"למה לא ירו בו ברגל? בכתף? בבטן? הבן שלי היה מחורר בכדורים כאילו שהוא מחבל"

אמויה בהטה יושבת בסלון הביתה בבאר שבע, צופה בטלוויזיה ובוכה. השעה שש בערב, על המסך הפגנת המחאה של הצעירים יוצאי אתיופיה בתל אביב, והדמעות יורדות. הגוף שלה נמצא בדירה הקטנה ברחבת הרב עוזיאל, אבל הנפש שלה תקועה לפני 18 שנה, ביום בו שוטרים ירו בבנה 19 כדורים והרגו אותו. "עבור השוטרים אתיופים הם אוויר, הם כלום. מותר להרביץ להם, ולירות בהם כאילו הם ברווזים במטווח", אומרת בהטה, "השוטרים ירו בבן שלי כמעט עשרים כדורים מטווח אפס, הם הוציאו אותו ממש להורג, ואז עוד עשו לו וידוא הריגה, חיסלו אותו כאילו היה יתוש וגררו את הגופה שלו כמו כלב. לצבר, לישראלי, הם לא היו מעיזים לעשות דבר כזה, אבל דם של אתיופי מותר. היחס אליו הוא כמו אל שקית זבל. המשטרה רצחה את הבן שלי בדם קר, ואז טייחה הכל".

הכאב של אמויה בהטה ובעלה אסממאו, בני השישים פלוס, לא דעך עם הזמן. העיניים שלהם כבויות, הכאב עצור בפנים, המלים טעונות, הסיפור שלהם נשכח, אף אחד לא ממש התעניין. הם מדברים על היום שבו איבדו את אילן טפרה, ואיך שש שנים מאוחר יותר איבדו בן נוסף, פונס ישראל, שהואשם בתקיפת שוטר ותלה את עצמו לאחר שלא עמדו לו כוחות הנפש להוכיח את חפותו. "אני לא יודע איך אנחנו בכלל שורדים אחרי כל מה שעברנו. אנשים אחרים מזמן היו מתים מצער. במדינת ישראל אין צדק. ניצלו את זה שאנחנו לא יודעים עברית, שאנחנו עולים חדשים ולא היה מי שיזעק את זעקתנו וילחם את מלחמתנו", אומר האב אסממאו, "המוות של הילדים גמר את המשפחה. איבדנו את השמחה שלנו. ביום שאילן ופנוס מתו, האור שלנו כבה. אפילו לבית הקברות אנחנו לא הולכים להשתטח על קברי הילדים. אנחנו לא מסוגלים מבחינה נפשית. לעולם לא נתאושש מזה, ואני אמשיך להילחם עד יום מותי כדי להוציא את הצדק לאור".

משפחת בהטה עלתה לישראל במבצע שלמה בשנת 1992. בתחילה היו 12 ילדים, אבל שתי בנות נפטרו באתיופיה: שימבה בת התשע שמתה ממחלה, וורקה בת ה-25 שנפטרה מסיבוך בהיריון. "היה קשה עם המוות של הבנות, אבל ידענו שאנחנו חייבים להמשיך, ורצינו כבר להגיע הביתה, לישראל". אמויה, אסממאו ועשרת הילדים השתקעו באופקים. אילן טפרה, הבכור, למד בתיכון והתנדב במשמר האזרחי, עד שהתגייס לצבא. "אתה יודע שהחלום של אילן היה להיות שוטר? הוא חשב שככה הוא יוכל לתרום", מספרת אמויה, "השוטרים נורא אהבו אותו. הוא היה ילד טוב, אחראי, עמוד השדרה של הבית". כעבור חמש שנים קנו דירה לבאר בבאר שבע, ואילן טפרה התגייס לחיל האוויר, לתפקיד נשק. הוא קיבל מחמאות מהמפקדים שלו, אבל לא רק. "בבסיס חיילים היו מעירים לו הערות איך אחד כמוהו, עולה מאתיופיה, הפך להיות אחראי נשקייה", משחזרת האם אמויה.

