כשבילאל אבו-שהאב, מבכירי ארגון הג'יהאד האסלמי בעזה, החל לרצות את עונשו בכלא הישראלי ב-1990, הוא היה בסך הכל בן 21. בחור צעיר, נגר במקצועו, שהשכלתו היחידה היא שש שנות לימוד בבית הספר היסודי. הוא נשפט לשני מאסרי עולם באשמת רציחתם בכלא של שני משתפי פעולה פלסטינים עם צה"ל והשב"כ, והבין שעומדות בפניו שנים ארוכות מאוד מאחורי הסורגים. כדי לשמור על עצמו שפוי החליט אבו-שהאב להקדיש את זמנו בכלא ללימודים אקדמיים נרחבים, שבמרכזם מטרה אחת: להבין לעומק את מדינת ישראל. "הבנתי שאני חייב להפסיק לחיות על סטיגמות ועל תעמולה חסרת כיסוי", הוא אומר היום בראיון טלפוני מעזה. "אז התחלתי ללמוד עברית, קראתי המון ספרים על ישראל והשלמתי שני תארים אקדמיים במדעי החברה ובפוליטיקה. קראתי ספרים שכתבו המנהיגים שלכם, ניתחתי את אופי ההחלטות שלהם. דווקא בכלא הכרתי הכי טוב את המדינה שלכם".
לפני כשנה וחצי שוחרר אבו-שהאב בעסקת שליט אחרי 23 שנה בכלא הישראלי, וההשכלה שרכש עם השנים חוללה מהפך בתפיסתו. הוא חזר לרצועה והחליט להקים את ATLS – "המרכז לחקר ישראל", שמטרתו לחשוף את צדדיה השונים של מדינת ישראל בפני תושבי עזה ולהרחיב את ידיעותיהם לגבי מה שהתעמולה האסלמית נוהגת לכנות "האויב הציוני". "לצערי התושבים בעזה לא מכירים את ישראל בכלל, יש בורות גדולה מאוד", הוא אומר. "מכירים את ישראל דרך הצהרות של בכירים בארגוני הטרור ודרך כלי התקשורת הפלסטינים. במרכז המחקר אנחנו מנסים לצייר את המציאות בישראל כפי שהיא, לטוב ולרע, ושהאנשים ברחוב ישפטו לפי ראות עיניהם".
משרדי ארגון ATLS ממוקמים בלב עזה, לא הרחק מבית החולים "שיפא". אבו שהאב הקים את הארגון בכוחות עצמו, בסיוע אנשי עסקים מקומיים מעזה וגם מכספו האישי – קצבת פיצוי חודשית בסך 7,000 שקל שהוא מקבל מהרשות הפלסטינית כאסיר בטחוני משוחרר. במרכז עובדים שלושה חוקרים, והם מקדישים את כל זמנם לאיסוף מידע על ישראל – כולל ניתוחים אסטרטגיים ופסיכולוגיים בנושאים כמו מדיניות צה"ל, החלטות ועדת החוץ והבטחון, תפיסת העולם של ראש הממשלה ושר האוצר, מבצעים צבאיים כגון "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" ועוד. אחת לכמה שבועות, מפרסם המרכז חוברת עמדה.
"המרכז שלי מציג מעין תמונת מראה שלכם לציבור הפלסטיני", מסביר אבו שהאב, בעברית שהיא לא פחות ממשובחת. "קשה לאנשים לראות אותי בחליפת החוקר, יותר רגילים לראות אותי כמנהיג מאבק, בכיר בארגון טרור. אבל לפעמים צריכים לעשות את השינוי הזה בחיים, להיות מחוברים למציאות. המרכז שלנו כבר ערך כנסים גדולים וזוכה להצלחה גדולה ברצועה. תושבי עזה צמאים לדעת וללמוד על ישראל ואנחנו מספקים להם את המידע. אני שמח שגרמנו לאנשים להסתקרן ולהגיע אלינו".
"חיסול משת"פים זה אכזרי וברברי"
המהפך הזה מסקרן במיוחד לאור העובדה שאבו שהאב, היום בן 44, נשפט לשני מאסרי עולם בגין מעורבותו ברציחתם של שני פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם גורמי הבטחון הישראליים.
בשנת 1988, כשהיה בן 20, פרצה האינתיפאדה הראשונה. השטחים בערו, עזה עלתה בלהבות, והמאבק הפלסטיני כבש את הכותרות בכלי התקשורת ברחבי העולם. סוכני שב"כ הפעילו אז סייענים בתוך עזה, בניסיון לאתר את מנהיגי המאבק. חלק מהסייענים הללו נחשפו והוצאו להורג באכזריות רבה.
