אם עד אתמול היה נדמה שניידות המשטרה למרגלות בית "מעריב" ועשרות המאבטחים במסדרונות המערכת שברו שיא חדש של שפל במצבו של העיתון – הרי שהיום הוכח שגם בסיפור העצוב הזה הכול יחסי. קצב האירועים המסחרר בשעות האחרונות הותיר גם את האופטימיים שבעובדי "מעריב" פעורי פה. במקביל להודעה שפרסמה דסק"ש על מכירת העיתון למו"ל "מקור ראשון", שלמה בן צבי, הגישה הנהלת "מעריב" לבית המשפט בקשה דחופה להוצאת צו הקפאת הליכים. המשמעות: גורל החוב של "מעריב" לעובדיו – כספי פיצויים וזכויות סוציאליות בסך 95 מיליון שקלים - לוט בערפל. מצוידים בידיעה המרה הזו יצאו היום בצהריים 300 מעובדי העיתון החרדים לעתידם מבניין המערכת לכיוון מרכז עזריאלי. הם ניסו לפרוץ למשרדי IDB אך נחסמו, והפגינו מול סניף שופרסל הממוקם בחניית הקניון. לבסוף, הודיעו כי במחאה על אובדן כספי הפיצויים לא יוציאו לאור את העיתון ביום שלישי הקרוב, ערב יום הכיפורים.
ללא ספק – אלה הם הימים הנוראים של העיתונות המודפסת. "מעריב" אמנם נמצא במצוקה – אבל הוא ממש לא העיתון היחיד ששרוי בצרות כלכליות. השלכות המיתון העולמי, הקטנת תקציבי הפרסום, צמיחת האינטרנט והזמינות של תוכן איכותי חינם ברשת, מאלצים את העיתונים להקטין את ההוצאות, לפטר עשרות עיתונאים ולחפש מודל עסקי חדש. בתקופה קשה שכזו אפשר היה אולי לצפות לאיזושהי סולידריות בסיסית בין מערכות העיתונים. אלא שבמקום זאת אנחנו עדים בחודש האחרון למלחמת הכל בכל. "ידיעות" נגד "ישראל היום" (שלא נשאר חייב), "הארץ" נגד "מעריב" (שמחזיר מהלומות). ממעל, כמו תמיד, מרחפים האינטרסים הגלויים והעלומים של המו"לים – אלה שבשמם משתלחים חלק מהעיתונאים זה בזה.
אז מי, לעזאזל, נגד מי?
1. סבר פלוצקר נגד "ישראל היום" ושלדון אדלסון
יריית הפתיחה בסיבוב הנוכחי במלחמת העיתונים שייכת לפרשן "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר. בטורו במוסף "ממון" של יום שישי כתב פלוצקר לפני שלושה שבועות: "תופעת החינמון 'ישראל היום' מקוממת, מפני שמולטי מיליארדר אמריקאי, שלדון אדלסון, היושב בלאס וגאס, רואה בו לא רק מכשיר להשפעה על דעת הקהל בישראל, אלא מעין כלי נשק לא קונבנציונאלי המשפיע על העיתונות הישראלית המודפסת באשר היא".
"אדלסון מקעקע בפועל את היסודות הכלכליים של עיתוני ישראל הרגילים, הנמכרים תמורת כסף", הוסיף פלוצקר. "החינמון של אדלסון מחולק במחיר אפס, אבל הוא קונה את הקוראים שלו במחיר שחיקה קשה בבסיס הכלכלי של העיתונות החופשית בישראל. זהו מפגן העושר המכוער והאולטימטיבי של הסופר-טייקון שלדון אדלסון. משברה של העיתונות המודפסת בארץ רובץ במידה רבה עליו. תקוותי שלא ישיג את מטרותיו".
