ולריה מקסיוטה שוכבת במיטתה בלונדון, סובלת מדלקת גרון. ייתכן ומבחינתה מדובר דווקא בשיפור לאחד השבועות הקשים בחייה. מה שהחל כהתגשמות של חלום, השתתפות ראשונה באולימפיאדה, הפך מהר מאוד לסיוט. הנציגה הישראלית היחידה בענף ההתעמלות בלונדון נפלה כבר בתרגיל הראשון – קפיצה באמצעות סוס הסמוכות. לאחר מכן המשיכה לתרגיל הקורה. גם שם נפלה שלוש פעמים. גם תרגילי הקרקע והמקבילים המדורגים לא היו מוצלחים במיוחד. בסך הכל נפלה מקסיוטה שבע פעמים.
שלוש הנפילות ששודרו ללא הפסקה השבוע היו אלה מהקורה. המתעמלות נדרשות לעשות סלטות, צעדי ריקוד, ותרגילים אקרובטיים נוספים על קורה בעובי של 10 סנטימטר בלבד. מקסיוטה כשלה בניסיונות שלה ונפלה. בסיומו של התרגיל החליקה ונפלה על הישבן. לא במפתיע, היא סיימה במקום ה-27, בין האחרונות במקצה שלה.
"ציפית להעפיל לשני גמרים בלונדון", מודה מקסיוטה בשיחה מלונדון. "אפילו הצבתי מדליה כמטרה, או לפחות כסוג של חלום. אבל החלום שלי נשבר. החלום של כל החיים שלי נשבר".
לא היה נעים לצפות במקסיוטה. מעבר לכשלון הספורטיבי והמקצועי היתה שם מבוכה גדולה ובעיקר תחושה כי הספורטאית שאנחנו צופים בה בזמן אמת חווה רגעים איומים של השפלה. וכמו שקורה במקרים כאלו, חיצי הרעל והביקורת הגיעו מהר לכיוונה. והם כאבו ופגעו לא פחות מאשר הנפילות וההחלקות בתחרות האולימפית. אבל אל תתנו לתמונות מלונדון להטעות אתכם – ולריה מקסיוטה היא אחת מהספורטאיות הטובות והמיוחדות שיש בישראל.
לא בשביל הפרסום
מקסיוטה היא המתעמלת הראשונה שמייצגת את ישראל באולימפיאדה, לאחר 32 שנות היעדרות מתחרות ההתעמלות לנשים, אחת התחרויות הנצפות והיוקרתיות בכל המשחקים. רק לפני חודשיים כיכבה מקסיוטה באליפות אירופה בהתעמלות כשסיימה רביעית בקפיצה מסוס הסמוכות, שמינית בקורה, ותשיעית בקרב רב. באליפות הזו שנערכה בבלגיה השיגה את הקריטריון האולימפי המיוחל.
כשהיא עשתה זאת, התקשורת כמעט התעלמה. ברוב מדינות העולם התעמלות היא מקצוע יוקרתי יותר משיט או ג'ודו, אבל בישראל מקסיוטה רק יכולה לחלום על תשומת הלב שמורעפת (בצדק) על אריק זאבי או על לי קורזיץ.
"זו הייתה התגשמות חלום", היא משחזרת, "כל מה שעבדתי לקראתו כל החיים פתאום קרה. אני מתעמלת מגיל ארבע וחצי באוקראינה. אני באמת לא עושה את זה בשביל פרסום. התעמלות מבחינתי היא אורח חיים, היא אהבה, היא החיים שלי.
"בגלל שלא הצלחתי להתקבל לנבחרת האולימפית של אוקראינה בחרתי לעלות לישראל לבד בגיל 19. הייתי חייבת להחליט האם אני מוותרת על חלום ההתעמלות או ממשיכה בו, גם אם זה אומר לעבור למדינה אחרת. לא הייתה לי פה משפחה. לא חברים. רק חלום. לייצג את המדינה ואת עצמי במשחקים האולימפיים".
