"מעריב" מחכה לנס
אריק בנדר הוא עיתונאי רציני, חרוץ והוגן, מהסוג הישן והטוב. כבר 27 שנים שהוא מועסק ב"מעריב" וכבר 15 שנים שהוא מכהן ככתב העיתון בכנסת. היום (חמישי) הייתה זו הפעם הראשונה בקריירה שלו שהוא הגיע לבניין הכנסת, לישיבת ועדה, כמשתתף פעיל בישיבה ולא כעיתונאי שמסקר אותה. זה קרה כשוועדת הכלכלה של הכנסת התכנסה לדון בהבטחת זכויותיהם של עובדי "מעריב". האם ראוי שכתבנו בכנסת יבקש מהח"כים שאותם הוא מסקר ליזום חקיקה שתקדם את ענייניו הפרטיים? לא. האם ראוי שיו"ר ועד עובדי חדשות 10, מתן חודורוב, ימשיך לסקר את יו"ר ההסתדרות עופר עיני, בשבתו ככתב כלכלי? לא. האם יש כעת לעיתונאים הנלחמים על פרנסתם ברירה אחרת? לא בטוח.
המשבר ב"מעריב" בעיצומו. העיתון מורדם ומונשם, וניסיונות ההחייאה נמשכים. ביום ראשון האחרון מינה בית המשפט לנאמני "מעריב" את עורכי הדין שלמה נס וירון ארבל. עוד באותו יום נפגש נס עם נציגי ועד העובדים, שנענו לבקשתו לחזור בהם מכוונתם להשבית את "מעריב" בערב יום הכיפורים. למחרת התאספו עובדי "מעריב" למחות מול משרדי הכשרת היישוב של עופר נמרודי, המו"ל הקודם. ההפגנה יצאה משליטה וגלשה לאלימות. היה לא נעים לצפות בטלוויזיה בגבר חסון ושרירי שחבט בבחור שצנום ממנו. היה עוד פחות נעים להיווכח שהמחטיף היה כתב "מעריב" לענייני פלילים, אבי אשכנזי ("נשברה לי האצבע. אתבע את "הכשרת הישוב"), והחוטף היה מאבטח חף מפשע.
מאבקם של עובדי "מעריב" - שגורל הפיצויים וההפרשות שלהם עדיין אינו ברור - ראוי כמובן למלוא התמיכה והאמפטיה, גם אם סגירת העיתון, חלילה וחס, לא באמת תפגע בחופש העיתונות בישראל. בינתיים, למרבה ההפתעה, הסיקור העצמי של המשבר מעל דפי "מעריב" בדרך לשבור שיאים של חופש עיתונות. חופש זה טוב, אבל גם שיקול דעת לא יכול להזיק. ביום חמישי שעבר, למשל, פורסמה בתחתית העמוד הראשון של "מעריב" הכותרת התמוהה הבאה: "אתם מתעלמים מאיתנו – מהיום אנחנו מתעלמים מכם". מתחתיה נכתב שמכיוון שהממשלה אינה פוצה פה מול מצוקתם של אלפיים עובדים הנאבקים על מטה לחמם, הרי ש"החל מהיום ועד הודעה חדשה, לא יופיעו בעמודי החדשות שמותיהם ותמונותיהם של שרי הממשלה".
אלא שלאור ההצהרה הנחרצת בעמוד הראשון, עולה מאליה השאלה מה בדיוק הטעם בצעד כזה אם באותו גיליון עצמו הופיעה על שער מוסף "עסקים" תמונתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואילו שמו הופיע בהדגשה בעמודים הפנימיים? האם במטה המאבק של עובדי "מעריב" חושבים שאכפת לנתניהו (אם בכלל אכפת לו) באיזה חלק של העיתון הוא מוזכר? בעמודי החדשות באותו יום הופיעה ידיעה בגודל עמוד נגד משרד החינוך. מישהו ב"מעריב" באמת סבור שגדעון סער תולש את שערות ראשו בשל העובדה ששמו נעדר ממנה?
למחרת, יום שישי, עוד ניסו בעמודי החדשות של "מעריב" לעמוד בגבורה במגבלה הטיפשית שהטילו על עצמם – רק כדי שאת כל עמוד השער של "מוספשבת" תכסה תמונה גדולה של נתניהו, בעמודים הפנימיים תתנוסס תמונת ענק של אהוד ברק, ועל הדרך יוזכר גם שמו של אביגדור ליברמן. ביום ראשון כבר נפרץ האמברגו גם בעמודי החדשות כאשר בטור של בן כספית בעמודי הדעות הופיעו שמותיהם של יובל שטייניץ, אהוד ברק ובנימין נתניהו. החרם הקצרצר נשבר. עד להודעה חדשה.
