אחרי 30 שנה באגף הנידונים למוות, הנרי מק'קולום היה מוכן לזריקה הקטלנית. הוא כבר התרגל למחשבה שיסיים את חייו באמצעות עירוי שמכיל חומרי הרדמה ורעל, שיתפשט בכלי הדם שלו ובסופו של דבר יביא לעצירה מוחלטת של לבו. למזלו, זה לא קרה.
מק'קולום, תושב קרולינה הצפונית, הורשע בגיל 19 יחד עם אחיו הקטין באונס וברצח של נערה צעירה, ומאז חישב את קצו לאחור. ההרשעה שלהם התבססה על הודאות שמסרו לחוקרים, אשר לטענת הסנגורים נגבו תחת הפעלת לחץ. השנה, אחרי שלושה עשורים מייאשים, בדיקת די.אן.איי שבוצעה על בדלי הסיגריות שנמצאו בזירה, הפנתה את האשמה לעבר אסיר אחר, שכבר מרצה מאסר עולם על אונס ורצח נערה. ביוני האחרון מק'קולום יצא רשמית לחופשי, והתאחד עם אשתו ובנו שהמתינו לו מחוץ לחומות בית הסוהר כשמאחוריהם צי של כתבים. "כרגע אני רק רוצה לחזור הביתה ולעשות אמבטיה חמה", סיפר למצלמות בדמעות. "אני רוצה לראות איך האמבטיה הזאת מרגישה. ולאכול, אני רוצה לאכול. אני רוצה לישון ולהתעורר למחרת ולראות שכל זה אמיתי".
כחודשיים לפני כן, באפריל, אדם נוסף שהורשע בשתי רציחות נפרדות באלבמה ב-1985, שוחרר גם הוא מאגף הנידונים למוות. קוראים לו אנטוני הינטון, ובניגוד לחוות הדעת של מומחה התביעה שהעיד נגדו במשפט - הקליעים שנמצאו בזירות הרצח לא תאמו לאקדח שנמצא בביתו. "הלכתי לטיול הבוקר בפעם הראשונה", הוא סיפר בהתרגשות לעיתון מקומי. "קשה לי להאמין שאני יכול ללכת לאן שאני רוצה מבלי להיתקל בגדרות תיל או שמישהו יגיד לי 'אל תלך מעבר לנקודה הזאת'. זה די מטמטם, למען האמת. עדיין לא התרגלתי לזה".
הינטון ומקולום הם שניים מתוך מאות אסירים שחייבים את חייהם לפרויקט החפות האמריקאי. הפרויקט הוקם בתחילת שנות התשעים על ידי שני עורכי דין מניו יורק שהחליטו להשתמש בבדיקות די.אן.איי, פריצת דרך מדעית שהפכה לזמינה באותן שנים, כדי לבחון מחדש תיקי רצח ואונס ישנים. עד היום הם הביאו לזיכויים של למעלה מ-330 אסירים, מתוכם 18 נידונים למוות. 1 מכל 4 אסירים שזוכו הודה במקור בביצוע המעשה, וב-140 מהמקרים בדיקת הדי.אן.איי הובילה למציאת האשם האמיתי. ההצלחה האדירה נתנה השראה ליוזמות דומות רבות ברחבי ארה"ב, אשר הביאו עד היום לשחרורם של למעלה מ-1,600 אסירים מורשעים, מתוכם 111 נידונים למוות.
פרויקט החפות גרם לציבור האמריקאי להבין את מה שהמומחים ניסו להגיד לו במשך שנים: הרשעות שווא מתרחשות הרבה יותר ממה שנוח לנו לחשוב, מה שאומר שחלק בלתי מבוטל מהאסירים שיושבים בבתי הכלא, למעשה חפים מפשע. אפילו המחקרים השמרניים ביותר אומדים את מספר האמריקאים שנידונו למות על לא עוול בכפם ב-4.1 אחוזים. כשמדובר בעונשי מאסר, המספרים גבוהים אף יותר.
