מוטק'ה קידר חיכה במגרש חנייה של מרכז מסחרי ברחוב מרטין לותר קינג בדרום לוס אנג'לס, רובע של שחורים ומהגרים לטינים קשיי יום. איש קטן, דרוך, בעל פנים קפוצות וקמוטות וכובע מצחייה שמוט. היום הוא כבר בן 84, בקושי שומע, שיניו התחתונות מתפוררות. מרחוק הוא נראה כמו אחד שהחיים דרכו עליו, אבל כשמתקרבים הוא מקרין עוצמה עיקשת, ולחיצת היד שלו חזקה וכואבת.
מרדכי (מוטק'ה) קידר נודע בתור האסיר X הראשון. הוא עבד בשנות ה-50 עבור היחידה המיוחדת של אמ"ן ושהה בארגנטינה. ב-1957 נחשד שרצח את איש הקשר שלו בארגנטינה, קלמן קליין, ושדד ממנו 15 אלף דולר – סכום עתק באותם ימים. הוא הובא לארץ על ידי אנשיו של איסר הראל, אז ראש שירותי הביטחון ונערך לו משפט שדה בפרדס נטוש, כך הוא טען. הוא נמצא אשם ברצח קליין ונכנס לכלא רמלה. הוא ישב בכלא 17 שנה, מתוכן 7 שנים בבידוד מוחלט.
אבל לפני שהכל הסתבך, בשירותי הביטחון דאז חשבו שמצאו את האדם המושלם. הם חיפשו אנשים כמו מוטק'ה – נטול פחד וחריף שכל. ד"ר רודי, שהיה אז פסיכולוג צבאי, המליץ עליו ליחידה המיוחדת, למרות שריחפו סביבו חשדות על שוד בנקים ורצח של נהג מונית. הוא גויס ונשלח לבואנוס איירס. כשקלמן קליין נרצח ונשדד – גופתו נמצאה בדירת המסתור בתוך האמבטיה עם עשר דקירות מסביב ללבו – קידר היה החשוד המיידי. מה גם שלמחרת הרצח עזב את בואנוס איירס לאירופה ונתן הסברים לא מספקים. הממונים העמידו פנים שהם מאמינים לו, וכשנחת בשדה התעופה בלוד נעצר. בדופן המזוודה שלו נמצאו 7,000 דולר במזומן. אחרי המשפט הוא נכלא בתא מבודד שנבנה במיוחד עבורו בכלא רמלה והושלך לצינוק למשך 180 יום. כדי למנוע זיהויו כונה "האסיר איקס".
בשבוע שעבר, כמה ימים אחרי שהתפוצצה פרשת בן זיגייר, אזרתי אומץ והתקשרתי אליו. הוא ענה לטלפון וצעק-צווח עליי שאני מדברת מהר, ואם אני לא אדבר ברור הוא ינתק. הוא התיישב דרוך ונוקשה במכונית שלי, משדר אנרגיות של כעס כבוש, חוסר שקט ונחרצות כפייתית. ''אני לא שומע טוב, אז דברי לאט וברור!'', הוא פקד עליי וירה: ''איך היית מגדירה מה זה בן אדם?".
''סליחה?''
''אני לא מכיר אותך, ולפי התשובות שתתני אדע עם מי יש לי עסק", הבהיר.
"אדם זו חיה שיש לה שכל'', עניתי בחשש. קידר הביט בי במבט מלא הערכה. ''את מפתיעה אותי. ועכשיו שאלה שנייה: האם האדם הוא טוב או רע מיסודו?''.
''לדעתי, אנשים נולדו טובים. תנאי החיים והקשיים והמצוקות שלהם גורמים להם להיות רעים'', עניתי, מצפה לגזר הדין. קידר לא מסתיר את שביעות רצונו. ''עברת את המבחן!'', הוא מודיע חגיגית.
התיישבנו בדיינר מקומי. פניו הקשות התרככו קמעה, אבל הוא עדיין גער-פקד עליי. ''דברי לאט! לאן את רצה? כמה פעמים אני צריך להגיד את זה?". קידר דיבר וסיפר, אבל אחת לכמה זמן התעשת בפתאומיות ופוסק שאין ריאיון. "אני הייתי בסרט הזה הרבה פעמים, ואני לא חושב שאתם יכולים להזיז כהוא זה. זה שעיתונאים יכולים להזיז משהו זה אבסורד לוגי''. קידר אמנם מדבר אך מסרב שאפרסם את הסיפור שלו. לדבריו איבד את האמון במערכת המשפט בישראל. מדינה שבשם המילה "ביטחון", נעשים בה דברים איומים כמו "לערוך לבן אדם משפט בפרדס, לזרוק אותו לצינוק ולשבע שנים בבידוד. להיות כלוא במשך 17 שנים בחדרון קטן כשאף אחד לא יודע על המעצר והיכן לעזאזל הוא נמצא''. לטענתו "כלום לא השתנה, אז בשביל מה בעצם?''.
