19 בינואר, שדה התעופה בברלין. בחוץ מינוס שלוש מעלות. שלושה שוטרים מקומיים מעלים בבהילות את גנאדי גלקין לתוך המטוס שעומד להמריא לתל אביב. פקד איימן ברכאת, קצין בכיר במחלק הרצח במחוז חוף, מקבל אותו לידיו, חולף על פני מבטיהם השואלים של הנוסעים. 18 שנה חיכו לרגע הזה, קיוו לסגור מעגל עם מי שנעלם להם מתחת לאף, היו רבים שחשבו שהוא לעולם לא יימצא. אבל זה קרה.
גלקין מתיישב על כיסא המטוס כשידיו כבולות באזיקים. פקד ברכאת ושוטר נוסף מקריאים את זכויותיו, מיידעים אותו שהחל שלב ביצוע הסגרתו לישראל. "ידעתי שתגיעו אליי, שבסוף תתפסו אותי", הוא אומר בקור, "הבנתי שאני לא יכול לברוח כל החיים. טוב שזה קרה עכשיו, כשהילד שלי גדול, כבר לא תינוק".
כמעט שני עשורים חלפו מאז ששמו של גלקין נקשר בפרשיית הרצח שזעזעה את חיפה: אדוארד רוטברג (22), סטודנט מצטיין בשנה ג' בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, אחד שרבים חזו לו עתיד מזהיר, מצא את מותו המפתיע מחוץ למועדון יריחו בעיר, שלוש דקירות בפלג גופו העליון שלא השאירו לו סיכוי. גלקין, אז בחור בן 25, נטול עבר פלילי, הפך לחשוד המרכזי, אך דאג לא להיתפס. כמה שעות אחרי התקרית, עוד באותו הלילה, הוא עלה על מטוס למינכן, משם לקח אוטובוס לברלין והתחיל בחיים חדשים לגמרי. 18 שנה הצליח להישאר בצל, אבל כשעשה את דרכו לישראל במטוס, מעידים אלו שהיו שם, הבין שזה נגמר.
"הוא סיפר ביוזמתו על מה שקרה במועדון באותו לילה ועל זה שהוא מצטער מאוד על המעשה, אבל חוץ מזה לא הביע שום רגש", אומר פקד ברכאת. "מהעדויות שאספנו בזירה ומאחרים שהיו מעורבים במקרה, נראה שהמציאות סותרת את גרסתו. הוא מנסה להרחיק את עצמו מעבירת הרצח וטוען להגנה עצמית, דבר שלא תואם את הממצאים שיש בידינו". כמה ימים לאחר מכן, בשעת לילה מאוחרת, נלקח גלקין לזירת הרצח, ושם שטח בפני מצלמות המשטרה את גרסתו. "הייתה טעות, לא הייתי צריך לעשות את זה. עכשיו כל מה שמעניין אותי זה לדעת כמה זמן אני הולך לשבת בכלא". לפי פרקליטות מחוז חיפה, גלקין עשוי לשבת מאחורי הסורגים במשך שנים רבות: שם דוחים על הסף את גרסת ההגנה העצמית והיום (חמישי) הגישו נגדו כתב אישום בגין רצח בכוונת תחילה.
"אני לא רוצה לראות אותו. אם הייתי יכול הייתי הורג אותו", אמר אביו של רוטברג, פנסיונר של חברת בזק שמתנדב בעיריית מעלות, בראיון לרדיו חיפה. גלקין אולי התחיל חיים חדשים בברלין, אך עבורו ועבור האם אולגה והאח הקטן ארקדי שהיה בן 18 בעת המקרה, הפצעים נותרו פתוחים. "המעגל לא נסגר ולא ייסגר לדעתי, כשהבן הגדול נרצח אי אפשר לסגור מעגל", אמר בראיון לגל"צ.
ראיתי שהוא עוד חי, אז הפסקתי לדקור
מועדון יריחו ברחוב נורדאו בחיפה, אחד המקומות הבולטים לבילוי ולהקלטות, היה מלא מאוד בערב ה-7 במרץ 1998. חלק מהבליינים היו על הרחבה, חלק שותים בירה, חלק סורקים את המקום בחיפוש אחר מישהי או מישהו. גלקין, בן 25, שיפוצניק שעסק גם במכירת מוצרי בית אשר חילק את זמנו בין ברלין לישראל, נכנס למקום עם מי שהיתה חברתו יוליה (22), חיפאית שעבדה באותה תקופה בבית דפוס בעיר. הדקות חולפות, ויוליה רואה על הרחבה את רוטברג, לבוש ג'ינס וסוודר, אותו הכירה זמן קצר לפני כן, ולפי עדויות ניגש אליה ושאל האם יש ביניהם קשר. גלקין יטען בחקירתו כי ראה אותם מתנשקים – וזעם. לטענתו, הוא שתה אלכוהול באותו הערב אבל לא היה שיכור – ובכל זאת, בשעה ארבע בבוקר התקרב אל רוטברג ודרש ממנו לפגוש אותו בחוץ כדי ללבן עניינים. "אמרתי לו שזו חברה שלי ושאני מבקש שיילך ממנה ולא יתקרב יותר", טען בחקירתו. אבל עדי ראיה דיווחו שהוא ביקש ממנו לצאת החוצה לשיחת גברים. רוטברג הסכים, והשניים יצאו לאוויר הקר. התפתח ביניהם ויכוח חריף בסופו שלף גלקין סכין, ודקר את רוטברג שלוש פעמים בפלג גופו העליון. הוא מכחיש את הגרסה הזאת.