ובינתיים ב"הארץ": ירידות חדות בשכר הבכירים
כתבת השער של מוסף "דה מרקר" הוקדשה שלשום לנושא "הסוד שאיננו מגלים לאיש: כמה אנחנו מרוויחים?". מבחינת חשבון העו"ש של לפחות חמישה עיתונאים בכירים ב"הארץ", לא מדובר בעוד פרויקט יזום בגיליון החג, אלא בנושא אקטואלי בוער. עד כדי כך בוער, שהם מצאו עצמם בימים האחרונים מוזמנים לפגישות אישיות עם מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. על הפרק: הפחתת שכר.
על העימות בין "הארץ" ליו"ר קבוצת אי.די.בי נוחי דנקנר כבר נכתבו רבבות מלים. אבל האמת היא, שלא כולם ברחוב שוקן שותפים לביקורת העקבית (והמנומקת) של "דה מרקר" על דנקנר. להיפך. יש בכירים ב"הארץ" שחבים לדנקנר תודה אישית עמוקה, על תרומתו הישירה לשיפור משמעותי בשכרם בשנה וחצי האחרונות.
מעשה שהיה כך היה. בתחילת אביב 2011, עוד לפני שנוחי דנקנר חתם רשמית על העיסקה השנויה במחלוקת לרכישת "מעריב", כבר מיהרו אנשיו לפנות לעיתונאים מובילים ב"הארץ". מצוידים בפנקס הצ'קים הפתוח של הבוס, ניסו שליחיו של דנקנר לפתות את כוכבי "הארץ" לעזוב את עיתונם ולעבור ל"מעריב" החדש. בין הבכירים שקיבלו הצעה: ארי שביט, נחמיה שטרסלר, יוסי ורטר, עמוס הראל, אבי יששכרוף, סייד קשוע ואלוף בן (עוד לפני שמונה לעורך "הארץ").
נוחי דנקנר, וזה לא סוד, רצה לנקום ב"הארץ" בכלל, ובגיא רולניק בפרט, על מה שנתפס בעיניו כסיקור שלילי ומגמתי מתמשך. רולניק, מייסד "דה מרקר" והעומד בראשו, מוביל זה שנים מאבק נחוש ועקבי בריכוזיות במשק, שדנקנר נחשב עד לא מזמן למייצג הראשי שלה. מכיוון שדנקנר השתלט על "מעריב" בברכתו של מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, איש מטעמו לא פנה באותם ימים לאף כתב מ"ידיעות" בהצעה לערוק. ניסיון החיסול היה ממוקד ברחוב שוקן. "הכל אישי", מסתבר, זה לא רק שם של מדור, אלא גם אחת הסיבות לכך שדנקנר החליט להציע לכוכבי "הארץ" הצעה שיתקשו לסרב לה. רוב הפניות לבכירי "הארץ" נעשו מעל ראשו, מאחורי גבו וכלל ללא ידיעתו של מי שכיהן אז כעורך "מעריב", אבי משולם. אחד אחד ובעין רואה נפגשו בכירי "הארץ" עם מנכ"ל אי.די.בי חיים גבריאלי ו/או עם מי ששימש אז כעוזרו האישי של דנקנר, ניר חפץ (היום עורך "מעריב"). כל הבכירים קיבלו הצעות אטרקטיביות לחוזים שמנים וארוכי טווח. לכולם הובטחו משכורות משופרות ותנאים נלווים מפליגים. במקרים ספציפיים אפילו דובר על יותר מהכפלת השכר.
בזה אחר זה ביקשו בכירי "הארץ" פגישות אישיות בהולות עם המו"ל עמוס שוקן (קשוע שלח את הסוכן שלו), ושיתפו אותו בלבטיהם. שוקן, ש-25 שנים לפני כן נכווה ברותחין כש"ידיעות" רכש את מיטב כוכבי "חדשות" המנוח, החליט לצאת מגדרו ולנסות לעצור את הסחף. מצד אחד, רוב בכירי "הארץ" קיבלו ממנו בו במקום הבטחה לשיפור מסוים בשכרם. מצד שני, דנקנר למד על בשרו, כי בניגוד לסיסמה שליוותה בשעתו את השקתו של מוסף "דה מרקר" ("זה הכל כסף "), לא הכל רק כסף.