מי שהביא אותה לארץ היה אהרון ליטוין, שהכיר אותה עוד באוקראינה והפך למאמנה בישראל. היא בת יחידה שהשאירה זוג הורים מאחור בקייב. הקיום שלה בישראל צנוע, בלשון המעטה – משכורת של 2,500 שקל מהוועד האולימפי בתוספת תמיכה ממשרד הקליטה. לפני שלוש שנים היא נישאה לקונסטנטין בוקולנקו, חשמלאי והנדסאי בן 33 שהכירה בארץ. אחרי התחרות בלונדון הוא מיהר להבהיר לה שבבית ממשיכים להאמין בה.
למרות המסגרת התומכת, מקסיוטה עובדת בתנאים לא קלים. "אני התאמנתי בקיבוץ מעין צבי ובזיכרון יעקב", היא מספרת, "אין בארץ תשתיות של התעמלות. אין ציוד טוב. אין כמעט עזרה כלכלית. זה לא מה שקורה באוקראינה או ברוסיה. עולם אחר לגמרי. אבל מבחינתי החלום להגיע לאולימפיאדה ובכלל להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת היה שווה הכל".
"איבדתי שליטה, ואי אפשר היה לעצור את זה"
ההתעמלות היא עבודה במשרה מלאה. "זה ששה אימונים בשבוע, שני אימונים ביום, תזונה. עבודה על כל שרירי הגוף. ריקוד. קפיצות. טרמפולינה. מה לא". התעמלות היא ספורט בסיסי. מיומנות גבוהה בו דורשת שליטה כמעט בכל פעולות הגוף. לא סתם אף ישראלית לא התחרתה באולימפיאדה בהתעמלות מאז לוס אנג'לס 1984. אז, זאת הייתה לימור פרידמן, שהחליקה גם היא מהקורה מספר פעמים, והמקרה שלה הפך למשל ושנינה בישראל. הבחורה הצעירה עברה אז אין סוף פגיעות. עד היום זוכרים לה רק את הנפילות.
מקסיוטה לא הייתה אמורה לשחזר את החווייה הזו. אבל זה מה שקרה לה, ובאופן לא פחות כואב. "קשה לי לדבר על זה. זו הרגשה איומה. התחלתי דווקא בקפיצות, הענף הכי חזק שלי, אבל נפלתי. וכשנפלתי שם פתאום המשכתי ליפול. איבדתי שליטה ואי אפשר היה לעצור את זה. הדברים הנוראיים האלה קורים לפעמים באימונים אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרה לי באולימפיאדה. כשכל העולם וכל המדינה צופה. אני מודה שאני מתביישת עכשיו".
מקסיוטה לא צריכה להתבייש. אין בישראל מתעמלת שבכלל מתקרבת לרמתה. אבל הכישלון מעל הבמה הגדולה מכולן, הבמה היחידה מבחינת דעת הקהל, הוא גלולה מרה במיוחד. "מבחינתי לונדון הייתה חוויה מאוד חיובית", מגייסת מקסיוטה טיפה של אופטימיות. "באתי לכאן עם מצב רוח טוב. היו לי מטרות להעפיל לגמר ואולי אפילו ללכת על מדליה. אני לא אישה שסובלת מחוסר ביטחון. ממש לא. גם לא הייתי מפוחדת בתרגילים עצמם. אבל לא הלך לי. ואז זה נהיה גרוע הרבה יותר".
איך הרגשת אחרי שסיימת להתחרות?
"בכיתי כל הזמן. כל היום. כשהלכתי לישון כבר לא היו לי דמעות. אבל כמה כבר אפשר לבכות? מאז קצת השתחררתי. הלכתי לראות עוד תחרויות. הרבה אנשים עודדו אותי. אבל גם אני שומעת כל הזמן מה אנשים אמרו בארץ. מה אמרו פרשנים בטלוויזיה. הם ירדו עלי ואם מסתכלים מה הם עשו בעבר כספורטאים הם לא צריכים לרדת עלי. בכלל אני חושב שרמת ההתעמלות בארץ כל כך נמוכה. אז צריכים להגיד תודה שיש מתעמלת שמייצגת את המדינה ומעלה כאן את הדגל באולם ההתעמלות אחרי 32 שנים. אבל ברור שזה לא היחס. האמת שאני קצת חוששת לפני החזרה בישראל. אני לא יודעת איך אנשים יתייחסו אלי".