פרויקט החפות התפשט למדינות רבות בעולם, אבל איכשהו לישראל הוא אף פעם לא הגיע. ומילא אם זו הייתה סתם סחבת בירוקרטית אופיינית, אבל משיחות שערכנו עם גורמים משפטיים עולה כי יש סיבה הרבה יותר מרגיזה: המשטרה, לטענתם, משמידה בעקביות מוצגים משפטיים, ובהם ראיות די.אן.איי, אף על פי שהחוק מחייב אותה לשמור עליהם לצמיתות כשמדובר בתיקי פשע חמורים. לפעמים האשמה נופלת על טעות אנוש, לפעמים על אסון מצער או על איתני הטבע, אבל בכל המקרים התוצאה זהה – המוצגים אינם, והאסירים המורשעים מאבדים את הסיכוי היחיד שלהם להוכיח באופן ודאי את חפותם.
"באופן שיטתי השמידו דגימות"
מקרים של הרשעות שווא בארץ לא חסרים. המפורסם ביותר הוא של עמוס ברנס, שהורשע ב-1976 ברצח החיילת רחל הלר לאחר שהודה ושיחזר את המעשה בפני החוקרים. מאוחר יותר טען שההודאה חולצה ממנו במכות, ולאחר שמונה וחצי שנות מאסר, בעקבות חשיפתם של עיוותי דין רבים ועדויות שקר של שוטרים, הוא קיבל חנינה מהנשיא ושוחרר מהכלא, אבל רק בשנת 2002 זוכה רשמית במשפט חוזר. כמובן שטעות לעולם חוזרת, וב-2003 הורשעו שלושה אזרחים ערביים ברצח החייל אולג שייחט, לאחר שאחד מהם, טארק נוג'ידאת, הודה ושחזר את הרצח. כמה שנים לאחר מכן נתפסו שני מחבלים שביצעו פיגוע ירי באמצעות הנשק של שייחט, ונוג'ידאת וחבריו זוכו וקיבלו פיצויים מהמדינה.
ב-2011 הצטרף לרשימה הזאת חאמד זינאתי, שזוכה בערעור לעליון לאחר שהשופטים פסלו את ההודאה המפלילה שעל בסיסה הורשע ברצח, ומתחו ביקורת חריפה על רשויות האכיפה. שניים מהחוקרים של זינאתי, שי פלג ויורם אזולאי, היו גם אלה שחילצו את הודאתו של רומן זדורוב, אשר ממתין בימים אלה להחלטתו הסופית של בית המשפט העליון בעניין ערעורו האחרון.
מקרה פחות מפורסם הוא זה של סבח (שמו המלא שמור במערכת), שהורשע ב-1969 בשוד של תחנת דלק וברצח שהתבצע במהלכה, ונידון למאסר עולם בתוספת 12 שנים. כמה שנים לאחר הרשעתו הודה העד שהפליל אותו, אחד משני שותפיו לפשע, כי שיקר בחקירתו – וגילה שסבח רק נהג ברכב המילוט. בתחילת שנות השמונים, אחרי שהיועמ"ש דאז אהרון ברק השתכנע בחפותו, סבח קיבל חנינה מהנשיא יצחק נבון. עם זאת, הוא מעולם לא זוכה רשמית מהרשעתו ברצח, ועננת האשמה ממשיכה לרחף מעל ראשו עד היום.
"הייתי בטוח שישחררו אותי ויגלו את האמת, בשביל זה החזקתי מעמד בכלא", הוא מספר השבוע בראיון ראשון שלו מאז החנינה. "רציתי להתאבד כמה פעמים, לא יכולתי לסבול את זה שהרשיעו אותי ברצח על סמך עדות שקר. נכון שהסעתי בנאדם לשוד, אבל לא היה לי מושג שהיה לו נשק. היו טרוריסטים שהסיעו מחבלים מתאבדים לתחנות אוטובוס וקיבלו 5 שנים, ואני קיבלתי יותר ממאסר עולם". גם כיום, 30 שנה אחרי שחרורו, סבח מתחנן שהמדינה תעניק לו משפט חוזר ותזכה אותו מאשמת הרצח: "אני כבר אדם חופשי, אם לא הייתי חף מפשע לא הייתי ממשיך להילחם. אני לא רוצה כסף מהמדינה, אני רק רוצה שיתנו לי את הצדק שמגיע לי".
