שי וואנג המכונה גם הופ, נער סיני בן 16, מתעורר בוקר אחד במחנה צבאי. הוא הלך לישון אתמול בלילה במיטה שלו בבית הוריו, ועם זריחת השמש הוא מוצא את עצמו בחדר עלוב, עם עוד שבעה שותפים, כולם נערים כמוהו, ישנים במיטות קומותיים על מזרונים דקים, בלי סדין. "כמה לילות בילית באינטרנט קפה?", מטיחה בהופ ההמום אחות מהצוות המטפל במחנה.
כשהופ ישן, אבא שלו סימם אותו והסיע אותו בשנתו למרכז גמילה מאינטרנט. זה קורה בכל שנה לאלפי נערים ונערות סינים, מכורים כבדים למשחקי מחשב און ליין, שמבלים את כל לילותיהם מול המחשב, וכשאין כזה בבית – באינטרנט קפה.
זו המציאות שפגשו שוש שלם והילה מדליה, שתי יוצרות ישראליות, בדקסינג, אחד ממאות מרכזי גמילה מאינטרנט לבני נוער בסין. התוצאה: הסרט הדוקומנטרי "Web Junkie", אותו יצרו יחד עם המפיקה נטע צוובנר, בתמיכת yes והקרן החדשה לקולנוע, ששודר החודש בבי.בי.סי ויצא לאקרנים בניו יורק ובאל.איי. הסרט מתמקד בשלושה בני נוער סינים שאושפזו בכפייה במחנה גמילה: הופ חברנו וכן ניקי בן ה-16 והאקר בן ה-15, שלושתם היו מכורים למשחקי מחשב כמו league of legends ו-world of warcraft, בהם למשתתף דמות שפועלת בעולם וירטואלי עם משתתפים אחרים. "אבא שלי הביא אותי לפה לראות רופא, אבל במקום זה כלאו אותי ואזקו אותי", מספר בבכי אחד המאושפזים בסרט. "מה עשיתי? השתמשתי באינטרנט", הוא אומר למצלמה, חנוק מדמעות.
משחקים בחיתול כדי לא לעשות הפסקות
ב-2008 ממשלת סין הכירה בהתמכרות לאינטרנט כהפרעה. כ-400 מרכזי גמילה נפתחו לאורכה ולרוחבה של המדינה, דקסינג היה הראשון שבהם. כ-40 בני נוער בגילאי 13-17 אושפזו במרכז הגמילה בזמן ששוש שלם והילה מדליה שהו בו. כולם הגיע אליו מבלי לדעת. התמונה שמציירת אמא של ניקי, שאישפזה את בנה במחנה, עגומה גם לעיניים מערביות: בסרט היא מספרת שניקי יצא מהבית בלילה והיא הלכה לחפש אותו. כשהגיעה לאינטרנט קפה בו שיחק היא החליטה לעמוד בחוץ ולהביט בו מהחלון. ניקי היה כל כך שקוע במשחק עד שלא שם לב שהיא שם. "הגעת לבור ללא תחתית", היא אמרה לו. "אם הייתה לי אופציה טובה יותר אתה חושב שהיית פה?", היא סיפרה שאחד מהחברים שלו איבד את הבן היחיד שלו בגלל משחקים ברשת – הוא מת באינטרנט קפה אחרי ששיחק.
סדר היום בדקסינג קבוע ונוקשה: השכמה בחמש בבוקר. אם מישהו לא מתעורר בזמן, צוות המרכז מכוון פנס הישר אל העיניים שלו. החדרים מזכירים את החדר הדלוח שלכם מבה"ד 7, רק שפה הטמפרטורות מגיעות למינוס 20 בחורף ומזג האוויר לוהט בקיץ. גם סדר היום דומה: המטופלים, שמונה בכל חדר, עולים מיד על מדים צבאיים ומתחילים בנקיונות ובקיפול השמיכות בקפדנות. אחרי כן הם עושים תרגילי סדר והתעמלות. ורק אז יתפנו לתרפיות קבוצתיות, להרצאות שמסבירות להם שהם מכורים וזקוקים לעזרה, ולתרפיות עם ההורים. בהמשך היום הם גם יעשו את הכביסה שלהם וידאגו לנקות את החדרים. את הצרכים עושים בשירותי בול פגיעה, מקלחת, אם תהיתם, אין פה וההיגיינה האישית – מהכביסה ועד הרחצה – תלויה בגיגית אישית קטנה שיש לכל מאושפז. אחרי כל הפעילויות הם יוכלו לקרוא ספרים על התמכרות שמסופקים להם על ידי הצוות. בנוסף, הם מקבלים כדורים נוגדי דיכאון. "מדובר במעין סיר לחץ טוטלי שמטרתו להביא אותם להכרה שהם חולים וזקוקים לעזרה", מסבירה שוש שלם, הבימאית.