"אני רק זוכר שהוא תקף אותי באגרופים יחד עם עוד שני אנשים בחליפות ספורט שאני לא מכיר. לאחר מכן הם בעטו בי בצלעות וברגליים. שלפתי סכין כדי להגן על עצמי", סיפר גלקין לחוקרים, והוסיף כי הסכין כלל לא הייתה שלו, אלא של אחד מאלו שתקפו אותו. "לפני שעזבתי את המקום ראיתי שהוא עוד חי והפסקתי לדקור אותו, לא רציתי להרוג אף אחד, רק להזהיר. צעקתי לאנשים שיזמינו לו אמבולנס ואז ברחתי".
בליינים שהבחינו ברוטברג מיהרו להתקשר למד"א ובעת שהוא נכנס למועדון חזרה לשטוף ידיים במטבחון הצידי, רגע לפני שנמלט, כמה מהם ניסו לבצע בו פעולות החייאה, אבל הדקירות היו קטלניות. צוות שהגיע כעבור כמה דקות קבע את מותו. בזמן שחוקרי המשטרה הגיעו למקום ותחקרו את הבליינים, לפי החשד, הגיע גלקין לדירה של ד', חברו הקרוב מחיפה, וביקש את עזרתו בכסף ובגדים חדשים. "לא ידעתי שהוא מבוקש, הוא היה די רגוע, הוא רק אמר לי 'דקרתי אות' ולא הרחיב", טען החבר בחקירתו. "הוא לא סיפר לי כלום. הוא היה אז בקושי יומיים בישראל, בביקור. עזרתי לו וזהו, יותר לא שמעתי ממנו". גלקין מיהר לבית אימו, הספיק לקחת כסף ובגדים ונסע לשדה התעופה, שם קנה כרטיס טיסה למינכן. כשנחת בגרמניה, בבוקר למחרת, נסע באוטובוס לברלין. בשעות הצהרים החוקרים בישראל הבינו שהרוב הגורף של העדים המרכזיים באירוע, עשרה במספר, לא מספרים את האמת. כמעט איש מהם לא מצביע על זהות הרוצח, לא יודע להסביר מה התרחש. בחקירתן במשטרה, יוליה ואחותה התאומה העידו כי גלקין היה בן זוג קנאי במיוחד.
"רצינו לכסות את כל העדים שהיו בזירה. החוקרים בזמנו חקרו את כל מי שהייתה לו נגיעה כזו או אחרת לרצח. צריך להבין שכל המעורבים היו חסרי עבר פלילי", אומר ראש מחלק הרצח ביחידה המרכזית במחוז חוף במשטרה, רפ"ק דודו סלומון, "המטרה הייתה להבין מה הרקע ומי ביצע את המעשה, אבל החוקרים הגיעו למסקנה שהעדים יודעים את זהותו אבל משום מה מסתירים אותה. רק אחרי סבב חקירות נוסף התמונה התבהרה ונחשפה זהותו של גלקין".
להקת הרוק שלי ואני
כשפנו החוקרים במשטרת הגבולות בבקשה למנוע מגלקין לעזוב את ישראל, כבר היה מאוחר מדי. הוצא נגדו צו מעצר למקרה שיחזור לארץ, אבל לו לא היו בכלל תוכניות כאלה: גלקין עזב את שכונת הפועלים הצפופה בה התגורר בביקוריו בברלין, עבר לשכונת פרידריכסהיין השקטה ואימץ לעצמו זהות חדשה תחת השם מארק – די.ג'יי חובב המחפש עבודה בפאבים ובמועדונים קטנים בעיר. עם חבריו המקומיים ניתק קשר – וכשהשוטרים הגרמנים הגיעו לדירתו הישנה בברלין, הם מצאו אותה ריקה. "הוא פשוט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה", סיפר אחד מחבריו של גלקין לחוקרים, "הוא ניתק מגע ויותר לא שמעתי ממנו". "ידעתי שמחפשים אותי ושאני לא יכול לברוח כל החיים, אבל פחדתי להסגיר את עצמי, המחשבה לשבת בכלא כל החיים גרמה לי לברוח", סיפר לחוקרים. "הבנתי שעשיתי דבר נורא אבל פחדתי שאף אחד לא יאמין לי אז העדפתי להעלם".
