אם הייתי מכירה ימני בתל אביב, הייתי מתחתנת איתו

"לא נכון"

"את? באמת?"

"זה לא הגיוני"

"את עובדת עליי"

"אז מה את עושה פה?"

"אז למה את מתלבשת ככה?"

"אז מה את עושה בתל אביב בכלל?"

"באמת?"

כן. באמת. זה מה שאתם אומרים לי כשאני אומרת לכם שאני ימנית. בטוחים שאני עובדת עליכם. האמת היא שגם אם אני הייתי רואה את עצמי הייתי בטוחה שאני שמאלנית: רווקה, בת 28, בוגרת בצלאל. אני נראית כמוכם, אני מתלבשת כמוכם, אני חברה שלכם, אני יוצאת למקומות שלכם, אני שומעת אינדי, הולכת לתערוכות ויושבת כל היום בבית קפה בשכונה שבה המפלגה הגדולה ביותר היא כנראה הרשימה המשותפת. עבדתי במעריב ובהארץ. אבל אם שומעים שאני ימנית עושים לי פרצוף ומורידים לי בראש מאה נקודות איי קיו. זה לא מתאים לי – אני הרי משכילה ומלומדת, וכשאתם שומעים "ימני" אתם מדמיינים מזרחי מפגר. אני כותבת את הטקסט הזה בעילום שם, כי אני בטוחה שאם השם שלי יופיע פה אני לא אמצא עבודה בחיים. אני באמת משוכנעת בזה.

עכשיו, אחרי הבחירות אני אמורה להסתובב בגב זקוף, כמו מלכה: אני הרוב. ניצחתי. אבל בתל אביב אני צריכה להוריד את הראש. אולי כי זאת באמת מדינה אחרת.

"אל תגידי שאת ימנית. יסמנו אותך"

כמה ימנית אני? לעולם לא אצביע למפלגה שיש סיכוי שתחלק את הארץ. אני לא מאמינה שיהיה שלום, ואני חושבת שזו תמימות לחשוב שיכול להיות. אני חושבת שכשצריכה להיות מלחמה צריכה להיות מלחמה, גם אם זה אומר שמתים אנשים. אני אוהבת את איך שנפתלי בנט מדבר, אני חושבת שהוא יכול להיות מנהיג נהדר, אבל יש לי חברים הומואים ומבחינת ערכים אני מעדיפה את הליכוד. אני חושבת שנתניהו שומר על המדינה שלמה ועל הזכות שלנו להתקיים פה, וזה מה שהכי חשוב לי. גדלתי באזור ירושלים ואני זוכרת איך זה שאי אפשר ללכת לשום מקום בלי לפחד.

אני גם לא מאשימה את נתניהו בבעיות הכלכליות שלי. זה שאין לי כסף ובכל זאת אני אוכלת כל יום בחוץ זו אחריות שלי. אני חושבת שהמחאה החברתית התחילה נכון, והיו בה גם ימנים ודתיים, אבל אחר כך היא הפכה למחאת שמאל, שלא רצתה להפיל רק את נתניהו, אלא את שלטון הימין בכלל. אני חושבת ששמאלנים הם נורא תמימים, אני יודעת בוודאות שהם מתנשאים – הם חברים שלי, ואני יכולה למצוא את עצמי פתאום לא נמשכת למישהו בכלל, כי הוא לא עשה צבא, לפני עשר שנים. קרה לי.

אני הבת הקטנה בבית ציוני מאוד, שאין בו דבר כזה לא ללכת לצבא, אפילו לא בצחוק. ההורים שלי מנויים על מעריב ועל ישראל היום, ו"הארץ" הוא סוג של עיתון אסור. אולי אני קצת מרחפת, אבל עד שהגעתי לאוניברסיטה לא ממש שמתי לב בכלל שיש מעמדות ואליטות, אשכנזים ומזרחים. הצבענו לימין, אבל הלכנו לצופים, לא לנוער הליכוד. לא חשבתי שעמדה פוליטית היא כזה עניין גדול. ואז נרשמתי לבצלאל.