המעצר הראשון של אבו שהאב ברצועה היה על רקע אחר. הוא וחמישה חברים נוספים בארגון הג'יהאד האסלמי נעצרו לאחר שיידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר חיילי צה"ל, ונשלחו למעצר בכלא "קציעות", שכונה אז "אנאסר 3". בזמן המעצר בכלא הואשם אבו שהאב, ביחד עם פעיל אחר של הארגון, שחנק למוות שני משתפי פעולה שהיו גם הם עצורים, מאחר שהעבירו לצה"ל ולשב"כ מידע על בכירי הארגון ועל מעורבותם בפעולות טרור.
היום מותח אבו שהאב ביקורת קשה על חיסול משתפי פעולה ללא משפט צדק: "מרבית המשת"פים שחוסלו לא היו בכלל משת"פים של ישראל, הם היו חפים מפשע", הוא טוען, "אני בכלל חושב שחמאס ושאר הארגונים עשו טעות שחיסלו מאות ואולי אלפי משתפי פעולה במהלך האינתיפיאדה הראשונה והשנייה בצורה אכזרית מאוד ללא משפט, זה מציג אותנו בפני העולם באופן ברברי ולא תרבותי".
בשורה התחתונה היית שותף לרצח של שני אנשים. שני פלסטינים.
"לקחתי אחריות על הרצח הכפול הזה, למרות שלא רק אני הייתי מעורב בו, וברור שאני מצטער על זה. אחד המעורבים ברצח היה בכיר מאוד בארגון והחלטתי לקחת עליי את כל התיק כדי שהוא לא ייכנס לכלא. אני לא בוכה על השנים שישבתי בכלא. הכל מאללה. כל מה שקרה איתי בחיים, כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות. בסופו של דבר, הכל הסתדר לי לטובה. היום אני מסתכל על הדברים בצורה אחרת: אני לא חושב שמלחמה או אינתיפיאדה הן הדרכים להשגת מדינה פלסטינית. יותר מדי אנשים משני הצדדים נהרגו, דם יקר נשפך סתם, ואף אחד לא ניצח, שני הצדדים מפסידים ובגדול".
לאחר שהורשע והחל לרצות את עונשו החליט הנשיא דאז, משה קצב, לקצוב את עונשו ל-35 שנה. ב-2011, בעקבות העסקה שהביאה לשחרורו של גלעד שליט וכללה את שחרורם של 1,027 אסירים ביטחוניים, הוא שוחרר בתום 23 שנים בכלא.
הוא מכיר היטב את בתי הכלא הביטחוניים בישראל, ועבר את כולם ("אש"ל", "שאטה", "נפחא", "רמון" ו"הדרים"). במהלך שהותו הארוכה מאחורי הסורגים הפך לא רק לאיש משכיל, אלא גם מיצב את מעמדו כמנהיג אסירי הג'יהאד האסלמי ונמנה על צמרת מצומצמת מאוד של מנהיגי אסירים פלסטינים ששלטו בבתי הכלא וקבעו את סדר היום של אלפי האסירים – כולל ההחלטה לשבות רעב, למשל. "הישיבה בכלא עזרה לי מאוד להתפתח כמנהיג", הוא מודה, "האישיות שלי התעצבה ויצרתי לעצמי מעמד שכל הזרמים והפלגים מכבדים ומעריכים. כשהיו קטטות ואירועים אלימים בין אסירים של הפת"ח, הג'יהאד או חמאס, הרבה פעמים קראו לי כדי להרגיע את הרוחות ולהחזיר את השקט. העובדה שאני אדם משכיל גרמה לכל הארגונים לסמוך עליי, וזה ששמרתי על יושר והגינות עזר לי למנוע מקרי אלימות קשים מאוד בכלא. לא פעם השב"ס היו מעבירים אותי מכלא ביטחוני אחד לכלא אחר שהייתה בו מתיחות בין הארגונים, כדי להרגיע את העניינים. אני באופי שלי אדם של שלום ושל מתינות, והרוגע שאני משדר משפיע על האנשים סביבי לטובה. הם סומכים על שיקול הדעת שלי".