אני מנסה כל מיני טקטיקות. מסבירה לו שעכשיו, עם חשיפת סיפורו של בן זיגייר יש סיכוי שיקשיבו לו, שהניסיון להוכיח את חפותו יצליח. ''אני עובד על הספר שלי. כשהוא יתפרסם אני אתראיין".
מתי יצא הספר שלך?
''כשאסיים לכתוב אותו. אני לא חייב כלום לאף אחד. להיפך, חייבים לי. אחרי 17 שנים של הבטחות אני לא מאמין לאף אחד יותר. אחרי הספר אולי ישתנה שם (בישראל – ש.מ) מזג האוויר. אני לא ממהר".
הוא כן מסכים לומר שאולי יש קצת שינוי ביחס הממסד בישראל לסיפור שלו. שאולי מוכנים פה סוף סוף להודות שהיה מדובר ב"קרקס משפטי תקשורתי". "אם מוטק'ה היה עושה את מה שמייחסים לו, אז לא הייתה שם גופה בכלל", הוא מבהיר. "אני אהרוג אחד משלנו בשביל 7,000 דולר?". ישבתי מולו ושמעתי את טיעוניו. אם הוא באמת לא רצח את קליין, הרי שנגרם לקשיש הזה עוול נוראי. וגם אם עשה זאת – האופן הכוחני שבו נעצר ונכלא זועק לשמיים.
לפני שאנו נפרדים הוא הבהיר שוב בטון מתכתי, קר וחותך ש''רק שוחחנו''. כשניסיתי שוב שיטות פיתוי שונות הוא התבצר עוד יותר בעקשנותו הנחרצת. ''לא שיש לי משהו אישי נגדך", הוא אומר, ''אלא שככה אני החלטתי, וזו הבחירה שלי!''.
אז אתה מתהלך בעולם 50 שנה עם הרגשה שנעשה לך עוול.
"לא עם הרגשה. עם ידיעה ברורה! את עוד פעם עם הרגשות שלך? הדבר הראשון שאתה לומד כשאתה איקס זה לא להתחשב ברגשות שלך".
למה?
"כי עם זה משחקים בך. כמה שנים יש לבן אדם? החיים קצרים. אז את שואלת איך אתה מרגיש? איזה טיפוס נוראי את!.
אתה יודע שאתה אדם שנוי במחלוקת.
"זה נוגע לי לקצה הקורקבן. אמרתי לך שהחלטתי שלא אכפת לי יותר מה הישראלי חושב".
החושך יורד. אני מסיעה את קידר לדירת השיכון שלו בשכונת הבלוקים הסמוכה, מבני רכבת צפופים דלי מראה. הוא עדיין קפיצי ודרוך, אבל מעט יותר רגוע. הוא בטוח מעל ספק שיש עוד אסירי איקס בישראל. "היו, ישנם ויהיו", הוא אומר. "צריך להחריב את האיקסים. זה לא חוקי. זה עשוי כך שאפשר להחזיק אותך בתנאים של צינוק אבל זה לא צינוק – 1.80 אורך, רוחב של מיטת סוכנות ועוד 40 ס"מ. לקח לי 4 וחצי צעדים ללכת שם".
כשאני תוהה בקול רם אם לדעתו זיגייר התאבד, ואם אפשר בכלל להתאבד בתא כה שמור, הוא אומר: ''יכול להיות שהתאבד ויכול להיות שרצו שזה ייראה כאילו התאבד. או שתלו אותו או שתלה את עצמו".
אבל בבידוד אתה מנותק מכל חפץ.
"מי שרוצה להתאבד יתאבד".
איך?
''הוא יכול לקשור את השמיכה או הסדין לסורג של החלון ולכרוך זאת סביב צווארו. הבידוד עוזר לזה שהבן אדם משתגע. האפשרות השנייה שהם תלו אותו. אני יודע מה הם יכולים לעשות. הכל".
מי זה הם?
"הנבלות! מכאן המסקנה שהשיטה החברתית היחידה שמתאימה לבן אדם זה אם יש לך חופש. אתה לא יכול להשתמש בשכלך אם אין לך חופש".