"שמעתי שפתחו לי פורום תמיכה בתפוז"
צבי ורשביאק, יו"ר הוועד האולימפי ואולי האיש החזק והמקושר בספורט הישראלי, לא המתין כדי לקטול את מקסיוטה כבר ביום שבו התחרתה. בראיון לערוץ הספורט הוא אמר, "הבחורה הזו עושה מה שהיא רוצה. היא לא מקשיבה למאמן שלה. נראה מה נעשה בנוגע לעניין שלה בארץ". מקסיוטה אינה מעוניינת להגיב לדברי ורשביאק. היא רק שוללת את האפשרות שלא הקשיבה למאמנה. "זה כל כך שטויות", היא אומרת, "זה לגמרי לא נכון".
אי אפשר להגיד שמקסיוטה לא נעלבה מהדברים ששמעה שאמרו עליה בישראל. מכך שהפכה לבדיחה. אבל חשוב לה לציין את התמיכה הרבה שהיא מקבלת. "קודם כל בעלי התקשר אליי ואמר לי: 'ולריה, לפחות בבית יקבלו אותך באהבה'. אחרי זה יש כאן את החברה הכי טובה שלי, שהיא מתחרה בטרמפולינה מטעם אוקראינה. גם היא מאוד תמכה בי בימים האחרונים הקשים. ויש גם את העיתונאים הישראלים בלונדון שהתייחסו אלי מאוד יפה. ויש את כל ההודעות בפייסבוק ובטוויטר. שמעתי שאפילו פתחו פורום תמיכה בי בתפוז. הדברים האלה מאוד מרגשים אותי. בעיקר עכשיו".
מקסיוטה, עוד רגע בת 25, היא סבתא כמעט במונחי התעמלות. "הכי טובות בעולם הן לפעמים בנות 15- 16 ופחות. אבל יש גם מעט ותיקות. אני כל כך אוהבת את הספורט הזה, שאני אפילו לא חושבת על פרישה עכשיו. אבל אני גם לא חושבת על להמשיך. אין לי מושג מה אעשה. קודם כל יש לי פציעה בגב שאני צריכה לטפל בה".
מקסיוטה אפילו התחילה לחשוב על להביא ילדים לעולם, גם אם תמשיך בהתעמלות. "זה קשה לעשות אבל גם כן אפשרי", היא אומרת, וניתן כמעט לשמוע את החיוך שלה דרך קו הטלפון. "אתה שואל אותי לגבי אולימפיאדת ריו ב-2016, אז גם לגבי זה אני לא יכולה לומר עכשיו אם זו מטרה או לא. זה מוקדם מדי. אבל אני כן אוהבת מאוד את ההתעמלות ולכן יהיה לי מאוד קשה להפסיק".
מקסיוטה לא עבדה בשום עבודה אחרת בחיים. "צריך להבין שחיים של מתעמלת זה יותר ממשרה מלאה. זה אורח חיים כל כך תובעני, אבל אני אוהבת את זה. זה מה שאני עושה". לאחר ההתעמלות היא רוצה לפתוח מכון פילאטיס. לאחרונה גם החלה לעבוד עם אור כחלון, יוצא "רוקדים עם כוכבים", על כוריאוגרפיה לתרגיל הקרקע שלה. הוא אף הגיע איתה לאולימפיאדה.
כעת הכל נשכח. הקהל זוכר את הטעם המר של הכישלון, הנפילות וההחלקות. "אני יודעת מה עברתי כאן אבל בסופו של דבר אני לא באמת מתביישת בעצמי. אני גאה שהצלחתי להגיע לכאן. וגם אם לא הצלחתי אני רוצה שיראו מה עשיתי. אני רוצה לשלוח וידיאו להורים שלי באוקראינה, שלא זכו לראות אותי בטלוויזיה".
למרות כל ההחלקות?
"למרות הכל. אני אישה חזקה. בחיים האלה רק אנשים חזקים מצליחים. גם אם יש כישלונות וקשיים בדרך. נאלצתי לעבור אינספור קשיים כדי להגיע בכלל למצב שאני אהיה באולימפיאדה. אז גם אם הקושי הזה אני אדע להתמודד. ואני אהיה חזקה וטובה יותר. אני יכולה לבכות קצת אבל אני לא בן אדם שנשבר".