מומחים טוענים שהמקרים האלה הם רק קצה הקרחון, ושעל כל אסיר חף מפשע שמשתחרר יש עוד כמה שנרקבים בכלא. אם המוצגים בתיקים שלהם היו משתמרים, סביר להניח שהרבה מהם היו יוצאים לחופשי, אבל בישראל זה פשוט לא קורה. "רציתי בזמנו להקים פרויקט חפות ישראלי ולארגן קליניקה עם הסטודנטים", אומר פרופ' בועז סנג'רו, מומחה למשפט פלילי ומחבר הספר "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם". "התכנון היה לקבל פניות מאסירים, לאתר את הדי.אן.איי שנשאר בתיק ולערוך השוואה. מהר מאוד התברר לי שזה לא יקרה כי להבדיל מהאמריקאים ששומרים בצורה מסודרת את הדגימות, אצלנו משמידים אותן. כמעט בכל תיק שבו הרשויות התבקשו למסור את הממצאים שנמצאו בזירה, התשובה שהתקבלה היא שהם בוערו. בטעות כמובן, כי זה הרי לא חוקי. מבחינתי זאת השמדה שיטתית, אני חושב שבאופן שיטתי השמידו דגימות ובגלל זה אנחנו לא יכולים לבדוק ולהוכיח את חפותם של אנשים שהורשעו בשוגג".
גם הסנגוריה הציבורית קיוותה להיות זו שמרימה את כפפת החפות, וגם שם נתקלו בחומה בצורה מצד המשטרה והפרקליטות. "אין בישראל הקפדה על שמירת מוצגים בתום המשפט הפלילי", מאשרת ד"ר ענת הורוויץ, המשנה לסנגור הציבורי הארצי. "במרבית התיקים שאנחנו מטפלים בהם, פעם אחר פעם, אנחנו מבלים לפעמים שנים בחיפוש אחר דגימות די.אן.איי, פונים לכל מי שרק אפשר, עד שבסופו של דבר מודיעים לנו בתום תהליך ארוך ומפרך שהמוצגים בוערו".
בדל הסיגריה המכריע
המחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית הוקמה ב-2003, שנתיים לאחר שהמחוקק העניק לה סמכות לייצג נידונים שההליך המשפטי נגדם מוצה ועדיין טוענים לחפותם. מאז הם מקבלים מדי שנה למעלה מ-30 פניות מאסירים שכל הערעורים בעניינם נדחו והאופציה היחידה שנותרה בפניהם היא בקשה למשפט חוזר. לאחר תהליך סינון קפדני הם בוחרים בממוצע תיק אחד או שניים בשנה, בתקווה לשנות גורלות – אלא שהעובדה שברוב המקרים המוצגים בתיק נעלמים במפתיע לא ממש עוזרת להם לנצח את הסטטיסטיקה.
"במהלך השנים האחרונות פנינו לכל מיני גורמים בכירים במשרד המשפטים, כולל לפרקליט המדינה", אומרת עו"ד קרן אבלין-הרץ, מנהלת המחלקה. "אנחנו מתריעים שוב ושוב על התופעה הזאת ועל המצב שנוצר: יש הרבה מקרים של אנשים שפונים אלינו וזועקים לחפותם, ואין לנו את הכלים לבדוק אם זה נכון או לא. בסופו של דבר אלה בדיקות שיכולים לאמת או להפריך את טענת החפות ולכן יש פה גם אינטרס ציבורי ברור. לצערי, ברוב המקרים זה לא מתאפשר".
גורמים במשטרה ששוחחנו איתם השבוע התעקשו שמדובר בתופעה שולית ונדירה, כמה מקרים בודדים בלבד בהם המוצגים פשוט התאדו. "משטרת ישראל פועלת בהתאם לחוק ולסמכות המוקנית לה בדין", נטען בתגובת המשטרה. "סוגיית שמירת מוצגים על כל היבטיה, לרבות משך הזמן המחויב לשמירתם בחלוקה על פי עבירות, מוסדרת בנוהל, אשר מותאם להנחיות פרקליטות המדינה ומיושם באופן מוקפד. לא ברור על מה מתבססים הנתונים המוצגים בפניה אך בשום אופן אין מדובר בדפוס וכלל לא מוכרים מקרים רבים כנטען בפניה בהם הועלתה טענה זו בפני המשטרה".