2. דרור אידר נגד סבר פלוצקר ו"ידיעות אחרונות"
כעבור יומיים, הופיעה תגובת הנגד (הראשונה) בעמודי הדעות של "ישראל היום". "בשישי האחרון יכלו קוראי 'ידיעות אחרונות' לקרוא מפי הפרשן הכלכלי, סבר פלוצקר, את נאום הקוזק הנגזל", כתב הפובליציסט דרור אידר. "אני משער שנוני מוזס לא יודע לכתוב, לכן אולי פנה לאיש 'על המשמר' לשעבר, ביטאונה של מפלגה דורסנית שיחד עם מפא"י השתיקו ביעילות את יריביהן". בהמשך תקף כמובן אידר את "ידיעות אחרונות". "ישאל עצמו כל אזרח האם היה מוכן לחזור לימים שטרם כניסת 'ישראל היום' לשוק העיתונות", כתב. "הימים הטובים ש'ידיעות' החזיק אותנו באזורים רגישים, שיכול היה להרוס חיי פוליטיקאי שלא התיישר איתו, או לרומם מושחתים שתאמו לסדר היום שלו".
בנוסף העלה אידר תהיות על המסתורין האופף את מו"ל "ידיעות אחרונות": "האם מישהו ביקום יכול לספר משהו על נוני מוזס? יותר מסודות האטום, דומה שמו"ל 'ידיעות אחרונות' הוא הסוד השמור בישראל. האם יש כתבה עדכנית על האיש? אפשר לצפות בו? בקיצור, אפשר לקבל מידע על האיש השולט בחיינו ב-20 השנים האחרונות באמצעות קונגלומרט התקשורת הגדול בישראל? נאדה. כלום. כמו ה-Q מסדרת 'האיים האבודים'. זה סוד כוחו של האיש. סח לי אחד מבכירי העיתונות הישראלית: 'נוני מוזס הוא האדם שהכי פוחדים ממנו בתקשורת'".
3. גונן גינת נגד "ידיעות אחרונות" ונוני מוזס
למחרת הטור של אידר הופקע חצי עמוד בקונטרס החדשות של "ישראל היום" לטובת טור נוסף של גונן גינת אשר נועד להשתלח במתחרים. תחת הכותרת "מתי ואיך החלה נפילת 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות'" תיאר גינת כיצד בשבע השנים לפני שנוסד "ישראל היום" צנחה ב-40 אחוזים חשיפת הקוראים ל"מעריב", ואילו חשיפת הקוראים ל"ידיעות" צנחה ב-24 אחוזים.
"הבריחה הגדולה של הקוראים, הן מ'מעריב' והן מ'ידיעות אחרונות' החלה עוד לפני ש'ישראל היום' הופיע והפך לעיתון הנקרא ביותר בישראל", כתב גינת והזכיר כי "כאשר 'ישראל היום' החל את דרכו לפני כחמש שנים, החליטו ב'ידיעות אחרונות' שההצלחה שלנו היא בגלל ה'חינם'. הרי לא יכול להיות שהישראלים אינם אוהבים את העיתון שלהם. לפיכך, החליטו גם ב'ידיעות' להוציא עיתון חינם. קראו לו '24 דקות'. הייתה זו יצירת מופת עיתונאית כמו שרק ב'עיתון שהייתה לו מדינה' יודעים לעשות: יומון שהכותרות שלו עסקו בשאלות הרות גורל מהסוג של כמה סי-סי הוסיפה כוכבת מדורי רכילות לחזה שלה ואיזה כוכב טראש ריאליטי נצפה בחוף הים עם אחת שאיננה חברתו. למרבה הצער, הקורא הישראלי לא העריך את ההשקעה, ו'24 דקות' שבק חיים... ומאז ב'ידיעות' מתנגדים לעיתוני חינם. כמובן, גם זה במגבלות מסוימות, כי לא נעים לומר, אבל גם הם עצמם, בשקט, מחלקים לפי ההערכות מעל 100 אלף עותקים של 'ידיעות' בחינם מדי יום".
