עוד לא עבר שבוע מאז שטיגיסט ביטאו בת ה-15 נדרסה על ידי אלמוני בטרקטורון בעת אימון ריצה, וכבר היא ממהרת להתאושש. אלופת ישראל במרוצי שדה אולי נאלצה להעביר כמה ימים בשכיבה כשהיא נזקקת לסיוע בכל פעולה, אבל תסמכו עליה שהיא ממש לא מתכוונת להישאר במצב הזה. עכשיו היא כבר מטפסת על כיסא הגלגלים שהניחו אחיות המחלקה האורתופדית בבית החולים קפלן, מנסה לזקוף את הגב, מביטה סביב. לחייה נפוחות ותפר קטן מבצבץ מהתחבושת שעל הגבה שלה, אלא שתווי הפנים החזקים לא מאבדים מעוצמתם גם כשהיא מביטה על רגלה המרוסקת. היא אפילו מצליחה לשחרר חצי חיוך כשאומרים לה עד כמה התספורת הנוכחית גורמת לה להיראות בדיוק כמו הזמרת ריהאנה, מושא הערצתה.
מהתאונה שפגעה בה כל כך קשה היא כמעט לא זוכרת דבר. אינספור מילים נשפכו בשבוע האחרון בתקשורת על הרוכב האלמוני שהגיח בסערה, עשה פניית פרסה והאיץ את נסיעתו במכוון כדי לפגוע בה ובחבריה לאימון – אבל היא עדיין לא מצליחה להרכיב בראש תמונה ברורה של הרגע ההוא. הדבר היחיד שמעניין אותה הוא למה, בעצם. מה היה בה שלא היה באחרים, שגרם לו ללחוץ על הגז הכי חזק שאפשר.
"אני לא מבינה למה הוא עשה לי את זה", היא פולטת בין שפתייה הנפוחות, עינה השמאלית בקושי נפתחת. "יכול להיות שהוא עשה את זה מתוך גזענות, כנראה מתוך שנאה. לא חסרים מקרים של אלימות נגד אתיופים, במיוחד בשנה האחרונה, ואני לא אתפלא אם זאת הסיבה. זה ממש לא חדש לי. הרי הילדים בדור הזה גזענים אפילו עוד יותר מההורים שלהם. הם אומרים כל מה שמתחשק להם ומקללים חופשי. יש אנשים שקראו לי מלא פעמים בשמות גנאי בבית ספר, ועכשיו, אחרי התאונה, הם פתאום מתחנפים, כותבים לי הודעות יפות בפייסבוק. לא קונה את זה. אני יודעת שהוא נכנס בנו בכוונה, ויכול להיות שזה רק בגלל שהוא גזען. הרי גבעת ברנר היא לא מקום של אתיופים. זה מקום של לבנים, של ישראלים".
"ראיתי אותו לוחץ על דוושת הגז"
זה קרה כשחברי קבוצת הרצים שלה אליה הצטרפה לאחרונה נפגשו ביום שישי האחרון כדי להתאמן בשדות של קיבוץ גבעת ברנר, כמדי שבוע. ביטאו עשתה את כל הדרך לשרון מעיר מגוריה נס ציונה בהוראתו של המאמן שלה, וודג' זבדיה, שחשב שמדובר בהזדמנות נפלאה עבורה להתאמן עם רצים בוגרים יותר ולשפר את תוצאותיה. כבר שש שנים שהוא מלווה אותה מקרוב, ומבחינתו – אסור לוותר על שום דבר שיכול להזניק אותה קדימה ולקדם אותה אל עבר החלום הגדול: אולימפיאדת ריו 2016.
