה ימים הרופאה התקשרה ובישרה לחן שהיא חולה בסרטן מסוג הודג'קין. "נפל לי הטלפון מהיד", מספרת חן. "מבחינתי יש רק סרטן אחד, מה שאמא שלי עוברת. אחרי כמה ימים אני מקבלת את ההפניה וכתוב עליה שאני שייכת למחלקת אף אוזן גרון באיכילוב. המחלקה של אמא שלי".

אמה של חן כבר לא הייתה מאושפזת באותה תקופה, אבל הגיעה מדי יום לאיכילוב לבדיקות וטיפולים. חן החליטה שאת המסע הזה היא תעבור לבד, ללא ידיעת אמה וללא ידיעת בני המשפחה, פרט לאחיה ולדודותיה. "אמא הייתה פשוט מתה במקום אם היא הייתה יודעת שגם אני חליתי", היא אומרת. "המשפחה כל כך סבלה מהמחלה של אמא, שלא רציתי להוסיף. כל אחד היה עומד ליד המיטה של אמא כאילו הוא חזק והולך הצידה ובוכה. הם כולם היו גמורים".

חן, שכבר ידעה איך נראה סרטן, הבינה שהיא תצטרך לעבור טיפול כימותרפי והקרנות ושהשיער שלה ינשור. "הבנתי שאני אצטרך ללכת עם פאה, אז עשיתי תספורת קצרה והתקשרתי לאמא וסיפרתי לה שהסתפרתי. גייסתי את הקול הכי עליז שלי ואמא מאוד התלהבה. באתי אליה והיא מיששה אותי, היא כבר לא ראתה כמעט כלום בשלב הזה, והיא משכה לי קצת בשיער. היא אמרה לי 'חני, איך יפה לך'. היא שמחה בשבילי. פתאום נורא נלחצתי שאם אני אשים פאה היא עלולה למשוך לי את אותה, כי ככה היא הייתה נוגעת בי".

חן הופנתה לניתוח באיכילוב. "הגעתי למחלקה, האחיות רואות אותי, ושואלות אותי איפה אמא? עניתי שאמא בבית. הן שאלו 'אז מה את עושה פה?' הן שואלות. הראיתי להן את ההפניה, הן לא האמינו. אמרתי להן 'אתן יודעות מה המצב של אמא, אני צריכה שתעשו את זה כמה שיותר מהר. אני חייבת לחזור לשבת ליד המיטה שלה ולהיות איתה. היא תרגיש שאני חסרה'".

חן נכנסה לניתוח להסרת הגידול כשרק החברות הטובות ואחותה סביב מיטתה. "אלוהים הצמיד לי את האנשים שהכי הייתי צריכה לידי בתקופה הזאת. בורכתי", היא אומרת. באחד הימים האלה התאשפזה אמה במחלקה הזיהומית בקומה השנייה וחן, שבדיוק התאוששה מהניתוח שלה, ירדה אליה מקומה 8 כדי לבקר אותה. "שמתי צעיף על הצוואר, כי היו לי תפרים, התלבשתי יפה והרופאות שאלו אותי 'לאן את הולכת?' עניתי להן 'אני יורדת למטה, לאמא".

ההסוואה אמנם הצליחה, אבל אז דניז עלתה לקומה 8 כדי לעבור ביקורת במחלקה שבה אושפזה חן. "אני שומעת את הקול של אמא שלי ולא יכולה לקום אליה, להגיד לה 'אמא אני פה'. כל כך הייתי צריכה את החיבוק שלה".

הניתוח הסתיים בהצלחה וחן התחילה לעבור טיפולי כימו והקרנות. השיער והגבות שלה נשרו, והיא הבינה שכבר לא תוכל להסתיר מאביה את מה שהיא עוברת. "אמרתי לו לבוא לדירה של אחי כדי שאמא שלי לא תשמע. הוא נכנס וראה את שתי הדודות שלי מחזיקות לי את היד והיה מאוד מבולבל. אמרתי לו, 'אבא אני לא יכולה יותר להסתיר. יש לי סרטן'. הוא הסתכל עליי והיה המום. אמרתי לו 'אבא, אני צריכה שתהיה עם אמא, זה כל מה שאני מבקשת. אני לא אוכל להיות לידה עכשיו תקופה ארוכה ואני צריכה שתהיה שם במקומי'".

את הטיפולים עברה חן בלי הכתף המנחמת של אמה, שהלכה ודעכה. בסופו של דבר, דניז התעוורה לחלוטין. בין טיפול לטיפול חן השתדלה להגיע לביקורים כדי שאמה לא תרגיש שמשהו קורה, אבל כוחה לא עמד לה. "חיפשתי רק להיות לידה, ופתאום הרגשתי שאין לי את הכוח לעשות את זה. אמא לא הבינה למה אני לא מגיעה ואמרה לכולם שהיא לא מבינה איפה חן. כל הזמן אמרתי לה ולכל המשפחה שאני עם דלקת גרון קשה ובגלל זה אני לא יכולה לבוא", היא אומרת. "אלוהים לקח מאמא את הראייה כדי שהיא לא תראה מה אני עוברת".