4. איתן אבריאל נגד "מעריב" ונוחי דנקנר
במקביל להתחממות הגיזרה בין "ידיעות" ל"ישראל היום" – נרשמה הסלמה במלחמת "מעריב" ו"הארץ". זה התחיל בפרויקט בן תשעה עמודים של "דה מרקר" על מצבו הפיננסי המתדרדר של הטייקון נוחי דנקנר אשר קונצרן אי.די.בי שבבעלותו קיבל הערת עסק חי. שניים מהעמודים, שעליהם היה חתום עורך אתר "דה מרקר", איתן אבריאל, הוקדשו ל"מעריב", העיתון של דנקנר.
"מעריב הוא עסק גרוע, שקשה להעלות על הדעת כיצד ניתן להבריא אותו", ניתח אבריאל את מצבם של המתחרים. "חופש העיתונות לא יכול להיות מבוסס על עיתונים שמפסידים סכומי עתק וממומנים על ידי אנשים שלא מתאימים להיות מו"לים ושמחזיקים את העיתון לצרכי השפעה בלבד... דנקנר, ששולט בפירמידה של מונופולים ומוסדות פיננסיים, בוודאי לא מתאים להיות בוס של עיתון. המוטיבציה היסודית שלהם היא כמעט ההיפך מ'חופש עיתונות'. מי שקונה עיתון כדי לקנות השפעה, מבטיח שעיתון כזה לא יעניק לעיתונאים שלו את החופש הנדרש".
5. בן כספית, שי גולדן ובן-דרור ימיני נגד "הארץ"
הסיקור של "הארץ" הכעיס מאוד את הקולגות מרחוב קרליבך. למחרת התגייסו בכירי עיתונאי "מעריב" כדי להתגולל על "כנופיית דה מרקר" (כך בשער העיתון), מצוידים בלא מעט שנאה ובחדוות נקמה. "'דה מרקר' הוציא את עצמו מחברת העיתונים הלגיטימיים כשזמם על נבלתו המשוערת של עיתון אחר, 'מעריב'", כתב גולדן. ימיני קבע כי "עכשיו, כש'מעריב' מצוי במשבר, 'הארץ' מוצא לנכון לרקוד על הדם. לא קולגיאליות. לא סולידריות. לא דמוקרטיה. לא חופש ביטוי. רק מאבק קטנוני כדי לפגוע בעיתון ובבעליו... עיתון 'הארץ' יזכה במדליית זהב אולימפית על חרפה עיתונאית".
כספית לא פספס את ההזדמנות לתקוף גם את "הארץ" וגם את "ישראל היום" במשפט אחד. "עיתון 'הארץ' ממשיך להתקיים בשנים האחרונות בזכות כספם של שלושה אנשים, שנויים מאוד במחלוקת", כתב. "האחד הוא מו"ל גרמני בעל קשר מוכח בעבר לשלטון הנאצי, השני הוא אוליגרך רוסי שאף אחד לא באמת יודע איך עשה את הכסף, והשלישי הוא איל ההימורים שלדון אדלסון שממית את התקשורת החופשית בישראל ומציף את הרחובות בעלון פרסומי".
6. יהודה שרוני נגד "דה מרקר" וגיא רולניק
לצד שי גולדן, בן-דרור ימיני ובן כספית – העלה הפרשן הכלכלי יהודה שרוני טענות כבדות משקל נגד "דה מרקר" ומייסדו, סגן מו"ל "הארץ", גיא רולניק. למשל, שהעיתון שמטיף נגד ריכוזיות הוא הכי ריכוזי מבחינת מגוון הדעות וקו המחשבה האחיד של כותביו. "מייסד 'דה מרקר', גיא רולניק, מטפטף את האג'נדה ואת תובנותיו בתדרוכים שוטפים של עורכיו", כתב שרוני. "כיצד אלה ההולכים אחריו כעכברים בסיפור 'החלילן מהמלין' מקדמים באמת את חופש העיתונות?".