"חלק ניכר מהכוח של אלופים הוא הרצון והנחישות שלהם, ולטיגיסט יש את זה לחלוטין", הוא קובע. "יש לה גם פוטנציאל וגם יכולת ההתמדה, והיא מהווה מודל לחיקוי עבור הבנות האחרות בקבוצה. מאז שאני מכיר אותה היא רוצה להגיע למקומות הגבוהים ביותר, וגם אני מאמין בה, אבל המצב הכלכלי שלה לא מאפשר את זה. אנחנו מנסים להשיג לה מימון דרך העירייה בכל דרך אפשרית, ולשמחתי צירפנו אותה לאחרונה גם לנבחרת הקדטיות (שבה חברות רצות בגילאי 16-17 – א"פ). בזמן האחרון הרגשתי שבאמת הגיע הזמן לדחוף אותה למעלה ולשלוח אותה למחנה אימונים. לצערי התוכנית הזאת השתבשה".
כשמונה דקות לפני סיום האימון בשטח הפתוח, הופיע מול קבוצת הרצים רוכב טרקטורון כשפניו מכוסות בקסדה, והקיף אותם בענן עפר סמיך. "הוא מילא אותנו באבק וכולנו כבר היינו עייפים מהריצה", נזכר זבדיה, "סימנו לו שיאט את הנסיעה, אבל הוא המשיך ואפילו בעט עם רגלו באחד הספורטאים. אז פתאום ראיתי שהוא עובר אותנו בנסיעה, מסתובב בפניית פרסה, לוחץ על דוושת הגז ופוגע בטיגסט ובראדיט בעוצמה רבה".
ראדיט, האתלטית השנייה שעליה מדבר המאמן, היא ראדיט בלטה בת ה-19, שנפגעה באורח קל מעוצמת התנגשותו של הטרקטורון. מאז ששוחררה במוצ"ש לבית הוריה בראשון לציון היא בעיקר שרועה על המיטה המתקפלת, מסרבת לאכול ושקועה בתוך עצמה. גם העדכון האחרון על לכידתו של חשוד במעשה לא עודד אותה, והיא נותרה כואבת ושותקת. הוריה יושבים לצידה, היא תופרת רקמה לחולצה והוא בוהה באוויר, ושניהם מגניבים מבט מודאג בכל פעם שהיא נאנחת בכאב.
"כנראה שאם לא היינו אתיופיות זה לא היה קורה, שזה בסך הכל נובע משנאה", מסננת בלטה בשקט. היא עלתה לכאן עם משפחתה בסך הכל לפני שש שנים, הגיעה מאדיס אבבה בירת אתיופיה למרכז הקליטה בבאר שבע, ומשם עברה לפנימייה דתית בחיפה עד שסיימה את לימודיה התיכונים. בימים שלפני התאונה, בזמן שהיא ממתינה לגלות איפה תשובץ בשירות הלאומי שלה, נהגה להתאמן שש פעמים בשבוע, בכל יום חוץ משבת, וחלמה על הישגים משמעותיים. כעת, כשהיא בקושי מסוגלת לקום על רגליה, היא עדיין לא יודעת מתי תוכל לחזור להתאמן – והאמת? היא גם לא בטוחה בדיוק בשביל מה היא מתאמצת.
"זה מוזר שמצד אחד מפלים את האתיופים ושיש כאן גזענות אמיתית במדינה, אבל מהצד השני, כשיש נציג אתיופי לאולימפיאדה, פתאום אומרים שהוא מייצג את כולנו ועוד מעזים להתלונן שהוא לא מגיע להישגים", היא אומרת. "באתיופיה האתלטים מקבלים בכל חודש סכומים יפים שמאפשרים להם לא לעבוד והם מקבלים כבוד. בארץ אף אחד לא רואה אותנו. לפני ארבע שנים, באולימפיאדה הקודמת, הבטיחו לנו שישקיעו בנו לקראת לונדון 2012 ושנוכל להתאמן ברצינות כדי להגיע להישגים, אבל כשהגיע רגע האמת והיינו צריכות להתחיל להתכונן פתאום הסבירו לנו שאין תקציב ואין כסף להשקיע. לפעמים אני חושבת שאם הייתי נשארת שם הייתי ברמה אחרת לגמרי".