בבצלאל הבנתי בפעם הראשונה מה זה דיבור של אליטות. הכרתי אנשים שגרים בתל אביב, שהם שמאלנים רדיקלים ואנטי ציונים וחושבים שהם יותר טובים בגלל זה. הבנתי שהם חושבים שהם יותר טובים ממני, ושזה קשור גם לדעות הפוליטיות שלהם. הבנתי גם שאליטה זה לא דבר שקיים באמת - זו הרי לא דרגה שמישהו עונד לך על המדים. זה סטייט אוף מיינד. הם לא באמת שולטים במישהו או במשהו, אבל הם חושבים שכן. למה כל האינטלקטואלים והמרצים מבציעים מרצ? כי הם חושבים לעצמם – אני משכיל, אני איש רוח, אנשים כמוני מצביעים מרצ.

ברגע שאמרת משהו שטיפה סוטה מהדעות שלהם היית חוטף ביקורת מאוד קשה – ואו, איזה יצור! איך הוא מתלבש! מה הוא חושב לעצמו! אני מכירה את הדיבור הזה כי אני חיה בתוכו: יש לי את החיים הכי מגניבים, אני לובש את הבגדים הכי מגניבים, אני הולך למקום הכי מגניב וגם הדעות שלי הכי נכונות ומגניבות. "אל תגידי שאת ימנית", אמרו לי ההורים שלי והאחים שלי לפני שהתחילו הלימודים. "את תיכשלי. יסמנו אותך".

אולי זה נשמע מוגזם, ואולי זה פרנואידי. אבל אף פעם לא היה לי אומץ לנסות. אם מישהו היה מזכיר בקבוצה שאני ימנית הייתי מסמיקה. ידעתי שאם אני אגיד שלא מגניבה אותי הסטודנטית שבפרויקט שלה הולכת לעיסאוויה אני אמצא את עצמי בוויכוח של אחת מול 34.

כשהייתי בשנה א', באחת העבודות שלי, מילאתי שקיות קטנות באדמה, כמו שקיות של סמים, וסידרתי אותן במזוודה. המרצים והסטודנטים עפו על זה – מבחינתם זו הייתה עבודה פוליטית, שמאלנית, על הקשר לאדמה. לא תיקנתי אותם שלא לזה התכוונתי. מבחינתי, אם זה מה שהם חשבו, סבבה – ידעתי שמי שעושה בבצלאל עבודות פוליטיות שמאלניות זוכה בדרך כלל לשבחים נלהבים.

למדתי לשתוק ממש ממש טוב

אני לא יכולה לספור כמה פעמים בחיים קראו לי חשוכה. או גזענית. אומרים את זה אוטומטית. אמרו לי את זה המון פעמים. גם החברים הכי טובים שלי. זה היה הדיבור הכי רגיל – יושבים איפשהו, מדברים על משהו, ואז אם אני אומרת את דעתי עונים לי חשוכה, גזענית, תסתמי. אמרו לי "תסתמי את הפה" מיליון פעמים.

העצה הזאת של ההורים שלי, "אל תגידי שאת ימנית כדי שלא יסמנו אותך", חזרה על עצמה כשנגמרו הלימודים, ואני עברתי עם כל החברים שלי לתל אביב. עברתי לכאן כי החברים שלי כאן וכי קשה מאוד למצוא עבודה בתחום שלי בירושלים, והבנתי שזה ככה הולך להיות: אין לי עם מי לדבר על פוליטיקה, וגם לא יהיה לי. ככה זה מעכשיו. אז למדתי לשתוק. למדתי לשתוק ממש ממש טוב. כרגע אני פשוט לא מנהלת שיחות על פוליטיקה אף פעם. אם זה יקרה, אני יודעת שאצטרך לענות בבת אחת לשאלות ותקיפות של חמישה אנשים. אתה שואל אחד, וכשאתה רק פותח את הפה השני צועק עליך את התשובה. מצטערת, אבל אני לא יכולה לחשוב מהר כמו חמישה אנשים. בקבוצת וואטסאפ של החברים שלי, אחרי הבחירות, כולם כתבו כמה הם בדיכאון. אני שתקתי.