הניסיון לחולל עריקה המונית נחל כישלון מהדהד, ושוקן לא נאלץ להשוות את הצעתו עם הצ'ק הפתוח של דנקנר. איש מהבכירים לא זכה להכפלת שכר. גורם המקורב לנושא מעריך כי השיפור הממוצע בשכר ובתנאים נע סביב כ-25 אחוז. ובממוצע, כמו בממוצע, יש מי שהשיג יותר. מי שכן עברו מ"הארץ" ל"מעריב" היו שי גולדן, מזל מועלם, ליאת להב, רלי אברהמי ואבנר אברהמי.
שנה וחצי עברו. דנקנר כבר לא ב"מעריב", מה שגרם לירידות חדות בשווי השוק של בכירי "הארץ". אותו שוקן, ששידל אותם להישאר בעיתונו והעלה את שכרם, זימן אותם השבוע ללשכתו לניסיון שכנוע הפוך. בשלב הזה, הוא מציג להם את הפחתת השכר כבקשה. בהמשך, לא מן הנמנע שבחלק מהמקרים ההפחתה תהפוך להנחתה. התקווה של שוקן להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את כל ההעלאות לא תתגשם במלואה. אפשר להניח שהצדדים יגיעו לפשרה, שאף אחד לא יהיה מרוצה ממנה.
"ידיעות אחרונות" מפרגן לאולמרט
עמוד השער של "ידיעות אחרונות" בערב יום הכיפורים היה עולץ במיוחד. יום לפני כן – למרות בקשת הפרקליטות להטיל על אהוד אולמרט עונש של שישה חודשי עבודות שירות – הסתפק בית המשפט המחוזי בירושלים בעונש קל של קנס ומאסר על תנאי. בכך, נפתחה בפני אולמרט הדרך לחזור לפוליטיקה.
ברחוב מוזס מיהרו לפתוח שמפניות מטפוריות. ארבעה בעלי טורים – נחום ברנע ("יש שופטים בירושלים"), סימה קדמון ("השופטת עשתה צדק במובן הקוסמי"), בעז אוקון ("בית משפט חכם, מאוזן שקול") וטובה צימוקי ("גזר הדין מאוזן וערכי") - היטיבו לתאר את תחושות השמחה וההקלה של אולמרט, הרעיפו מחמאות על בית המשפט ומתחו ביקורת על שיקול הדעת של הפרקליטות. לעומת זאת, אי אפשר היה למצוא ב"ידיעות" ולו מאמר אחד שהוקדש כולו לביטוי הוגן של העמדה ההפוכה, כזה המותח ביקורת על גזר הדין הקל וקורא לפרקליטות להגיש ערעור.
זו לא הפעם הראשונה, וכנראה שגם לא האחרונה, שאולמרט מקבל ב"ידיעות" עיתונות אוהדת. ב"ידיעות" משתדלים בעקביות להצניע את החשדות והאישומים נגדו (ואפילו את ההרשעה) ומבליטים בכותרות שמחות את הרגעים שבהם ידו על העליונה מול הפרקליטות. דוגמאות לא חסרות. באוקטובר 2007 פירסמו כל העיתונים בישראל בהבלטה בעמודם הראשון את החלטת היועץ המשפטי לממשלה לחקור את אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות והמינויים הפוליטיים. כולם – חוץ מאשר "ידיעות". לפני שנתיים, כאשר המשטרה המליצה להעמיד את אולמרט לדין בפרשת הולילנד – כל העיתונים היומיים דיווחו על כך בכותרות הראשיות. "ידיעות" היה העיתון היחיד שלא מצא לנכון להזכיר את העובדה הזו בשער.
לעומת זה, לפני חודשיים – כאשר אולמרט זוכה מאשמה בפרשות ראשונטורס וטלנסקי אבל הורשע בהפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות – חגג "ידיעות" את הכרעת הדין עם הכותרת הראשית "הזיכוי". מסביב לכותרת הענקית, שהתעלמה לחלוטין מהרשעתו התקדימית בפלילים של ראש ממשלה בישראל, לא פחות מחמישה בעלי טורים ב"ידיעות" (ברנע, קדמון, אוקון, שמעון שיפר ורפי גינת) תיארו את העוול הגדול שנעשה לאולמרט. מי שחיפש ב"ידיעות" ולו טור אחד לרפואה נגד העבריין המורשע אולמרט, לא מצא כזה.