אחרי הצבא עבד בתור מאבטח במוסדות ציבור בירושלים, ויום אחד קיבל את המכתב שציפה לו ממשרד השיכון, לגבי האפשרות שיקבל דירה בדיור הציבורי באופקים. בשבעה ביולי 1997, נסע בבוקר לאופקים לפגישה וחזר אחר הצהריים לבאר שבע במונית. וכאן הסיפור מסתבך, על מה שאירע לאחר מכן הדעות חלוקות. לטענת נהג המונית שהסיע אותם, אילן טפרה דיבר על חיסולים. השילוב בין נושא השיחה והאקדח שהיה לו, במסגרת תפקידו כמאבטח, הלחיצו את הנהג והוא ביקש ממנו להוציא את המחסנית. לדבריו, זה עבד לכמה דקות, ואז אילן הכניס שוב את המחסנית לנשק. בשלב הזה, הנהג החליט לעצור במחסום בכניסה המערבית המערבית לבאר שבע, שם ראה צוות של המשמר האזרחי. אז אחד המתנדבים ביקש מבהטה לצאת מהמונית. מכאן הכל קרה מהר מאוד: אילן טפרה נלחץ, וברח רגלית לכיוון בית חברו הטוב ברחוב החיד"א 59, כשהשוטרים רודפים אחריו מרדף. במשטרה טענו שהוא השתלט על הדירה, ירה כדור באוויר והתבצר בפנים, מסכן את האנשים מסביב לבניין. אבל צ'אלה, בעל הדירה והחבר של אילן, סיפר שהוא לא איים על איש ולא היווה סכנה. "הוא נכנס לדירה ואני ירדתי למטה לקנות סיגריות בפיצוציה", אמר.

בינתיים התאספו מחוץ לבניין קציני משטרה בכירים, מנסים להבין איך לטפל בבעיה. מפקד המרחב דאז (מאוחר יותר גם מפכ"ל) דודי כהן התקשר לכמה קצינים והורה על הקפאת מצב עד שיגיע צוות משא ומתן משטרתי מירושלים. כלומר: לא לעשות דבר, לא להיכנס לדירה או ליצור קשר עם אילן עד שיגיעו המומחים, אלא אם המתבצר ייצא בעצמו. כהן יצא במכונית מביתו בגבעתיים, ורצה לטפל בעניין בעצמו. בני המשפחה והחברים של אילן שביקשו להיכנס לדבר איתו ולהרגיע אותו סוּרבו.

כעבור כמה שעות, כשדודי כהן הגיע, הוא מצא את הדירה פתוחה, וגופתו של אילן טפרה מנוקבת 19 פעם. מה קרה שם? שמונה קצינים ושוטרים החליטו להיכנס לדירה, מבלי שטפרה יצא החוצה. השוטרים, תחת מפקד הזירה סגן ניצב שמשון צבטאני, שבזמן האירוע היה מפקד משטרת באר שבע, נכנסו פנימה. צבטאני נכנס למטבח, שנייים אחרים המשיכו לתוך הסלון. לטענתם, כפי שסיפרו מאוחר יותר בחקירת מח"ש, הדירה היתה חשוכה מאוד, הם שמעו נוקר של אקדח ואת בהטה מאיים עליהם ולכן החליטו לירות לעברו מתוך הגנה עצמית. 19 כדורים נוקבו בגופו של בהטה מטווח קצר.

"הדודים הגיעו הבית וסיפרו שהרגו לנו את טפרה"

הוריו של אילן טפרה היו באותה שעה בבית. "אף אחד לא הודיע לנו", שחזר האב, "הגיעו דודים שלנו וסיפרו שהרגו לנו את טפרה. ואתה יודע מה הכי משפיל? אף אחד מהמשטרה או נציג רשמי של המדינה לא טרח לבוא אלינו הביתה ולבשר לנו איך הוא מת ומה קרה. פשוט רצחו לנו את הבן ב-19 כדורים. עשו לו וידוא הריגה. למה לא ירו בו ברגל? בכתף? בבטן? הוא היה מחורר בכדורים כאילו שהוא מחבל. תבין, זה ילד בלי עבר פלילי, אף פעם לא הסתבך בכלום. סתם ככה הרגו לי הבן".

ביום הלווייתו של בהטה 15 קייסים של הקהילה האתיופית ערכו, בצעד חריג למדי, טקס פולסא דינורא לשוטרים שירו בו. יוצאי אתיופיה הפגינו מול מטה מרחב הנגב ודרשו צדק מינימלי, כלומר, שיעמידו לדין את השוטרים המעורבים. המחלקה לחקירות שוטרים אמנם פתחה בחקירה, אבל היא התנהלה באופן משונה למדי: כמה שעות לאחר האירוע הגיעו חוקרי מח"ש מירושלים וביקשו מהשוטרים והקצינים שהיו בדירה לכתוב, כל אחד בנפרד, את הגרסה שלו לאירוע. אף אחד מהם לא עומת עם הממצאים או נחקר שוב. האירוע בדירה שוחזר לאחר שלושה שבועות, דבר שלא מקובל בסטנדרטים של חקירה. "החקירה של מח"ש היתה לא מקצועית ולא מעמיקה", מספר קצין בכיר לשעבר שנכח במקום, "החקירה לא תאמה אמות מידה של חקירה מקצועית". השופט מכליס, שהורה על חקירת נסיבות מותו של אילן בהטה, שמע את הסיכומים שהגישו השוטרים והחליט לא להעמיד אף אחד מהם לדין בנימוק שפעלו מתוך הגנה עצמית, שכן הוא היה חמוש באקדח.