בניגוד לדברי המשטרה, ממסמכים שהגיעו לידינו ושמתפרסמים לראשונה עולה כי מדובר בתופעה בעלת מימדים מטרידים. במסמך הראשון, שנשלח לסנגוריה שנתיים לאחר שזו ביקשה לקבל את המוצגים בתיק מסוים, התברר שאלה נשמרו במרתפי תחנת המשטרה בלוד, שהוצפה במי ביוב. כשהשוטרים אזרו אומץ וירדו לחפשם, הם גילו שהמוצגים נהרסו יחד עם עוד 20 אלף תיקי חקירה נוספים שאוחסנו במקום. במסמך אחר, ששלחה המשטרה כתגובה לבקשת הסנגוריה לקבלת תיקי עבודה במז"פ, נטען כי ב-2011 פרצה שריפה בארכיון המשטרתי במישור אדומים, אשר כילתה לא פחות מ-200 אלף תיקים. במסמך שלישי, שכותרתו "ביעור מסמכים", דיווחה המשטרה כי בין השנים 2002-2004 בוערו בתחנת רמלה מדי שנה 3,100-8,400 תיקי פשע פלילי, ללא כל סיבה נראית לעין. "לא רק שזאת לא תופעה נדירה, אלא ההתרשמות שלנו היא שבמשך שנים זה היה הנוהל", אומרת עו"ד אבלין-הרץ. "בתום ההליך המשפטי, המדיניות של המשטרה הייתה להיפטר מהמוצגים".
הבעייתיות הזו עלתה מחדש לדיון משפטי בתחילת השנה, בבקשה למשפט חוזר של סלימאן אל-עביד - בדואי מרהט הלוקה בשכלו שהורשע ב-1993 בחטיפה, באונס וברצח של הנערה חנית קיקוס בת ה-16. אל-עביד הודה בזמנו בפניי המדובב המשטרתי ולאחר מכן בפני החוקרים, אם כי קטעים רבים מתוך החקירות לא הוקלטו. בתחילה טען שהשליך את הגופה "בתוך בורות ליד הכביש", אך לאחר שלא נמצא דבר במקום שינה את גרסתו וקבע שהגופה הושלכה במטמנת דודאים בה עבד. גם שם לא מצאו כלום.
אל-עביד הורשע בבית המשפט המחוזי וערער לעליון. במהלך הערעור נמצאו שרידי גופתה של חנית קיקוס בבור ניקוז ליד באר שבע, מרחק 15 קילומטר מהמקום אליו הכווין את השוטרים, מה שלא הפריע לשופטים להרשיע אותו שוב ברוב קולות. בשנים שעברו מאז אל-עביד לא הפסיק לטעון לחפותו, וב-2010 ביקשו הסנגורים שלו לקבל לידיהם את בדלי הסיגריות שנמצאו בבור הניקוז אליו הושלכה הגופה, על מנת לבצע בהם בדיקת די.אן.איי שתוכל להצביע על זהות הרוצח, ממש כמו במקרה של מק'קולום. לאחר כמה חודשים המשטרה השיבה כי "המוצגים אשר פורטו הושמדו ואינם מצויים עוד בידי המשטרה", ובתגובה מאוחרת יותר הסבירו: "צו השמדת המוצגים הוצא על ידי הפרקליטות ובוצע על ידי המשטרה". התברר שב-2001 הגישה הפרקליטות בקשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שכללה בין היתר מתן אישור ל"השמדת דגימות מעבדה ושרידי בגדים". השופט (בדימוס) גלעד גלעדי אישר את הבקשה.