איזה חופש?
"לחשוב מה שאתה רוצה ולעשות מה שאתה רוצה. בגבולות החוק ועל חשבון הכיס שלך. יאללה איתך!".
לפני שהוא יורד מהרכב הוא יורה לעברי: ''תזכרי, חוק זה חובה ומוסר זו בחירה''. מתברר שזה משפט הפרידה הקבוע שלו.
"למוטק'ה עשו עוול והוא חי כדי להוכיח את זה"
מיכל בן-חורין, בתו החורגת של קידר, הייתה נערה בת 14 כשהוא נכנס לחייה ועשה בהם מהפך, ונראה שהיא סוחבת איתה עד היום את הלם המפגש. בן-חורין, שחיה על קו לוס אנג'לס-ישראל, תמיד סיפרה לסובבים אותה באירוניה על אבא מוטק'ה, שחינך אותה לחיות לפי השכל. אני מכירה אותה 20 שנה, היא הייתה עיתונאית צעירה ויפהפייה שכתבה על החיים על פי השכל של אבא מוטק'ה. ממנה למדתי שצ'ולה, חברתו האינדיאנית הצעירה ממנו ב-30 שנה, הפכה לאשתו, ושמוטק'ה ממשיך במסעות השיט שלו. ממנה גם שמעתי לפני שלוש שנים שארז בן-חורין, בנו הביולוגי של קידר מת בגיל 56 (סמים, דום לב - לא ברור) ושקידר לא הגיע להלוויה "כי הוא היה עסוק".
את שחרורו מהכלא חייב קידר לארז. הבן, אז חייל קרבי, הפעיל מסע לחצים על הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר. ב-1975, מיד לאחר השחרור, עזב קידר את הארץ לצמיתות, לא לפני ששינה את שמו למרדכי בן חורין. הוא נישא לתמר דנציגר, בתו של הפסל הישראלי החשוב יצחק דנציגר – אלמנה צעירה ועשירה שהתגוררה בכפר שמריהו, ואם למיכל וצביקה. היא התאהבה בקידר השרירי והמחוספס, שריתק אותה בסיפורי הפריצות ומעשי השוד שלו, וכבש אותה עם פילוסופיית החיים הייחודית שאימץ בכלא – האגואיזם הרציונלי, תפיסה המטיפה לחיים על פי השכל שאותה פיתח בתחילת שנות ה-70 ד"ר משה קרוי. הוא דגל בקפיטליזם טהור, שבו רק החזקים שורדים. קרוי אפילו הקדיש את ספרו לקידר: ''לידידי מרדכי קידר , שידע סכנות וסבל, ועמד במבחנים קשים ולא בגד בתודעתו''.
הוא לקח את משפחתו החדשה לארצות הברית, ומלבד העובדה שכראש המשפחה החדש הוא זה שניהל את העניינים, הוא גם השתלט בעיקר על מוחם – תוך שהוא מרביץ בהם בכפייה ובשיטתיות את הפילוסופיה שלו. 15 שנה לאחר מכן הם התגרשו, ותמר, פסלת מוכשרת בעצמה, חזרה לארץ וכיום מתגוררת בבינימינה.
אחרי הפרידה קידר עבר להתגורר בספינה שרכש ושט הלוך וחוזר לאורך האוקיינוס השקט. בארץ נפוצו שמועות שקידר עסק בסחר בסמים, שאותם הוביל בספינה הרעועה שלו. אבל בן-חורין מבהירה שלא היו דברים מעולם. כל אותן שנים אסף ראיות ומסמכים שיוכיחו את חפותו. ב-1995 ביקש משפט חוזר. ב-2003 עתר לבג"ץ. עיקר טענתו מתבססת על האליבי המוצק שנתן – הוא שהה בשעה שבה נקבע שבוצע הרצח, בין עשר בלילה לחצות, בחברת בני משפחתו של הנרצח. שופטי בג"ץ דחו את העתירה. "אני הייתי שם? אני לא יודעת", עונה בן-חורין לשאלה אם מוטק'ה רצח. "מבחינה משפטית, מבחינת הראיות שיש להם – אין תיק. הוא לא יכול היה לרצוח".
אז נעשה לו עוול נורא.
"למוטק'ה עשו עוול והוא חי כדי להוכיח את זה. הוא לא היה צריך לשבת בכלא. זה היה משפט רצח מבויים. הוא התקיים בדלתיים סגורות. אגרנט, שהיה אז שופט בית המשפט העליון, אמר שאם לא מביאים מארגנטינה את הפתלוג שכתב את הדו"ח על שעת הרצח, יש לזרוק את האשמה. בית המשפט הצבאי לא הסכים. באותן שנים הייתה לו סמכות לעשות משפט חסוי ולמצוא אותו אשם בניגוד לראיות המשפטיות".
