מבעד לחלונות המטוס, קו אדום בוהק של זריחה צובע את השמיים ומבשר על הנחיתה הקרובה. בעוד דקות יפגשו הגלגלים של מטוס הג'מבו את אדמת ישראל, וההתרגשות בקבינה נוסקת. כל אחד מ-350 הלבבות על המטוס הזה פועם בקצב מטורף. עוד רגע זה קורה, הם יודעים. עוד רגע החלום הציוני שלהם הופך למציאות.
"אני מחכה כבר לרדת מהמטוס ולראות שזה אמיתי", אומרת שרה דריל מניו ג'רזי כשהיא שולחת מבט אל עבר קו החוף של תל אביב. "כנראה רק כשננחת זה יכה בי. אין לי מילים לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו. התרגשות עצומה".
הפעם הראשונה שפגשנו אותה הייתה כמה ימים קודם לכן, בשיט מיוחד מסביב למנהטן עבור רווקים ורווקות יהודיים שחושבים על עלייה, או ממש עומדים רגע לפני הצעד הגדול. "אני מדברת עברית עם מבטא", היא אמרה אז, מול קו הרקיע של העיר המדהימה בעולם. "אני לא אוהבת את הרי"ש שלי, אבל קוראים לי שרה אז קצת בעייתי להתחמק מזה".
היא בת 22. על פי התוכנית הייתה אמורה ללכת בעקבות אמה, רבנית קונסרבטיבית, וללמוד יהדות וספרות אנגלית באוניברסיטה. אלא שדריל מעדיפה לנטוש את התפאורה האמריקאית לטובת שירות ב"איי.די.אף" – צבא הגנה לישראל, בשמו האנגלוסקסי – ועדיף כמדריכת חי"ר. לשיט הרווקים היא מגיעה לאחר שנפרדה לאחרונה מהחבר, שלא השלים עם הפנטזיה הציונית שלה, וכרגע היא בעיקר לוקחת נשימות ארוכות מהרוח על ההדסון לפני שעוברים לאבק של מחנה 80. "כל הזמן שואלים אותי אם אני משוגעת בגלל שאני הולכת לעשות צבא, אבל מה לעשות, אני אוהבת את ישראל", היא אומרת, מתנצלת ומבקשת לעבור לדבר באנגלית. "אני יודעת היום שזה המקום שבו אני רוצה לחיות, והדרך הכי טובה לעשות את זה היא לשרת בצה"ל".
שרה היא אחת מ-127 הצעירים במטוס הזה שעושים עלייה לארץ הקודש רק כדי להתגייס, והם כולם מפוצצים במוטיבציה בכמויות שמעלות חשד קל לשטיפת מוח. יש כאן את איתי להב בן ה-18 מקנדה שרוצה להתגייס לדובדבן, את דניאל מגרעין "ניו יורק 2" שסיים תואר בכלכלה אבל הולך להיות חובש צה"לי ואת בן, שמגיע להתגייס לצנחנים ובינתיים בעיקר צועק "אני לא מאמין, לפני כמה ימים הייתי בהמפטונס ופתאום אני פה!".
כשהקברניט קורא לכל הנוסעים לשוב למקומותיהם לקראת הנחיתה ההתרגשות גוברת – ועם המגע הראשון של הגלגלים בקרקע יש אקסטזה מסביב. דמיינו שאתם במופע רוק של הלהקה האהובה עליכם והיא בדיוק עולה לבמה. שרה, איתי, דניאל וכל היתר פוצחים בשירה של מיטב הלהיטים העבריים – מ"עם ישראל חי" ועד "התקווה" – וממהרים להיפלט החוצה כדי לנשק את הרצפה כאילו לא היו דליפות דלקים ממטוסים לעולם. האווירה מסביב חגיגית, וברור כי מבחינתם של החבר'ה האלה הם כרגע זכו בכרטיס כניסה לדיסנילנד של הציונות. ככה זה כשאתה גר בניו יורק סיטי אבל חולם על פלורנטין – אוגוסט ישראלי נראה לך, אולי לרגע, כדבר הכי נפלא בעולם.