לדברי שרוני, לרולניק ול"דה מרקר" סיבה נוספת לתחזק לאורך השנים את הקשיים של "מעריב". "לפני שלוש שנים ניסה סגן המו"ל לקדם את הפצת 'דה מרקר' למנויי 'מעריב' במחיר חיסול מגזין 'עסקים'", כתב. "זה לא עבד. 'הארץ' היה שמח לרכוש את מנויי 'מעריב' במכירת חיסול, אבל הוא צריך להתאפק". לבסוף הזכיר שרוני תביעה משפטית שעדיין מתנהלת. "'מעריב' וכותב שורות אלה תבעו בבית המשפט את אתר 'דה מרקר' ואת אנשיו בגין העתקת מאות כתבות. לאחר כמעט עשור של התדיינויות יינתן פסק הדין במרוצת השבועות הקרובים. לו ב'דה מרקר' היו מיישמים את הנורמות שהם מטיפים לאחרים, כותביו היו חייבים לתת גילוי נאות לתביעה".
7. נחום ברנע נגד "ישראל היום" ושלדון אדלסון
בזמן ש"הארץ" ו"מעריב" יורים זה בזה בכינון ישיר, התרחש סיבוב נוסף בקרבות בין ידיעות" ל"ישראל היום". חילופי ההאשמות בין סבר פלוצקר לדרור אידר וגונן גינת היו, מתברר, רק הפרומו. למערכה הצטרף נשק בלתי קונבנציונלי: בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", חתן פרס ישראל, נחום ברנע. במאמר בעמודי הדעות תקף ברנע את לגיטימיות קיומו של "ישראל היום": "אל דאגה: אף אחד ממקבלי החינמון לא יורשע בשיתוף פעולה עם המיסיון, למרות שמדובר באשכרה מיזם מיסיונרי. העונש היחיד המוטל על מי שמכניס את המיזם הביתה הוא הרגשת אשם על התרומה הקטנה שהוא תורם, במי ידיו, להרס הדמוקרטיה הישראלית".
ברנע תיאר את "ישראל היום" כחינמון ללא מודל עסקי. "כאשר אין מודל עסקי, אין משמעות לתחרות", הסביר. "עיתון אמיתי ימות אם לא יימכר בכסף; החינמון ימשיך להתקיים כל עוד הוא נהנה ממשאביו הבלתי מוגבלים של מיליארדר. אבל החינמון לא מסתפק בכך. הוא גם מציע שטחי מודעות במחירי היצף, מחירים שהורידו את השוק כולו לרצפה. הצפת הבתים בחינמונים פצעה את העיתונים; הורדת מחירי המודעות גבלה בוידוא הריגה. זהו אפקט שלדון. לא נותר אלא לשאול איפה כולם. איפה הרגולטורים הממשלתיים, שתפקידם למנוע השתלטות על שוק באמצעות היצף; איפה חברי הכנסת, שרואים איך כלי תקשורת שמשרת אדם אחד – לא רעיון, לא מפלגה, אדם אחד – מסרס את השיח הציבורי, ובקושי פוצים פה".
8. עמוס רגב נגד נחום ברנע ונוני מוזס
ב"ישראל היום" לא אוהבים להישאר חייבים, למחרת הטור של ברנע פרסם העיתון תגובת נגד בדמות מאמר בן עמוד בחתימת העורך, עמוס רגב. "נמליץ לברנע ולחבריו לפקוח את עיניהם ולהתעדכן במה שקורה בשנים האחרונות בשוק התקשורת העולמי", כתב רגב ותיאר בהרחבה כיצד מהפיכת האינטרנט הרגילה את הקוראים למידע בחינם גם בעיתונות המודפסת. "זו הבעיה העיקרית שברנע ודומיו אינם מסוגלים להודות בה. הם מאבדים קוראים לא בגלל הניהול הלא נכון מצד בעליהם ומנהליהם, אלא גם בגלל כישלונותיהם המערכתיים. פשוט, נמאס לקרוא אותם. הם מפסיקים להשפיע. הם מתחילים להזיע".