במהלך שהייתו הארוכה בכלא התחזק אבו שהאב מבחינה דתית, אבל בכיוון ההפוך: "אמנם התקרבתי לדת, אבל לא מתוך הקצנה אלא במתינות", הוא מסביר, "למדתי את הקוראן לעומק והבנתי שאפשר להיות אסלאמיסט לא קיצוני. ללמוד לכבד את הזולת, את האשה, את הסביבה שלך, לאהוב את הצד המוסרי והערכי של האיסלאם ולא את הצד שקורא למלחמות ג'יהאד וגורם נזק. למה שהקוראן באמת מתכוון. לצערי יש הרבה זרמים באסלאם שלקחו בעלות על הקוראן וחושבים שהדרך הקיצונית היא הפתרון הטוב. זו זכותם לחשוב כך, בדיוק כמו שיש הרבה זרמים ביהדות שמושכים כל אחד לכיוון אחר. אני חושב שהם טועים. קיצוניות רק הביאה להרס ולאובדן חיי אדם".
הלימודים האקדמיים שבהם התמיד, הוא מסביר, הם אלו ששמרו על על שפיותו במהלך החיים בכלא, התובעים הישרדות יום יומית קשה ביותר, ובמיוחד בכלא בטחוני. "זה לא קל להיות 23 שנה בכלא, רחוק מהמשפחה שלך", הוא מספר, "הלימודים והספרים הצילו אותי, אחרת הייתי משתגע, נכנס לבור שחור ולא יוצא ממנו. החיים של האסירים הבטחוניים בכלא קשים מאוד. היו תקופות שהסוהרים התייחסו אלינו כאל חיות ולא בני אדם. לדעתי ישראל צריכה לשחרר את כל האסירים הבטחוניים מבתי הכלא. זה יביא לרוגע בשטח ולא למלחמה. אסירים, אפילו מחבלים, שיושבים זמן ממושך בכלא – הוכח שהם לא חוזרים לעסוק בטרור. גם מרבית האסירים ששוחררו בעסקת שליט לא חזרו לטרור. כל עוד היא לא עושה את זה, ישראל מעבירה לארגוני הטרור מסר שכדאי להם לחטוף חיילים או אזרחים ושזו הדרך היחידה לשחרר את האסירים הבטחוניים מבתי הכלא. להערכתי, עד שישראל לא תשנה את גישתה, החטיפות יימשכו".
"חמאס לא יוכל לנצח את ישראל. זה בלתי אפשרי"
בילאל אבו שהאב נולד במחנה הפליטים ג'באלייה, למשפחה בת 13 נפשות – ארבעה אחים ותשע אחיות. לאחר שסיים את בית הספר היסודי החל לעבוד בנגרייה, וכבר כנער התפרנס מעבודות נגרות בעזה וגם בנגריות בתל אביב וביפו. כיוון שנאסר בגיל צעיר וישב בכלא שנים רבות, הוא התחתן רק לאחרונה, אחרי שהשתחרר מהכלא.
אשתו, מונה, בת 29, למדה באוניברסיטה האסלמית בעזה, וכיום היא מורה מחליפה בתיכון ללימודי השריעה (לימודי האסלאם). האחיות של אבו-שהאב הכירו את מונה מהאוניברסיטה ושידכו ביניהם. השניים הפכו לאחרונה להורים, בתם לוטס בת שנה וכמה חודשים. "זה לא היה פשוט להתחתן", הוא מספר, "בכל זאת ישבתי בכלא הישראלי 23 שנים. יש כאלה שיוצאים משם משוגעים או עם בעיות נפשיות ונשים לא רוצות לחיות עם גברים כאלה. לאשתי היו חששות אבל כשהיא הכירה אותי היא הבינה שאני אדם משכיל, וזה היה חשוב לה מאוד, וגם שלא נפגעתי נפשית".
ואיך זה להיות אבא לתינוקת?
"בשבילי זה כיף להיות אבא בגיל כזה, רק חבל שלא יכולתי להתחתן קודם".
הוא מתגורר בג'באלייה, ונחשב לבכיר בארגון הג'יהאד אבל לא מסתובב עם שומרי ראש. הוא זוכה להערכה רבה של כל הארגונים ברצועה. הוא בורח מפוליטיקה כמו מאש. למרות שקיבל הצעות להתמודד בבחירות לרשות, ופגש כבר כמה פעמים את ראש ממשלת חמאס בעזה, איסמעיל הנייה, הוא סירב בנימוס. אבו שאהב מעדיף את תפקידו כחוקר ישראל על פני כל תפקיד פוליטי בכיר. לדבריו הוא גם לא חושש להביע את דעתו, גם אם היא לא נוחה לבכירי הארגונים ברצועה.