דור הילדים היחידים
ה"ניו יורקר" ראה בהתמכרות לאינטרנט בסין המתפתחת במהירות מדד לחרדה לאומית, באותו אופן בו בסוף המאה ה-19 התפשטה בקרב המעמד הבינוני באירופה "חולשת העצבים", מחלה שנקשרה לחיים בעולם המתועש החדש ולחוסר הנוחות של האנשים עקב הלחץ והדרישות החדשות שהעולם ההוא הציב בפניהם. כשצוללים להורות של הדור הספציפי הזה בסין, לקונטקסט התרבותי, אולי אפשר להבין את התופעה טוב יותר.
"העולם המערבי חושב על הילדות וההתבגרות כזמן בו לומדים ומתכוננים לחיים, אבל גם משחקים ונהנים", אומרת האנתרופולוגית ד"ר אורנה נפתלי, מרצה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. "אבל בסין, הילדות היא זמן ללימודים בלבד – והרבה. בני נוער, ואפילו ילדים בני שבע, לומדים בבית הספר עד השעה ארבע ואז ממשיכים לחוג העשרה עד שש בערב". חוג העשרה, בסינית, זה לא כדורגל, אלא פשוט לימודים נוספים. כשהחובות האלה נגמרים הילדים חוזרים לביתם ומתחילים לעבוד מיד על שיעורי הבית שלהם.
הלחץ העצום הזה נובע ממערכת הציפיות שבין הורים לילדים בסין, שהיא שונה למדי מזו שאנחנו מכירים. "יש בסין תפיסה לפיה האחריות של ההורה היא להראות לילד את הדרך הנכונה, למשמע אותו, ואם צריך גם להכות אותו", מסבירה נפתלי. "נוסף לזה ערך חברתי של 'גמול אבות', על פיו כשילד בא לעולם הוא צריך לגמול להורים שלו על שהביאו אותו לכאן. התגמול יהיה להשיג ציונים טובים, לקבל עבודה טובה ובלטפל בהורים כשהם מזדקנים".
לעומס הציפיות הזה מצטרפת העובדה שהנערים הסינים הם דור של ילדים היחידים. מאז 1979 יש כידוע הגבלת ילודה בסין, ולכל זוג מותר להביא לעולם רק ילד אחד. הצעירים שנולדו אחרי החוק הזה נחשבים לדור מפונק במיוחד בהשוואה לדורות שקדמו להם, שהתמודדו עם רעב, מהפכות ומלחמות. "הם נתפסים כמפונקים כי לא חסר להם כלום. קונים להם אוכל, הם לא צריכים לעבוד למחייתם. יש איזו תחושה שהילדים האלה לא הצליחו לפתח משמעת עצמית, והם צריכים טיפול קיצוני כדי למשמע אותם, לנער אותם".
סין היא המראה של העולם
אחרי ההקרנה בפסטיבל סאנדנס הממשלה הסינית זעמה על הביקורת. היא סגרה את המחנה, אבל פתחה אותו מחדש במקום אחר. מחנות גמילה עדיין קיימים בסין; ביוני השנה דווח על מותה של גטו לינגלינג בת ה-19, מכורה שמתה מנזק מוחי וגולגלתי חמור אחרי שהוכתה על ידי הצוות הרפואי במרכז גמילה. "השנגחאיסט" דיווח באותו חודש על אם שדקרה את בנה כי לא עמדה יותר בהתמכרות שלו לרשת, ועל אם אחרת שזרקה את עצמה לנהר בייאוש אחרי שתפסה את בנה בן ה-16 משחק באינטרנט קפה במקום לחזור הביתה.
קל לנו לגלגל עיניים מול בני נוער סינים שלובשים חיתול כדי לעבור שלב במשחק אינטרנטי, אבל להמשיך לסמס על הכביש, לבדוק מיילים כשבת הזוג מספרת לנו על היום הקשה שהיה לה בעבודה ולחזור לשלב הארור ההוא בקנדי קראש שלא הצלחנו לעבור? ״ההתמכרות הנורמטיבית היא הבעיה שלנו. אנחנו לא חושבים שאנחנו מכורים כי אנחנו מסתכלים סביבנו וכולם במצב שלנו״, מסביר פרופסור עמיחי-המבורגר' ראש המחקר לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי הרצליה ומחבר הספר ״הטוב הרע והמכוער באינטרנט״ בהוצאת מטר. ״אנחנו מרגישים שאם זו נורמה זה בסדר, ואנחנו לא שמים לב לזה שדברים מחלחלים להתנהגות שלנו. אדם שלא יכול להתנתק מהנייד לשעה וחצי של סרט בקולנוע או הצגת תיאטרון, שבודק את הנייד באמצע הסרט – זו התמכרות. מי שנמצא בדייט ולא מתנתק – זו התמכרות. אדם שאובססיבי לפייסבוק שלו וחייב להיות שם כל הזמן – זו התמכרות. העובדה שאנשים לא יכולים לסגור את הנייד כדי להיות עם הילדים שלהם – זו התמכרות. יש אצלנו מכורים קשים אבל אנחנו לא שמים לב אליהם כי השימוש עטוף במעטפת חיובית, לכן אנחנו בבעיה״.
אפשר לצפות ב"ווב ג'אנקי" ב-yesVOD