שני, אחותה הקטנה של חן נשאה בעיקר הנטל. "אחותי עברה תקופה קשה מאוד. היא הייתה בסך הכל בת 23 והכל נפל עליה. הגעתי לראות את אמא אבל לא יכולתי להיות לידה, זה החליש אותי נורא להיות איתה. ראיתי שהיא כבר לא היא".

"אמרו לי לא לבקר את אמא"

שיחת הטלפון הבלתי נמנעת, זו שמזמנת את כל המשפחה למחלקה האונקולוגית כדי להתעדכן במצבה החמור של האם, הגיעה באפריל האחרון. הרופאה האונקולוגית שטיפלה גם בחן דיווחה למשפחה שהסרטן האלים התפשט לעמוד השדרה ולאגן, ושימיה של דניז ספורים. "הסתכלתי עליה ואמרתי 'אורית, מה את אומרת לנו?' היא אמרה לי שאמא גוססת. היא אמרה לי במילים האלה. אני זוכרת שצעקתי ובכיתי, לא הייתי מוכנה לקבל את זה. אני זוכרת שהסתכלתי על אבא שלי ועל אחי ושניהם לא זזים מהכיסא, לא מגיבים, לא ממצמצים. שאלתי כמה זמן, והיא אמרה שזה יכול לקרות בכל יום".

ואחרי זה את צריכה להמשיך ולהיאבק במחלה שלך.
"כן, אבל זה לא עניין אותי. מבחינתי עברתי שפעת, זה עבר לידי. כאילו שחן יצאה לי מהגוף והיא זו שעברה את כל הטיפולים, הבחילות, ההקאות. בי זה לא נגע".

דניז התאשפזה במחלקה וחן הגיעה לשם עם מסכה, כיוון שמערכות הגוף שלה היו חלשות מהטיפולים שהיא עצמה עברה וכל וירוס סיכן את חייה. "האונקולוגית אמרה לי לא ללכת לבקר את אמא, אבל לא הסכמתי", היא מספרת. "אמרתי 'מה פתאום שאני לא אלך לבקר את אמא?' שמתי מסכה ובאתי, וכולם שאלו למה אני עם מסכה. אמרתי לכולם שאני עם דלקת גרון. הרופאים כעסו עליי, אמרו לי 'תצאי מהר, אל תהיי כאן'".

דניז אזולאי מתה ב-12 באפריל 2012 בבית החולים איכילוב. "אבא שלי התקשר ואמר לי לבוא", היא משחזרת. "ניסיתי להתארגן, להתלבש ואני לא מצליחה לכפתר את הג'ינס, ואין לי אוויר. אני אחרי טיפול וחלשה. חברה הסיעה אותי לבית החולים, זה היה חדר ענק, עם הרבה חולים מונשמים. ראיתי שהחלון שלה סגור, שאלתי את האחות אם מנקים אותה והיא ענתה לי: 'לא מאמי, אמא נפטרה'".

חן ישבה שבעה בבית ההורים כמעט ללא כוחות, ועדיין הייתה צריכה להמשיך ולהעמיד פנים שהיא בקו הבריאות. "אחת מהדודות שלי, ספרית, קלטה שאני עם פאה, למרות שהשקעתי בפאה הכי יקרה כדי שלא ישימו לב. היא שאלה עליי, והדודות שידעו על המחלה נאלצו לשקר לה. אני יושבת שבעה ואני לא אני, פיזית, כי אני חלשה וכל הזמן אומרת שכואב לי הגרון. הגיע היום של הכימו ולא יכולתי שלא ללכת. קמתי מהשבעה, עם חולצה קרועה, ואמרתי לאחותי שהיא לא באה איתי הפעם, כדי שלא ישימו לב. אם שתינו נלך, זה יעורר חשד. חזרתי אחרי הטיפול לשבעה. הייתי גמורה, נכנסתי למיטה עם כדורים וקמתי בבוקר צהובה. אנשים שאלו אותי למה אני חיוורת".

השבעה הסתיימה ואחריה חזרה חן לטיפולים ולהקרנות וסיימה את כולם. השיער חזר לצמוח והיא התחזקה, הבדיקה שעשתה יצאה תקינה והיא חזרה לחיים שהיא אוהבת. לאחרונה פתחה בר חדש בשם סטופר בר ברחוב לילינבלום בתל אביב, והחברות עדיין מקיפות אותה מכל עבר. על התביעה שהוגשה נגד הגופים השונים בגין רשלנות רפואית חמורה היא לא מוותרת. "אמא שלי לימדה אותי לא להיות פראיירית, היא תמיד אמרה לי להילחם על מה ששלי. זו המורשת שלה ועם זה אני ממשיכה".

ומה הלאה?
"החלום שלי הוא להיות אמא", היא אומרת. "הצלחתי להקפיא המון ביציות ואני רוצה להיכנס להריון. למרות שאני לא בזוגיות, זה הדבר הראשון שאני אעשה ברגע שיאפשרו לי. אני רוצה המון ילדים".

 >> לכל כתבות המגזין