"אני אומר את האמת בפרצוף, מה יש לי לפחד? בהתחלה זה נראה להם מוזר שאדם כמוני מקים מרכז לחקר ישראל באמצע עזה, הם לא ידעו איך לאכול את זה", הוא צוחק, "אבל זה לא מטריד אותי. אני לא מפחד מאף אחד וגם אין לי סיבה. אני רק רוצה להציג את תמונת המצב כפי שאני רואה אותה – לגבי העתיד של עזה, לגבי העם הפלסטיני מול מדינת ישראל".
אתה לא חושש שיחשבו שאת משת"פ? שיתנכלו לך?
"הם לא חייבים לחשוב כמוני. ואני לא פוחד שיחשבו שאני משתף פעולה עם ישראל כי זה ממש לא נכון. עד עכשיו לא קיבלתי איומים על החיים שלי או איומים שיסגרו לי את המרכז. אבל אם יסגרו לי אותו אני אמצא מקום אחר לעבוד ממנו ולכתוב את הדעות שלי".
בנייר העמדה שפרסם מרכז ATLS לאחרונה, טוען אבו שהאב כי ישראל אינה מעוניינת בהקמת מדינה פלסטינית לצידה, ולמעשה מקווה שבעתיד מצרים תבלע לתוכה את עזה, ומנגד רמאללה והגדה המערבית יהפכו לחלק מהמדינה הירדנית, כך שתיווצר מעין מובלעת אוטונומית. "לצערי ישראל מנסה להיפרד מעזה, להיפטר ממנה בכל מחיר ולזרוק אותה כך שתהפוך לחלק ממצרים, שהם יטפלו בפצצה המתקתקת הזו", הוא טוען. "ומצד שני, היא שואפת שרמאללה ושהגדה המערבית יהיו חלק מירדן. זו המטרה של ממשלת ישראל, שנשלטת על ידי הימין הקיצוני. נתניהו הצהיר שהוא בעד שתי מדינות לשני העמים אבל בפועל הוא לא מתכוון באמת לדברים האלה. תראה מה קורה אצלו במפלגה: כולם מתנגדים שם למהלך כזה. אף אחד לא יתמוך בו".
היום הוא מאמין שהפתרון היחיד ליחסי ישראל והפלסטינים הוא מדינה דו לאומית. התחזיות שהוא מציג לעתיד הקרוב והרחוק הן קודרות למדי. "אני לא מאמין שתהיה מדינה דו לאומית עכשיו, אבל אולי בעוד 200 שנה, אחרי שנאכל אחד את השני, נקבל שכל ונצטרך להסתדר בינינו כי לא תהיה ברירה. יש פה מציאות, ואם לא נפנים אותה, מצבנו יהיה חמור בהרבה. אתם עשינו לנו נכבה. זאת עובדה. ישראל יושבת על שטח של פלסטינים. מצד שני, חמאס צריך להפסיק לזלזל בעוצמה של צה"ל. החמאס חשב שאם יסלים את המצב ישראל תשתוק ולא תעשה דבר. הם לא האמינו שצה"ל יפגע בהם בעוצמה כה רבה כמו שקרה ב'עמוד ענן' וב'עופרת יצוקה'. הם צריכים להבין את העובדה הפשוטה שאי אפשר לנצח את ישראל. זה בלתי אפשרי כרגע, ואני לא רואה את זה קורה גם בעתיד".
אחת הבעיות המרכזיות שגורמות לקיפאון בדיאלוג בין ישראל לפלסטינים, טוען אבו שהאב, היא הפיצול בתוך ההנהגה הפלסטינית. הג'יהאד האסלאמי, החמאס, הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין הן ארבע הקבוצות העיקריות המבקשות להוביל את העם הפלסטיני, וישנם ארגונים נוספים. "לדעתי הפילוג הזה פוגע בנו", הוא אומר באכזבה, "נוצר מצב אבסורדי שיש ממשלה אחת בעזה וממשלה אחת ברמאללה. אני לא רואה כרגע שום מנהיג פלסטיני שיצליח לבצע איחוד בין הפלגים – גם לא מרואן ברגותי. יש הרבה אג'נדות, אין אסטרטגיה אחת, זה חסר סיכוי לגמרי וזה אומר שהעתיד של הישראלים והפלסטינים הולך למקום גרוע מאוד, לאבדון".