היא מביטה על שני הוריה, אנשים מבוגרים שאינם מבינים את השפה, ונאנחת. "מה שלא מבינים כאן זה שכדי להצליח צריך לא רק כישרון, אלא גם שיאמינו בך ויעזרו לך. אני, מלבד שני מפגשי ריצה בשבוע, מתאמנת כל יום לגמרי לבד. כשזכיתי במקום השני באליפות הארץ, אחרי שהתאמנתי לקראתה במשך חודשים, קיבלתי 500 שקל. יכולתי להרוויח את זה ביומיים של מלצרות. את יודעת מה? דווקא בגלל זה אני רוצה מאוד לייצג את ישראל בתחרויות. להוכיח לכל המפלים ולכל הגזענים למה אני מסוגלת".
הילד בן השלוש צעק "איכסה, שחור"
גם מהשיחה עם ביטאו עולה תמונת מצב עגומה למדי של חיי העולים בארץ, רחוקה מאוד מהמראות המוכרים של יהודים אמריקאים המנופפים לשלום בהתרגשות בירידה מכבש המטוס. בגיל שש היא עלתה לארץ עם הוריה וארבעה מתוך אחיה, והמשפחה הטלטלה במשך כמה שנים בין צפת ואשקלון עד שהתמקמה לבסוף בדירה קטנה בנס ציונה. שלושה מתוך אחיה הגדולים התפזרו בין פנימיות דתיות, וההורים ניסו לפרנס את מי שנותר לצידם: אמה של ביטאו עבדה כמנקה והרוויחה 1,400 שקל בחודש. אביה ניגן באירועים קהילתיים והתבסס בעיקר על הביטוח הלאומי. ביטאו עצמה בעיקר ניסתה לשרוד ילדות של זרות וניכור.
"רק בחטיבת הביניים, לא מזמן, התחלתי לרכוש חברות 'ישראליות'. עד אז הייתי רק עם אתיופים כי זה היה לי יותר קל בגלל הסביבה והילדים", היא אומרת. "גם היום כשאני מסתובבת ברחוב זורקים לי הערות כמו 'יא אתיופית, יא שחורה, כושית', אבל אני לא נפגעת יותר. נכון, אני שחורה, נו אז מה? בחודשים האחרונים הפסיקו לדבר אליי ככה בכיתה, כי כנראה שהם כבר למדו שכשזה מגיע לנושאים כאלה אני לא מוכנה לוותר. לא מוכנה שידברו אליי ככה, ויכולה גם להרביץ אם צריך".
לפני כשנה איבדה ביטאו את אמה, לאחר שלקתה במחלה קשה בעת ביקור באתיופיה ונפטרה. מאז, תפס אחיה שימלס את הפיקוד בבית ואף מונה לאפוטרופוס הרשמי שלה. כשהתאונה התרחשה, הוא היה הראשון לקבל את ההודעה. "אבא שלנו לא מדבר עברית כמעט והוא גר אתנו רק בחלק מהזמן ולכן אני מנסה להיות גם האבא וגם האמא בבית", שימלס מסביר. "ביום שישי המאמן וודג' התקשר אליי והסביר שריסקו לטיגיסט את הרגל ושהיא כרגע מאושפזת. כששמעתי את זה כמעט איבדתי את ההכרה, ממש פחדתי שהיא כבר לא בחיים. רק כשראיתי אותה בבית החולים, עד כמה שכאב לי, הבנתי שזה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע".