מביאים לצבא ציוד סקי
מי שהביא לכאן את כל האמריקאים החייכנים האלה הוא ארגון "נפש בנפש", הממומן על ידי משרד הקליטה, הסוכנות היהודית וארגון "ידידי צה"ל בארה"ב". מאז שהוקם, לפני עשור בדיוק, הוא מציע סיוע וליווי לכל יהודי צפון אמריקה שחולמים לעלות לישראל, כאשר עיקר הפעילות מתחלקת בין גיוס חיילים בודדים וקירוב לבבות של יהודים רווקים.
מי שמחליט שמקומו בארץ המובטחת, מתחיל בתהליך הכנה שאורך כשנה וכולל סמינרים, מפגשים וליווי אישי. בסוף נוחתים החיילים לעתיד בישראל עם מענק ראשוני על סך 2,000 דולר, וכן סל קליטה שכולל טיסה, לימודים אקדמיים חינם, הטבות מס לשלוש וחצי השנים הראשונות, ביטוח בריאות ועוד. עסקה די משתלמת, אם לא לוקחים בחשבון את עניין האיום האיראני, הגזירות הכלכליות הקשות והיעדר הסניפים של דנקן דונאטס.
אחד מאלה שכן החליט לעשות את ההימור ולעבור מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ שבה כל אחד צריך ממ"ד הוא דיוויד ערבית (20), מניו ג'רזי. "וואו. זאת כזאת סערה רגשות. לפני כמה שעות בכיתי כי עזבתי את המשפחה שלי, ועכשיו אני בוכה כי אני פה", הוא אומר כשהוא צועד תחת השמש הנתב"גית. "זה מדהים לראות את ישראל מכאן, אני כל כך מאושר".
יום לפני הטיסה פגשנו את דייוויד בביתו הכל-אמריקאי: סלון רחב ידיים, פרקט מצוחצח ושטיחים מקיר לקיר. הקומה השנייה, לעומת זאת, הפכה לאחרונה למחסן ציוד מבולגן לקראת המעבר הגדול. "יש פה שק שינה, גזייה מיוחדת, תרמיל, סיר ומחבת לשטח", הוא עובר על הרשמ"צ, "קניתי במיוחד גטקעס, כי אמרו לי שקר מאוד בלילה בצבא. ואני מביא גם ביגוד סקי".
הוא נובר בערימות ושולף אריזה משונה. "זאת אבקה שהופכת מים למשקאות אנרגיה", הוא מתגאה. "יש לגרעין העלייה שלי קבוצה בפייסבוק, ושם אנשים מדברים על מה צריך להביא. מישהו כתב שהוא תמיד לוקח לארץ אבקת משקה ולכן קניתי גם. האמת שאני לא יודע כל כך מה זה".
הוא מתיישב על המיטה בחדר הילדות שלו, שמאיים להתפקע כרגע מערימות בגדים מפוזרות. על הקיר, מולו, תלוי לוח שעם ענק ועליו כרטיסים לכל ההופעות שבהם ביקר בחייו. יש שם להקות כמו "מיי מורנינג ג'קט", ולצידן כרטיסים ל-"hadag nahash" ו-"idan raichell". דייוויד מחייך, אבל אמא שלו, רוז, נראית הרבה פחות מרוצה. הנוכחות של עיתונאית ישראלית בבית היפה שלה ממחישה עד כמה קרובה הפרידה, והיא לא מצליחה לעצור את הדמעות. "אני כועסת", היא אומרת, "אני ממש משתלדת להיות תומכת, אבל באמת קשה לי".
רוז נולדה בקנדה, שם הכירה נוירו-כירורג צעיר בשם אהוד, ישראלי לשעבר, שבדיוק סיים את לימודיו בארצות הברית והגיע לרענן את אשרת העבודה שלו. השניים נישאו, היגרו לניו יורק ונולדו להם ארבעה ילדים – שלוש בנות ובן הזקונים דייוויד. לפני כמה שנים כבר רצתה אחת האחיות, רותי, לעלות לישראל, אבל ההורים ביקשו שתסיים קודם את הקולג' ואז תשקול את זה שוב. הטריק עבד והיא בחרה להישאר לבסוף בארה"ב. עכשיו, לעומת זאת, הסיפור הרבה פחות פשוט: דייוויד מתעקש לעזוב את לימודי הרפואה ולהגר, והם חסרי אונים.