לפני כמה חודשים יזם במרכז כנס ראשון מסוגו שבו נכחו כל נציגי ארגוני הטרור ברצועה כדי לדון במערכות הבריאות, החינוך והתשתיות הקורסות בעזה. לדבריו אף אחד מנציגי הארגונים לא רצה להתייחס ישירות לסוגיית העתיד של עזה, והם העדיפו להתחמק באלגנטיות מדיון ענייני.
"הם בעיקר דקלמו סיסמאות ידועות על כך שהם מוכנים למות על אדמת עזה, שהם לא פוחדים מישראל, ושבסופו של דבר תהיה מדינה פלסטינית גדולה מהנהר ועד הים והם יגרמו ליהודים לברוח ולמחוק את מדינת ישראל. הבעיה שלהם היא שהם חיים בתוך פנטזיה. הם לא משלימים עם המציאות. לא אכפת להם שהמצב הכלכלי בעזה גרוע מאוד, שלאנשים אין מה לאכול, שאין מספיק בתי ספר ותשתיות, שהכל קורס. אם ישראל תחליט להיכנס לעזה, תהיה בטוח בדבר אחד – אף אחד לא יישאר כדי למות בה. כולם, כולל בכירי ארגוני הטרור, יברחו ממנה, בדיוק כמו בנכבה של 1948. תראה מה קרה לנסראללה כשישראל תקפה אותו בעקבות חטיפת החיילים ב-2006. הוא לא האמין שתהיה כזו עוצמה של תקיפה. אפילו הוא הבין שאם יתקוף שוב את ישראל, הוא ישלם מחיר כבד".
גם אתה תעזוב את עזה אם המצב יחמיר?
"העתיד של הילדים שלי חשוב לי מאוד ואם המצב בעזה יחמיר אז כן. אני רוצה שהעתיד של הילדים שלהם יהיה טוב מהאפשרויות שהיו לי, שיהיו משכילים, שיהיה להם מקצוע".
לא מפספס את לונדון וקירשנבאום
שגרת יומו של אבו שהאב כוללת לפחות שש עד שמונה שעות של צפייה בתוכניות אקטואליה המשודרות בערוצי הטלוויזיה הישראלים השונים. הוא מתעניין מאוד בפוליטיקה המקומית ומכור לחדשות, בולע כל מילה, ומנתח הצהרות של פוליטיקאים, מצביאים ופרשנים. "אני אוהב את ערוץ 2, מעריך מאוד את הפרשנות והידע של אהוד יערי, שמאבחן מצויין את החברה הפלסטינית. אני גם לא מפספס אף פעם את התוכנית של לונדון וקירשנבאום, את 'עובדה' ואת 'יומן' ו'מבט' של ערוץ 1", הוא מפרט. "אני גם עוקב אחרי הפוליטיקאים שלכם, כמו יאיר לפיד, למשל. תראה איזה תרגיל עשה לו נתניהו. נתן לו את תיק האוצר, כמו ששרון עשה לנתניהו כשהיה ראש ממשלה – במטרה לנטרל אותו מכוחו הפוליטי. נתניהו תלמיד טוב, אשף בפוליטיקה, לא פראייר, אצלו הכל מחושב לפרטי פרטים. רק העניין החברתי יכול להפיל אותו. בכלל, מעניין לגלות שגם הציבור שלנו וגם שלכם לא מאמינים לאף מילה שיוצאת לפוליטיקאים מהפה. בזה לפחות אנחנו מאוחדים".
החלום שלו הוא לבקר במסגד אל-אקצה. "הייתי שמח מאוד לבקר גם בירושלים, ואולי גם לחזור לתל אביב וליפו, לחיפה ולעכו. לא הייתי שם מאז שנעצרתי. אולי אגיש בקשה שיתנו לי אישור לבקר בירושלים", הוא מהרהר בקול רם.
אתה מתייחס היום לישראל כאל אויבת?
"אני לא שונא אף אחד. זו לא דרכו של הקוראן. אבל מבחינתי מדינת ישראל שייכת לפלסטינים. אני רואה בשב"כ ובצה"ל ובשאר גורמי הבטחון שלכם אויבים שלנו".
לכלא הישראלי, בכל אופן, הוא מאמין שלא יחזור יותר. "23 שנה לא מספיק?", הוא צוחק, "אני עם הכלא הישראלי גמרתי, אין סיכוי שבעולם שאחזור לשם. אני עסוק בפרויקט החדש שלי ועבודה לא חסרה לי. הראש שלי נמצא במקום אחר לגמרי, ללמוד ולהבין אתכם הישראלים כמה שיותר".