העבודה הראשונה שמצאתי בתל אביב הייתה בתור מעצבת ב"הארץ". זה היה קשה להורים שלי, הם השתדלו לראות את זה כעבודה זמנית וזהו, ואני חושבת שהבנתי לגמרי איפה אני נמצאת כששאלתי מישהו אם הוא ראה אתמול "היפה והחנון". "אני לעולם לא אראה תכנית שמתייחסת לנשים כאל חפצים", הוא אמר, ואני קלטתי שפה האידיאולוגיה מקיפה את כל החיים.

אף אחד ב"הארץ" לא ידע שאני ימנית. פשוט לא היה שום סיכוי בעולם שאני אגיד את זה. גם לא היה צורך. כמו שדגים לא מדברים על מים, בהארץ לא דיברו על שמאל וימין. היה ברור שכולם שמאלנים. זהו. זה גם לא בהכרח קשור לזה שהארץ נחשב שמאלני: זה היה בדיוק אותו דבר גם כשעבדתי במעריב.

היה לי ברור שזה דבר שיכול להוביל לפיטורים, או לפחות למנוע ממך לקבל עבודה, כמו ששואלים אם את רווקה, אם יש לך ילדים. בראיון עבודה למשרד פרסום הבוס הראה לי כרזות שהוא עשה בהתנדבות לאחד מארגוני השמאל. הרגשתי שלענות לו שאני מצביעת ליכוד לא יהיה הדבר הכי חכם מבחינתי כדי לקבל את העבודה. הוא לא יגיד לעצמו שזה כי אני ימנית – הוא פשוט יחשוב שאני לא משכילה, לא חכמה מספיק, לא שווה את העבודה.

הבועה קיימת: אין ימנים בתקשורת. בקושי יש ימנים בתל אביב בכלל - אני לא מכירה. למעשה, אם הייתי מכירה ימני בתל אביב, הייתי מתחתנת איתו: דיבורים על פוליטיקה הורסים את הסקס אפיל עד כדי כך שבדרך כלל כשאני יוצאת עם מישהו, שני הצדדים מבינים באיזשהו שלב שהדיבור על פוליטיקה יביא לאסון.

גם כל פיד הפייסבוק שלי הוא מרצ, גם לפי הפיד שלי זהבה גלאון ראש ממשלה. אבל עד השבוע שעבר, החברים שלי חשבו שזה הרוב. אי אפשר להאשים אותם: התקשורת פמפמה ניצחון שלא היה לו סיכוי. עובדה שהוא לא קרה.

לפעמים אני לא שותקת. בזמן "צוק איתן" לקחתי מונית עם חברה, הנהג היה ימני, ושניהם התחילו להתווכח. שתקתי, עד שלחברה שלי יצא להגיד בטעות, "בסדר, אבל זה בשדרות. זה לא פוגע בי". אמרתי לנהג, "תעצור ותוריד אותה כאן". ביום ההולדת שלי העבירו ביקורת על הדעה שלי מבלי שפתחתי את נושא הפוליטיקה. "זה הרגיש כמו אמבוש מיותר", העירה לי חברה אחר כך. רק בבחירות הקודמות, עם חברים בפאב בירושלים, העזתי להרים כוסית יין אדום לכבוד הניצחון של נתניהו בבחירות. שתיתי את היין הזה לבד.

אדם יכול להיות שייך לרוב, אבל עדיין להרגיש כמו מיעוט, ולחיות כמו מיעוט, כשהוא חי בתוך אנשים שתופסים את עצמם כאליטה. ביום שלישי שעבר, בקלפי במרכז תל אביב, ערימת הפתקים של "מחל" שנותרו מאחורי הפרגוד, הייתה הכי גבוהה, ואני ציפיתי שתבוא תקשורת לסקר את זה שנמצא קול לליכוד בקלפי בסינמטק. לא הלכתי לראות עם החברים שלי את המדגם – ידעתי שאם הם יהיו עצובים אני אהיה שמחה, ואם הם יהיו שמחים אני אהיה עצובה, והכל יהיה סוג של טרור. בבוקר אמרתי בעבודה שאני הצבעתי ליכוד וזה היה ממש כיף. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה, ואני מניחה שגם הפעם האחרונה. אבל אני שמחה. אני שמחה נורא שהליכוד ניצח.

לכל כתבות המגזין