מבחינתו של שימלס, אי אפשר להתייחס לפגיעה באחותו כמנותקת מהמציאות שבה חיה המשפחה. מציאות שבה הכל אפוף בענן דק ומעקצץ של גזענות. "האמת שנתן זהבי התייחס לנושא הזה בתוכנית שלו ובאמת ריגש אותי מאוד", הוא אומר. "הוא אמר בדיוק את מה שחשבתי ולא אמרתי בקול: 'כולם מפחדים מהגרעין האיראני ומגראדים שנופלים בדרום, אבל האויב נמצא ממש פה, אצל השכן. אז מה אם הם אתיופים? אלה לא אנשים שרצים רק בשביל הקריירה שלהם או בשביל המשפחה שלהם, אלא משקיעים את כל חייהם כדי לייצג את מדינת ישראל ולהביא לה כבוד'. אני כל כך מסכים איתו, הרי אם טיגיסט תצליח להגיע לאן שהיא רוצה, היא לא תרים את הדגל הפרטי שלה אלא רק את דגל ישראל".
האות ש' מקועקעת על מצחו של שימלס, בין הגבות. "שמע ישראל", הוא מפרש, ואז מסביר שלעיתים קרובות הוא נקרע בין אהבתו למדינה ולאזרחים ובין התחושות הקשות שמציפות אותו. "יש המון אנשים טובים ששמעו על המקרה ובאו לתמוך, אבל מצד שני יש גם כל הזמן אנשים מלוכלכים שלא שווים התייחסות", הוא אומר. "אני עדיין זוכר איך לפני כמה שנים ראיתי אבא וילד, עוד לא בן שלוש, שנכנסים ביחד לאוטו לידי. בדיוק לפני שהרכב התחיל לנסוע האבא פתח את החלון והילד, שלדעתי אפילו לא ידע ללכת עדיין, צעק לעברי 'איכסה, שחור'. יש אנשים שאומרים שבגלל שמדברים ומתנהגים אלינו ככה צריך לקום ולעזוב את העבודה או את הארץ, אבל אני דווקא חושב אחרת. בגלל מה שאומרים, אני רוצה להישאר ולהוכיח שהם טועים".
לסנן את ראש הממשלה
בני המשפחה מתיישבים לצידה של ביטאו במשמרות, נמצאים לידה כל הזמן כשהיא נאנחת לרגע מכאבים ומיד מכריחה את עצמה להתגבר. "תביא לה משהו קר לשתות", היא מצווה על אחיה אמבס כשהיא מבחינה באחת המבקרות, ואת עשרות השוקולדים שקיבלה היא מחלקת לכל מי שנכנס. לרגעים, לא ברור עוד מי כאן המבוגרים ומי האחות הקטנה והפצועה.
המבקרים יוצאים ונכנסים ללא הרף, עד שבשלב מסוים טיגיסט כבר עייפה ועצבנית. בית החולים לא ממש מתאים לפרצי האנרגיות שלה, וחוסר היכולת לשחרר מתסכל מאוד. היא מקרבת לחיקה את האייפד שקיבלה מראש עיריית נס ציונה ובודקת בעייפות הודעות בפייסבוק. כשנציג משרד ראש הממשלה מציע לה לדבר עם מר בנימין נתניהו בטלפון היא מסבירה בנימוס שהיא כבר עייפה ומסובבת ראשה לצד השני.
הכריזה בבית החולים נשמעת. שעת הביקור הסתיימה ואביה של ביטאו קם מכיסאו כדי להספיק לישון קצת. שימלס נכנס למשמרת שלו, נושק לה על המצח ומנסה להרגיע את הרוחות. "כדאי שתלכי לישון", הוא אומר, והיא מביטה בו בשקט. כאילו נזכרת לרגע שהיא עדיין נערת תיכון צעירה ושהסערה סביב המקרה אולי בכל זאת קצת גדולה עליה. "אני בטוחה שמי שעשה לי את זה יקבל את העונש שמגיע לו, אבל עכשיו זה פחות מעסיק אותי", היא אומרת. "כרגע הדבר שהכי חשוב מבחינתי הוא להתחיל ללכת ולצאת מפה, מבית החולים, לחזור להתאמן. הייתי מאוד לחוצה, אבל ברגע ששמעתי שאוכל לחזור לרוץ סוף סוף נרגעתי".