עורך הדין גיא ביירון שייצג בהתנדבות את משפחת בהטה החליט לפרוש בעקבות הפרשיה, לא פחות. "הסיפור הזה גרם לי לעזוב את התחום. איבדתי את האמון במערכת המשפט בישראל. זו היתה החלטה הזויה ואומללה שלא להעמיד אף אחד מהשוטרים לדין", אומר עו"ד ביירון, "היו הרבה ליקויים ומחדלים בחקירת מח"ש שהיום היו גורמים לסערה ציבורית ולהדחת שוטרים מהיחידה. לא יתכן ששוטרים יפרו הוראה של הקפאת מצב ויירו 19 כדורים באדם שלא איים על איש. לא יתכן שחוקרי מח"ש יערכו שחזור 20 יום לאחר המקרה, זה יכול היה לתת המון זמן לשוטרים לתאם עדויות. לא ייתכן שהמעורבים נתנו עדות פתוחה מבלי שעומתו בסתירות שהיו בפרשה. אני כואב את כאבה של המשפחה עד היום".

"פנוס הרגיש שרודפים אותו כי הוא אתיופי ולכן העדיף לתלות את עצמו"

המשפחה לא הצליחה להתאושש מהמוות של טפרה, ושש שנים לאחר מכן, ספגה מכה איומה נוספת. בנם הצעיר ישראל פנוס התאבד בתלייה אחרי שגם הוא הסתבך בפרשה מיותרת עם המשטרה. ישראל פנוס, שחיכה לגיוס למשמר הגבול, הגיע יום אחד לבית של חבר ובינו לבית טכנאי המעליות שעבד שם התחיל ויכוח. הטכנאי אמר שפנוס תקף אותו, פנוס הכחיש, אבל השוטרים שהגיעו למקום עצרו אותו, ולטענתם הוא גם תקף אחד מהם כשהתנגד למעצר. כתב אישום הוגש נגדו ושופט החליט לשלוח אותו למעצר בית אצל דודתו בעפולה. כשהגיע המכתב הרשמי שדורש ממנו להתייצב למשפט, יצא פנוס מן הבית בשעת לילה מאוחרת ותלה את עצמו על עץ בחצר.

"פנוס היה בטוח במאה אחוז שהוא זכאי. המכתב שהוא קיבל מהמשטרה הכניס אותו ללחץ", שחזרה אמו, "הוא הרגיש שרודפים אותו כי הוא אתיופי ולכן העדיף לתלות את עצמו. אני מאמינה שמה שקרה לטפרה השפיע עליו מאוד. הוא פחד שיכניסו אותו לכלא בלי סיבה. אתה יודע מה זה לאבד שני ילדים בשש שנים בגלל התנהלות של המשטרה? אני לא ישנה בלילות, בוכה כל הזמן, אני פוחדת למות מצער".

אביו של פנוס דומע כשהוא מדבר על הבן שהתאבד. "אם המשטרה ומערכת המשפט היו רגישים לעדה האתיופית היה אפשר למנוע המון אסונות. מבחינה נפשית אנחנו שבורים, משתדלים לא לדבר על האסונות אחרת פשוט כל המשפחה תתפרק לחלקים. אנחנו לא הולכים לבית העלמין, אם נראה את המצבות של הילדים פשוט נמות מכאב, הלב שלנו לא יחזיק מעמד".

אסממאו ואמויה מאמינים שאם השוטרים שהיו מעורבים במות בנם היו עומדים לדין, היתה להם לפחות תחושה של הקלה. "אז לפחות היינו יודעים שיש קצת צדק בישראל. הכי כואב לנו שהשוטרים המשיכו בחיים, התקדמו לדרגות בכירות והדם של הבן שלנו פשוט צועק מהאדמה", היא אומרת.

לכל כתבות המגזין