"נושא ביעור חומרי החקירה עולה לא אחת במסגרת בקשות למשפטים חוזרים", כתבה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור בפברואר, בהחלטתה לגבי הבקשה למשפט חוזר בעניינו של אל-עביד. "לפי הוראותיהם של חוק הארכיונים ושל התקנות שהותקנו מכוחו חלה חובה לשמור לצמיתות חומרים הקשורים בתיקים פליליים חמורים, בין היתר בעבֵירות של רצח ושל אונס". בהחלטתה יצאה השופטת נאור בחריפות נגד הצו שהוציא גלעדי והבהירה כי "בית המשפט אינו מוסמך להורות על השמדתם של חפצים. אין סמכות בדין – לשום גורם – להורות על ביעור חומרים בתיק רצח". נאור ציינה את הצורך בקביעת נהלים חדשים לשמירת ראיות, כפי שהורה השופט אהרון ברק בתיק עזריה כבר ב-1995. עם זאת, היא החליטה לדחות את בקשתו של אל-עביד למשפט חוזר ולהשאירו בכלא.
בעקבות כובע הגרב האבוד
השורה התחתונה ברורה: בישראל כעט בלתי אפשרי לזכות למשפט חוזר. מאז קום המדינה ועד היום התקיימו 28 משפטים כאלה בלבד, מתוכם 21 הסתיימו בזיכוי. הסנגוריה הציבורית הגישה עד היום 15 בקשות למשפט חוזר, מתוכן התקבלו ארבע מהן - ושתיים הסתיימו בזיכוי מלא. לטענת אבלין-הרץ, אילולא השמדת הראיות, המספרים האלה היו הרבה יותר גבוהים. "זה מאוד מצער, כי כל בקשה שהגשנו זו בקשה שאנחנו באמת ובתמים מאמינים שקיימת בה הרשעת שווא ונעשה עוול נוראי לאדם שהורשע. לפעמים אנחנו נאלצים לוותר על הגשת הבקשה למרות שאנחנו מאמינים שמדובר בהרשעת שווא, רק משום שאי אפשר למצוא את המוצגים הדרושים כדי להוכיח את זה".
כדי להתמודד עם הגיהינום הביורוקרטי שכרוך בהגשת בקשות למשפטים חוזרים, הוקמה באוניברסיטה העברית קליניקת החפות, במסגרתה סטודנטים מטפלים בפניות מאסירים בהדרכת עורכי דין. במקביל, כחלק מפעילות "הפורום לתיקון הרשעות שווא" שהקימה הסנגוריה הציבורית ב-2012, היא פנתה למספר משרדי עורכי דין מהמובילים בארץ בבקשה שיסייעו במאמץ. בין היתר, נענו בהתנדבות שמות גדולים כמו וינרוט ושות', הרצוג-נאמן-פוקס, שינמן-נגב-ניב, כספי ושות', צלרמאיר-פילוסוף-רוזובסקי ושות', ליבאי-מן ושות', בעז בן צור ושות' ועוד. "זה היה מחזה נדיר", מספר גורם בסנגוריה הציבורית. "אתה נכנס לחדר הישיבות ורואה פתאום את כל עורכי הדין שייצגו את אולמרט לאורך השנים יושבים סביב שולחן אחד כדי לעזור לאסירים שבדרך כלל לא היו חולמים שמישהו כזה בכלל יסתכל לכיוונם". בסוף השנה שעברה המחלקה למשפטים חוזרים התקבלה לרשת החפות הבינלאומית, ארגון הגג שמאגד את היוזמות השונות שקמו ברחבי העולם, ופרויקט החפות הישראלי הראשון יצא לדרך.
"מדובר במהלך שחותר לעשות צדק עם מי שהמערכת טעתה לגביו", מסביר עו"ד אייל רוזובסקי, מחברי הפורום. "כל מערכת ששואפת לצדק צריכה לשמוח שיש דבר כזה. הבעיה היא שהמערכת המשפטית מתקשה להודות בטעויות ואתה בעצם צריך לשכנע אותה שהיא שלחה אנשים חפים מפשע לכלא".
ואם לגרום למערכת להכיר בטעויות שלה זה לא מספיק מאתגר, מתברר שגם אלף עורכי דין פרטיים לא יצליחו לכבות שריפות פתאומיות במחסנים משטרתיים. כך, בעת טיפול בתיק של שוד ורצח משנות השמונים, במסגרתו אדם הורשע על סמך עדויות של שני שותפיו לפשע, המקיימים ביניהם קשר רומנטי, ביקשו במשרד שינמן-נגב-ניב לקבל לידיהם את קבוצת השערות שנמצאה בכף ידה הקפוצה של הקורבן. שנתיים חלפו, ועקבותיהן של השערות עדיין לא התגלו.