"אני מרגישה קצת כמו כישלון", אומרת רוז. "רציתי לתת לילדים שלי את התחושה שהם אהובים תמיד, ועכשיו אני חושבת שאולי לא גרמתי לו להרגיש מספיק אשם עם זה שהוא לא נשאר קרוב לבית. כשהוא רק העלה את זה לראשונה איימתי לקחת לו את כל הכסף, עד האגורה האחרונה, אבל כנראה לא איימתי מספיק. אחרים אומרים לי 'את צריכה להיות כל כך גאה, זה נפלא', ואני באמת מנסה, אבל זה כל כך קשה. אני מסתכלת על הבן שלי, תלמיד מצטיין וכל כך חכם, ולא מבינה את זה. הוא הרי היה אמור להיות רופא".
נראה לי שאת פשוט מפחדת, והדיבורים על מלחמה קרובה בטח לא עוזרים.
רוז: "אני מתה מפחד ולא מבינה למה הוא מסכן את החיים שלו. ישראל לא צריכה עכשיו אנשים כמוהו. הוא הרי לא אתלטי".
דייוויד: "אני חושב שהם צריכים חיילים עם הרבה מוטיבציה שיעשו את המקסימום שהם יכולים למען המדינה. ההורים שלי לא מבינים את זה, הם חושבים שאני משוגע".
רוז: "אני בעיקר חושבת למה לא עשיתי עוד שני ילדים. אולי אם היו לי עוד שני בנים לא היה כואב לי כל כך. אני הולכת לקנות הרבה זנקס, שיהיה לי".
יגידו לך "אתה אס-הול! אתה איטי! לך הביתה יא נמושה מהיו.אס!"
מי שבאמת מתקשה לקבל את ההחלטה של דייוויד לנטוש מאחור את החיים הנוחים ולעלות להתגייס לצה"ל הוא דווקא אביו אהוד, שגדל וחונך בישראל ועבר לארה"ב רק כאשר החל ללמוד רפואה. כל החיים הוא העניק לילדיו חינוך ציוני מובהק – אבל עכשיו, כך נדמה, היה מעדיף להשאיר אותם בבועה.
"אבא של דייוויד עוד יותר גרוע ממני, הוא לא מסתכל עליו יותר מרוב כמה שהוא כועס", אומרת רוז. "הוא יודע שדייוויד היה יכול לקבל כאן השכלה יותר טובה ממה שיש בארץ, ומסרב להשלים עם זה. אם תשאלי אותי, אהוד מתנהג בצורה לא הגיונית. הוא אומר שזה בגלל התואר, אבל לדעתי הוא משקר לעצמו. פשוט קשה לו להשלים עם העובדה שדייוויד עוזב".
דייוויד: "אבא שלי נלחם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ששת הימים, כרופא. הוא היה בסיני. הוא השתמש בנשק שלו הרבה פעמים".
ואתה מוכן לזה? יכול להיות שתמצא את עצמך במלחמה ממש בקרוב.
"תסגרו לאימא את האוזניים! חלק ממני חושב שאני מוכן, אבל האמת היא שאני כנראה לא מבין למה אני נכנס וגם לא אבין עד שלא אהיה שם. עד שלא אאחוז בנשק לא אבין מה המשמעות של זה".
רוז: "זה לא רק אתה שנמצא תחת סיכון, זה החברים שלצדך, ויכול להיות שתמצא את עצמך בסיטואציה שתראה את הקרביים של אנשים עפים באוויר".
דייוויד: "למה את חייבת להיות כל כך גרפית? תשמעי, אני כנה עם עצמי ויודע שאמא שלי צודקת ושלהצטרף לצבא זה לסכן את החיים שלי. אבל אבא שלי עשה את זה, סבא שלי, בן דוד שלי, חברים – ואני מוכן גם".
ברור לך שאתה הולך לבכות כמו ילד בטירונות.
"אין לי ספק".
רוז: "ושלא יתקשר אלי, כי אני אגיד לו 'אמרתי לך!' דייוויד, זה הולך להיות כמו שטיפסת אז על ההר בקולורדו, רק כפול חמש. מישהו יחכה לך למעלה ויגיד לך 'אתה אס-הול! אתה איטי! לך הביתה יא נמושה מהיו.אס!'.