בחמש השנים האחרונות, מאז הקמת "ישראל היום", כאשר מדברים על עיתון הפועל באופן חד-צדדי למען פוליטיקאי, כמעט תמיד הכוונה היא לעיתונו של הספונסר שלדון אדלסון, התומך בראש הממשלה בנימין נתניהו. "ישראל היום" מכונה "ביביתון". אבל האם "ידיעות אחרונות" אינו "אולמרטון"?
ממש כמו נתניהו ב"ישראל היום", אולמרט זוכה ב"ידיעות", לאורך שנים, לסיקור חיובי עקבי ושיטתי. אפילו נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות", התייחס לנושא לפני שבעה חודשים, בראיון ל"העין השביעית", וכה אמר: "נכון שידיעות אחרונות היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר, זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו".
"ישראל היום" מתמוגג מנתניהו
אולמרט איננו הפוליטיקאי היחיד הזוכה ליחס חם ב"ידיעות". גם יאיר לפיד – המקבל מדי חודש מ"ידיעות" עשרות אלפי שקלים תמורת הטור השבועי שלו ב"7 ימים" – לא ממש סובל מסיקור ביקורתי מצד עיתון הבית. בגיליון ערב ראש השנה פירגן לו "ידיעות" ראיון שער במוסף החג. המראיין: נחום ברנע. איך יודעים שלפיד השלים סופית את ההסבה מעיתונאי לפוליטיקאי? גם אצלו הבטחות לחוד, ומציאות לחוד. בסתירה לדבריו בראיון החגיגי לברנע ובניגוד להכרזתו בעת שנכנס לחיים הפוליטיים, הטור שלו ב"7 ימים" דווקא לא נמנע לחלוטין מלעסוק בפוליטיקה.
עד מהרה זכה הראיון עם לפיד לתגובה אצל המתחרים. העיתונאי מרדכי גילת, בכיר תחקירני "ישראל היום" (ולשעבר בכיר תחקירני "ידיעות אחרונות", שסיים את יחסיו עם "ידיעות" בטריקת דלת) פירסם שורה של איחולים לשנה הבאה. אחד מהם נגע ליו"ר מפלגת "יש עתיד". "שיאיר לפיד לא ירואיין כראש מפלגה חדשה בעיתון הבית שלו ועל ידי אחד מעיתונאי הבית", איחל גילת. "שיגיע לראיון מקצועי עם מי שישאל אותו שאלות קשות באמת. שהוא עצמו, המבקש להנחיל לציבור דפוס התנהגות אחר, יסביר למראיין שלו שאין ערך לראיון כזה".
יש מידה רבה של צדק בדברים שכתב גילת, אבל האיחול הנאה שלו תקף באותה מידה לפחות גם ביחס לעוד פוליטיקאי שרואיין בערב החג בעיתון הבית שלו, ועל ידי שניים מעיתונאי הבית. כן, כן, זהו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהעניק ראיון חג בלעדי לשלמה צזנה ולחזי שטרנליכט במוסף ראש השנה של "ישראל היום". גם כאן, באופן לא מפתיע, לא הופיעו יותר מדי שאלות קשות, אבל צילום של נתניהו יושב עם הכתבים הנרגשים דווקא כן, וגם תיאורים מחמיאים במיוחד לראש הממשלה. "ההשקעה האדירה בתשתיות שהוא מוביל, סלילת כבישים, פתיחת מחלפים", התמוגגו הכתבים מנתניהו. "'זאת מהפכה, תקשיבו, זאת מהפכה', הוא אומר, וכשהוא נכנס לפרטים ומסביר אותם לעומק ומציג נתונים של הישגים בצורה מאוד מרוכזת שהכין, הוא מאוד משכנע".
בכלל, "ישראל היום" ממשיך להשתכנע מנתניהו. היום פרסם העיתון צילום של איגרת ראש הממשלה לאזרחי ישראל לקראת נסיעתו לאו"ם. במקביל, הקדיש עיתון הבית שטח נרחב לתקוף את אובמה על כך שאינו מתייצב לימין ראש ממשלת ישראל, מסרב לקבוע לאיראן קווים אדומים, וגרוע מכך: מעדיף להתארח בתוכנית בוקר במקום להיפגש עם נתניהו. ומה בדבר גילוי נאות שמו"ל "ישראל היום", שלדון אדלסון, מגדולי התורמים של נתניהו בכל הזמנים, הוא גם גדול התורמים הגדולים של מיט רומני, המתמודד מול אובמה במירוץ לנשיאות? לא, תודה. אולי בפעם אחרת.
ואם כבר גילוי נאות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".