מכאן עבר רגב למתקפה ישירה על מו"ל "ידיעות אחרונות": "זה מה שנוני מוזס רוצה, זה מה שהיה לו פעם ביד: מונופול, שלטון ללא מצרים, וללא בלמים. זה היה כל כך נוח! – אבל בשנים האחרונות, אנחנו מקלקלים לו... למי שלא הבין: נוני מוזס לא אמר די ולא נואש. מחדרו בבית 'ידיעות אחרונות' הוא עדיין מנסה למשוך בחוטים. להריץ את ציפי לבני (ניסה ונכשל), את יאיר לפיד (עדיין לא הועמד במבחן), ופסגת השאיפות ופסגת השאיפות, כך אפשר להעריך - הניסיון להחזיר את אהוד אולמרט. כי לנוני מוזס ולכמה מעמיתיו היה זה עידן הזהב. אולמרט בשלטון, ידיעות מושך בחוטים".
את הטור חתם רגב בעקיצה לבכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות". "שישאל את עצמו נחום ברנע מדוע נסגר עיתונו 'כותרת ראשית'. מי יודע, אולי בסוף יאורו פניו והוא יזעק 'אאוריקה!' כאותו ארכימדס בשעתו – כי זה עתה יבין ש'כותרת ראשית' נסגר בוודאי בגלל 'ישראל היום'. ומי יזכור שהשבועון ההוא נסגר ב-1988, 19 שנים לפני ש'ישראל היום' החל לצאת לאור?".
9. עוזי בנזימן נגד "ישראל היום" ועמוס רגב
"ידיעות" וברנע נמנעו מלהגיב לדברי עמוס רגב. מי שדווקא כן עשה זאת הוא העיתונאי עוזי בנזימן, העורך הפורש של "העין השביעית" (שברנע היה שותף להקמת גירסת הפרינט שלו בשנת 1996). "'ישראל היום' מתקיים לא מכוח המשיכה שיש בו למפרסמים, אלא בעיקר מתמיכתו הכספית העקבית של המו"ל, שלדון אדלסון", כתב בנזימן בטורו השבועי. "ללא הגיבוי התקציבי המתמשך של אדלסון זה חמש שנים, לא היתה ל'ישראל היום' זכות קיום כלכלית... במאמרו השבוע מתעלם עמוס רגב מנתון-יסוד זה. הוא ממליץ לעיתונאים התוהים על הכדאיות הכלכלית של 'ישראל היום' לא לעסוק בכך ולהתמודד עם התכנים שמציע עיתונו, שבעיניו עולים לאין ערוך על מה שמציעים מתחריו. הוא רואה בהתקפות על עיתונו צביעות שמניעיה אינטרסנטיים ופוליטיים ודוחה מכל וכל את ההאשמות על חלקו של 'ישראל היום' בקריסת 'מעריב' ובמצוקתם של היומונים המודפסים האחרים. לא כל טענותיו של רגב מופרכות, אבל המסר הכללי של מאמרו והנימה המתחסדת שבה הוא נכתב מזכירים מאוד את התנהלותם של העורכים והמו"לים שהוא תוקף".
10. שרה ליבוביץ'-דר נגד "הארץ" ואלפרד נבן דומונט
ובינתיים, מלחמת "מעריב" ו"הארץ" עולה מדרגה. "דה מרקר" המשיך לסקר את המשבר העסקי של המו"ל נוחי דנקנר – וחטף תגובה נוספת מרחוב קרליבך. הפעם הייתה זו כתבת שער בת ארבעה עמודים מאת שרה ליבוביץ'-דר במוסף "המגזין" של "מעריב" על אלפרד נבן דומונט, השותף הגרמני של עמוס שוקן ב"הארץ".
"הברית הלא קדושה וההתדרדרות של 'הארץ'" – זו הייתה ההפניה שהופיעה בחמישי שעבר בעמוד השער של "מעריב". ואילו בשער של "המגזין", תחת הכותרת "לתפארת הארץ", נכתב: "חברות בתנועת הנוער הנאצית, תמיכה בצירופו של היטלר לשלטון ותרומות לגופים ציבוריים בישראל. הלבנת תדמית? מיהו אלפרד נבן דומונט, אחד משני האנשים שבהם תלוי גורלו של עיתון 'הארץ', שתחת ניהול עמוס שוקן הידרדר לקשיים קיומיים".
המשך יבוא? בוודאי. שנה טובה? הלוואי.