דייוויד: "יכול להיות, אבל זה מה שאני רוצה. אם הייתי נשאר פה יכולתי לקבל כל מה שחלמתי עליו – הייתי נהיה רופא, מקים משפחה מקסימה. אבל אז הכל היה סביבי וסביב האושר האישי שלי, והחיים הם משהו גדול יותר מזה. צריך לשרת מטרה גדולה יותר, לעשות שינוי בעולם".
יום למחרת, המשפחה כולה עושה את דרכה לשדה התעופה JFK, התחנה האחרונה בדרך לארץ. אוגוסט זה תמיד חודש השיא עבור נציגי "נפש בנפש", והם כבר מתורגלים בקבלת העולים החדשים ומשפחותיהם. בתום הצ'ק אין מתרכזים כולם לצילום קבוצתי, לאחריו כל אחד מקבל שלט מודפס עליו כתוב "I’m making aliyah for…". חלק כותבים בשביל עצמם, חלק בשביל ההורים, דייוויד עושה עלייה בשביל שוקו בשקית. כשטקס הפרידה החגיגי מתחיל, כולם עומדים ובוכים. גם אבא אהוד, המאופק בדרך כלל. "עצוב לי לאבן בן. זה קשה, אבל אנחנו גאים בו", הוא אומר. "אני חושב שאנשים שאצלם שהחומרנות היא עיקר החיים מרגישים טוב בארצות הברית. לעומת זאת, מי שהרוחניות חשובה לו ימצא מקומות הרבה יותר טובים בשביל זה. ישראל הוא אחד מהם".
להיכנע לתשוקה לישראל
בין המתגייסים שמצטופפים בטרמינל יש גם כאלה שהגיעו ממקומות רחוקים יותר, ועומדים בטקס הזה בלי ההורים. כזאת היא אוהב סיאס (17), בתו של שדרן הרדיו המפורסם יוסי סיאס. היא השלישית מבין עשרה אחים, ועברה עם משפחתה למיאמי כשהייתה בת 9. שני אחיה הגדולים כבר משרתים בצבא, ועכשיו הגיעה תורה.
"כל מי שחי בארץ חייב להתגייס, אז למה אני לא? רק בגלל שאני באה מחו"ל?", היא אומרת. "בשנה האחרונה הרגשתי שמשהו במיאמי חסר לי, שאני חייבת לעשות מעשה גדול. לימודים יכולים לחכות, אבל לצבא אי אפשר להתגייס מתי שרוצים, וזו חווייה שלא רציתי לפספס. אני חולמת להיות משקית ת"ש – לעזור לאנשים, וגם להכיר חברות חדשות ולהישאר בארץ. זה נכון שהחיים פה נוחים, אבל לא שווה לחיות איפה שקל, צריך קצת צ'אלנג'. הארץ זה המקום שאני רוצה לגדל בו את הילדים שלי".
אוהב מעולם לא שאלה את הוריה למה עזבו את ישראל, וגם לא מכירה את הפרסומים שטענו כי המשפחה החליטה להגר למיאמי לאחר שנקלעה לקשיים כלכליים. על אביה, בכל מקרה, היא מעדיפה לא להרחיב את הדיבור. "אבא שלי זה אבא שלי, ואני אוהבת אותו בגלל מי שהוא ולא בגלל שהוא מפורסם. אני מנסה להיות בזכות עצמי", היא אומרת. "ההורים חושבים שזאת ההחלטה הנכונה והם גאים בי, אבל עצוב להם להיפרד. גם הוא וגם אמא בכו בשדה תעופה. גם לי זה עצוב מאוד. יש לי עוד שישה אחים קטנים וזה קשה לעזוב ולא לראות אותם גדלים".
גם החיים בארץ לא קלים, את יודעת.
"אני יודעת, הכל יותר מסובך, אבל גם החיים באמריקה לא כל כך מושלמים. אני הכי מפחדת שלא אהיה שמחה או שאהיה בודדה, אבל אני אוהבת את הארץ. ברור לי שאני לא הולכת לגן עדן, אני הולכת לצה"ל".