את חושבת שהוא יקבל משפט חוזר?
"גם אם הזמן היה אינסופי, הוא לא היה מקבל משפט חוזר. כולם כבר מתו. מה, הם יביאו אותם בארונות מתים?"
כואב לך עליו?
"לא. כי אלה לא רגשות שהוא מקבל ממילא".
על אמא שלה, שבחרה לחיות את חייה לצד אסיר משוחרר, היא לא כועסת. "עושים טעויות בחיים. היא באמת חשבה שהוא התשובה לחיים נכונים וטובים לה ולנו. היא ראתה איש חכם, פילוסוף וגם גברי ונועז. היא דמיינה אותו מצליח באמריקה, ראתה משפחה מאושרת, ובעיקר ראתה בו תשובה למקומה בעולם. הוא היה כאילו מורה הדרך של איך להיות 'אתה' ואיך להישאר 'אתה', איך לשמור על שפיות בעולם משוגע, שהרי כך הוא עשה בכלא רמלה - נשאר שפוי ובן חורין. היא ניסתה להסביר לעצמה שהוא רק יצא מהכלא ולא מבין את המציאות. שהוא נאיבי. ואני אומרת: הצד השני של נאיבי זה פסיכי. די במהרה התברר שכל החוכמה שלו הייתה מסיכה וורבלית להרבה בעיות. בגלל זה הוא כל הזמן מדקלם. והוא גם לא מחליף קסטה".
למה הוא כל כך מטעה?
"הוא בא ממשפחה טובה, סבתא שלו הייתה האופה הכי מכובדת בחדרה, בגיל 13 הוא כבר קרא את כל הספריות של היסודי והתיכון. יש לו אינטליגנציה גבוהה מאוד, הוא שחקן שחמט מעולה. לכן גם גייסו אותו ליחידה המיוחדת. אבל את לא מעלה על דעתך מה מסתתר מאחורי החזות המהוגנת".
שודד? רוצח?
"הוא עשה שלושה שודים בסך הכל. זה לא איזה בוני וקלייד".
ומה עם רצח נהג המונית שמייחסים לו? דיברת איתו פעם על זה?
"הוא לא הביע קשר לפרשה".
"כולנו משלמים את המחיר עד היום"
את החיים לצד קידר כאב היא מגדירה כחוויה, במלוא הציניות המשתמעת. "במשך 15 שנים חיילי הבדיל, כלומר אנחנו, היו קמים בבוקר ושומעים מהאסיר לשעבר מה הם החיים ואיך נכון לחיות אותם. הולכים לישון ומקבלים קנס משום שלא עמדנו בציפיות שלו. זה בן אדם שכשאת שואלת אותו 'אתה אוהב אותי?', אז הוא קודם אומר לך מה הן הנחות היסוד והאם את עונה עליהן. אם את עונה על הדרישות – הוא כן אוהב אותך. אם את לא – הוא לא אוהב.
"הוא יכול לשגע את השכל. הכפייתיות טמונה בו גם כשהוא לא מוציא מילה מהפה. הוא יכול לשכנע אותך שבעצם עד היום לא הכרת את עצמך, ושרק באמצעות הטריקים הפילוסופיים שלו תגלי, במילותיו, 'את מה שאת ראויה לגלות'".
איך התמודדת בתור ילדה?
"הייתי ילדה מוטרפת. זה לא היה קל וכולנו משלמים את המחיר על זה עד היום. קיבלנו את העול למען שלום בית. היינו מחויבים לחיות לפי הדרך של מוטק'ה, וליישם אותה נכון. וכמובן שמשפחתי נכשלה, לא עמדנו במבחנים ובציפיות".
את כועסת עליו?
"מה הוא היה עונה בכלא רמלה כשאסיר היה שואל אותו: 'מוטקה, מה אתה חושב עליי?' , הוא היה עונה: 'אני לא חושב עליך בכלל'. אז גם אני לא חושבת עליו בכלל. אני רק מצטערת על ארז, שמאוד אהבתי אותו ושלא הבין מוקדם מספיק שהוא לא צריך לשאוף לאהבת אביו".
איזה יחסים היו לו עם ארז?
"לא היו".
אבל ארז הביא לשחרורו מהכלא.