"כמעט בכל תיק כזה יש קשיים ממשיים להגיע לראיות פורנזיות, בין אם בגלל ביעור, דברים שהולכים לאיבוד, או חוסר תיאום בין משרדים וגופים שונים", אומרת עו"ד איריס סבאג שהייתה מעורבת בטיפול בתיק. "כדי לאתר את המוצגים במקרה הזה עברנו ויה דולורוזה, וכשאתה מבין שזה כנראה לא יקרה זה מרפה את ידייך, אבל בכל זאת אנחנו ממשיכים". בתיק אחר של שוד ורצח מאותה תקופה, שגם בו מטפל הפורום לתיקון הרשעות שווא, הושמד הכבל החשמלי שבו השתמש הרוצח כדי לחנוק את הקורבן, ואיתו גם הסיכויים של אסיר מורשע נוסף להוכיח את חפותו.
ויש גם את המקרה המטריד של עובדיה שלום, שהואשם ב-1994 בכך שירה בעורך הדין הירושלמי שמואל לוינסון בביתו במהלך נסיון שוד שהשתבש. על פי המתואר בכתב האישום, הפורץ נמלט מהחלון ובמנוסתו זרק מסכת גרב מניילון, מוכתמת בדם. במהלך המשפט נשלחו שתי שיערות מכובע הגרב לבדיקת די.אן.איי באנגליה, שקבעה באופן חד-משמעי שהן לא שייכות לשלום וגם לא לקורבן. עם זאת, בית המשפט קבע בפסק הדין ש"לעולם אין לדעת מתי וכיצד דבקו בגרב אותן שתי שיערות", ושלום הורשע.
ב-2004 התיק הגיע לידי הסנגוריה שהבינה כי המפתח לזיכוי טמון בביצוע בדיקות נוספות בממצאים הגנטיים שעל הכובע. "נתקלנו בחומות מאוד גבוהות והפרקליטות סירבה במשך 7 שנים לתת לנו לבדוק את המוצגים, על סמך שני נימוקים: סופיות הדיון ושלוות נפשה של האלמנה", מספרת עו"ד אבלין-הרץ. "בסופו של דבר התברר שאף אחד לא שאל את האלמנה ושהיא דווקא לא מתנגדת לבדיקה, ובנסיבות האלה הפרקליטות נעתרה לבקשתנו. אלא שאז התברר שכובע הגרב הלך לאיבוד".
עו"ד גרשון גוטובניק, חבר בפורום לתיקון הרשעות שווא, חושב שהרשויות צריכות לעדכן את הנהלים שלהם באופן בהול. "בפרקליטות טוענים שהם מגבשים הצעת חוק בנושא, אבל זה עלול לקחת שנים", הוא אומר. "יש חובה משפטית לגבש נהלים מיידיים, עם או בלי חוק. צריך לעבוד בשיתוף פעולה עם הנהלת בתי המשפט, המשטרה, המכון הפתולוגי והפרקליטות, ולדאוג שיהיה תיאום בין הגופים. כרגע אין שום נהלים שמסדירים שמירת ראיות וזה דבר איום ונורא. כל ראיה כזאת שמושמדת יכולה להיות הסיכוי היחיד של אדם חף מפשע להשתחרר מהכלא".
מהפרקליטות נמסר בתגובה: "הנושא של שמירת מוצגים לצרכים ראייתיים, בין היתר לצורך האפשרות לבחון בקשות למשפט חוזר, נבחן במשרד המשפטים במסגרת צוות בין-משרדי, ונמצא כי הנושא מצריך הסדרה. לשם כך, נעשית עבודה לניסוח הצעת חוק ייעודית במטרה להסדיר את הנושא על כל היבטיו המורכבים. יצוין כי ככל שמוצגים מבוערים, הדבר נעשה רק בהתאם להחלטה של בית המשפט".