יש סיכוי שתחזרי הביתה?
"אין דבר כזה, לא יקרה. אני בטוחה שאשבר ואתקשר להורים בבכי, אבל אני פשוט לא בן אדם שעוזב".
בין העולים החדשים שגודשים את המטוס נמצאת גם ג'יימי גלר, שבולטת במיוחד על רקע הנערים הצעירים שמסביב. היא בת 34, אם לחמישה ילדים, וידועה בארצות הברית כ"מרתה סטיוארט של המטבח הכשר". חייה של גלר עברו לא מעט תהפוכות: היא נולדה בפילדלפיה כאישה חילונית, עברה לניו יורק טובת לימודי עיתונות ב-NYU היוקרתית, ובהמשך עבדה כמפיקה בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית, בין היתר ב-CNN וב-HBO. יום אחד, כשאמא שלה שלחה אותה לאירוע רווקים כדי שתכיר חתן יהודי כשר, היא נחשפה בפעם הראשונה לעולם האורתודוקסי – ומהר מאוד החלה להתחזק, כמו שקוראים לזה אצלנו. עם הולדת הילדים הגיעה גם הסבת המקצוע, כשהוציאה את ספר הבישול הכשר הראשון שלה.
"האמת שכשהתחתנתי לא אהבתי לבשל והייתי ממש גרועה בזה", היא מספרת בחיוך. "כתבתי על כל הטעויות שעשיתי במטבח כדי להכין לילדים אוכל קוויקי כשר, ואנשים אהבו את זה". הספר הפך ללהיט, ואחריו הגיעו עוד שניים נוספים, כמו גם פורטל אינטרנטי, תכניות בישול ומגזין מודפס. עכשיו, היא אומרת, הגיע הזמן לעשות סטופ ולהתמקד במה שבאמת חשוב. "כשהכרתי את בעלי והוא רצה לעלות לישראל אמרתי לו 'אין מצב', אבל עברו שמונה שנים ולאט לאט עוד ועוד אנשים מסביבנו עשו עליה. הייתי רואה את הווידאו שלהם נוחתים בארץ ובוכה. הבנתי שאי אפשר להילחם ברצון הזה יותר, והרשתי לעצמי להיכנע לתשוקה לישראל. מבחינתי, זה שאנחנו באים לכאן עכשיו זו מנוחת נפש".
הנחיתה נראית בדיוק כמו בחלומות של ג'יימי. מהמטוס מובלים העולים לטרמינל 1 שלבש חג, ושם מחכים להם מאות ישראלים: בני משפחה, חיילי צה"ל, זרים שהגיעו לעודד. כולם מנופפים בדגלים ומשתדלים לחייך הכי רחב שרק אפשר. השמועה שראש הממשלה מגיע לברך פושטת מהר בקרב העולים, והם אחוזי התרגשות. "או מיי גאד", אומרת תמר, עולה חדשה בצמה שחורה וסניקרס. "איים סו אקסייטד! ביבי איז זה בסט יזראלי פריים מיסנטר אבר!". גם איתי מסכים: "הוא גבר אמיתי, כמו שאמרו בשער של הטיימס. קינג ביבי. מלך".
ראש הממשלה מתחיל בנאום, והמתגייסים דרוכים, יודעים שזה הרגע שלהם. עוד כמה שבועות הם הולכים לחטוף את שוק חייהם כשיעלו על מדים ויאכלו אבק, אבל כרגע נראה שיש להם תיאבון בלתי נגמר לכל מה שקשור למדינה הזאת. דייוויד עומד ושר את התקווה, וברקע המילים של אבא שלו משדה התעופה בניו יורק מהדהדות: "אני פתאום מבין משהו", אמר אז, רגע לפני שנפרד מבנו. "כדי שישראל תמשיך להתקיים היא חייבת דם חדש, והחבר'ה האלה יתנו המון כוח למי שכבר נמצא שם. הציניות החילונית שבקה חיים, ודייוויד וחברים שלו הם פשוט כאלה שלא מוכנים שהחלום הגדול יאבד. אם הם יצליחו להעביר אפילו קצת מהמוטיבציה הזאת לישראלים מסביבם, יש לנו סיכוי להמשיך ולהתקיים".