"מוטק'ה היה אסיר תודה בדרכו – הוא היה מוכן ללמד אותו את רזי החיים. כיוון שארז היה תלמיד גרוע, הקשר נותק במהרה. דרכיהם נפרדו להרבה מאוד שנים, עד שארז עלה על הספינה וגר עם אבא שלו בערך שנה. אחרי זה דרכיהם נפרדו שוב, הפעם לצמיתות. בקשרים בין אנשים לא מצליח לו בכלל".
אפילו אמא שלך התייאשה בסוף.
"כשאמא שלי פגשה את מוטק'ה היא הייתה בורגנית עשירה ותועה, כשהיא עזבה את מוטק'ה היא הייתה בורגנית ענייה עם טעות של חיים. זאת הטעות הכי גדולה שהיא עשתה בחיים שלה. אבל בזמנו היא חשבה שנעשה לו עוול, בעיניה הוא היה גיבור. אי אפשר היה לראות שהוא מפלצת. הוא היה כל כך חייכני וצוהל ונכון ללמד".
בן-חורין, 52, אלמנה ואם לשתי בנות (ליאורה, 21, ושרה 17) שאותן גידלה לבד בסנטה מוניקה לאחר שבעלה נפטר מסיבוכים בעקבות ניתוח לב באמצע שנות ה-2000, עובדת היום על סדרה שמגוללת את קורותיה של משפחה שמכניסה לביתה פסיכופט שהאם התאהבה בו. "כולם במשפחה הזאת עוברים תהפוכה במבנה האישיות שלהם, שמביאה לניפוץ כל המוסכמות והנורמות, ולבסוף באיבוד הזכות והיכולת להיות עצמם".
יש לה לוק נערי – שיער קצוץ, ג'ינס וגזרה דקה. היא אחוזת תזזית וחסרת שקט, וכשנחה עליה הרוח היא עושה חיקויים של מוטק'ה קידר. לפני מספר שנים חזרה לארץ, והיא מתגוררת עם בנותיה בהרצליה ומגיעה ללוס אנג'לס לעיתים קרובות.
היא מלווה כבר שנים את סיפורו של צ'רלס מנסון, הרוצח המפורסם שעמד בראשה של כת אלימה בשנות ה-60 בארה"ב. מנסון תכנן והורה לאנשיו לבצע מסעות רצח אלימים, הידוע שבהם הוא רצח השחקנית שרון טייט, אשתו של במאי הקולנוע רומן פולנסקי, שהייתה אז בחודש השמיני להריונה. בן-חורין כותבת את הספר "שיחות עם צ'רלס מנסון" ועובדת על תסריט. מנסון בעצמו יקריין את הסרט. בין לבין היא גם חקרה את סיפורו של סירחאן סירחאן, רוצחו של בוב קנדי, ולפני מספר שנים יצרה קשר עם יגאל עמיר ופרסמה ראיון עם לריסה טרימבובלר בשבועון אמריקאי.
ניסית להסביר לעצמך למה את נמשכת לפושעים?
"אני נורא טובה בזה. סיפור החיים של צ'רלס מנסון עניין אותי, הסיפור האנושי מאחורי הטרגדיה. הגעתי להעריץ את האותנטיות שלו. בתנאים מסוימים כל אחד יכול להפוך לפושע. נסי לתאר את עצמך גדלה במוסדות, כשרק נטפלים אלייך ומענים אותך, ההורים שלך בוגדים בך והכומר אונס אותך. תארי לך כמה כעס היה לו על החברה הנורמלית וה'צדיקה'".
קידר עדיין שט לאורך חופי האוקיאנוס השקט. הוא דג דגים, כותב את ספרו לדבריו, ובעיקר קורא ספרים. הוא עדיין משנן את רזי התורה הרציונלית כמו מנטרה שחוקה.
"לפני שהוא ואמא שלי סוף סוף נפרדו, אחרי שגמר לה את כל הכסף, הוא כל הזמן טחן לנו את השכל שהוא רוצה לעזוב, כי הוא צריך את השקט ואת השלווה ואת הזמן כדי לכתוב את הספר שלו. הוא תמיד אמר שהוא כותב את הספר. כנראה שאחרי 17 שנים בכלא הזמן הופך להיות אינסופי".
אתם בקשר היום?
"בטח. מדי פעם הוא צועק עליי. מתקשר ואומר 'שלא תעזי לפרסם את הסיפור שלי על הכלא. תזכרי מה אמרתי לך ניש'. הוא קורא לי ניש".
קיצור של "נשמתי"?
"לא, קיצור של נשר".