גלקין פתח פרק ב' בחייו. שלוש שנים לאחר הרצח הכיר סטודנטית צעירה ברלינאית, האהבה ביניהם פרחה והם עבור לגור יחד. במהרה נולד להם בן, כיום בן 15. משפחתו החדשה לא שמעה ממנו על עברו בישראל, ובטח שלא על הרצח. רק כשנעצר לאחרונה התוודה בפני בת זוגו על החשדות שתלויים נגדו. "הייתי חייב להקים משפחה כדי שיהיה קשה לאתר אותי, להתערבב", סיפר גלקין בימים האחרונים לאחד מחבריו, "אבל במשך כל השנים רציתי להסגיר את עצמי, היו לי סיוטים בלילות. רציתי שהילד קצת יגדל ואז אחשוב איך לחזור לישראל ולהסגיר את עצמי למשטרה כדי לגמור עם זה. קשה כל הזמן להסתכל לצדדים לוודא שאין שוטרים שמחפשים אותי".
בלילות, כאמור, עבד במועדונים, הופיע במקומות שאליהם לא מגיעים בדרך כלל ישראליים מקומיים או תיירים. הוא חבר ללהקת רוק מקומית והופיע איתה בפאבים שונים בעיר. לחוקרים סיפר כי הקפיד לא לבצע עבירות, ולו הקלות ביותר כמו עבירות תנועה, כדי שהמשטרה לא תבחין בקיומו. היה לי ברור כל השנים שאני לא יכול לברוח לנצח, שבסוף יתפסו אותי, סיפר, אבל נקטתי בכל מיני אמצעי זהירות. מדי פעם נסע לעבוד במדינות אחרות במערב אירופה, אבל תמיד חזר לביתו בברלין.
בינתיים בישראל, תיק הרצח של רוטברג עבר בין מספר צוותי חקירה בניסיון לאתר עוד מידע שיוביל לגלקין. החוקרים עקבו אחר אחותו ואמו, בדקו את תיבות הדואר בבתיהן, ביצעו האזנות סתר לטלפונים – אבל גלקין הקפיד לא ליצור קשר ישיר. "אנחנו לא שוללים אפשרות שהוא היה בקשר עם בני משפחתו, אולי אפילו מישהו בארץ או באירופה ביקר אותו, אבל אין הוכחות בינתיים", ציין רפ"ק סלומון, "קשה לי להאמין שהוא ניתק איתם לגמרי את הקשר במשך 18 שנה". חבר קרוב של גלקין טוען כי במהלך כל השנים זה היה נמצא בקשר עם משפחה קרובה שגרמה סמוך לברלין, והיא זו שסייעה לו. חוקרי המשטרה, מצדם, היו מעת לעת בקשר עם רומן, אביו של אדוארד ז"ל. "עדכנתי אותו שהתיק בטיפול ושלעולם הוא לא ייסגר. הבטחתי שאנחנו אוספים עוד ועוד מידע כדי להגיע לרוצח של בנו", מדגיש רפ"ק סולומון.
דגימות די.אן.איי במשלוח לגרמניה
על פניו, גלקין יכול היה להמשיך כך שנים. זהותו נמחקה לחלוטין והוא הקפיד לשמור על מרחב סטרילי, בלי להתפתות ליצירת קשרים עם קרוביו בארץ. חייו התמקדו כעת בביתו הקטן ובמועדונים החשוכים שאליהם יצא, והוא כמעט לא ביצע טעויות. כמעט.
לפני כשלוש שנים, החל גלקין להסתובב עם חבריו במרכז העיר. עם הזמן צבר ביטחון, והחליט לעבור עם אשתו להתגורר עם בנם ברחוב מרכזי יותר במרכז העיר. מעט אחר כך, לטענת האתר הגרמני B/Z השייך לעיתון BILD, עשה טעות נוספת כאשר פנה לאחד התיירים הישראלים שפגש וביקש ממנו לברר מה יקרה אם יסכים להסגיר את עצמו למשטרת ישראל ומה העונש שיוטל עליו. על פי הדיווח, עם חזרתו לישראל, העביר התייר את המידע למשטרה. "הוא הרגיש שאחרי 15 שנה שבהן לא נתפס, הוא יכול להרשות לעצמו להסתובב חופשי, לצאת מהמסתור שלו, להתערות. חשב ששכחנו ממנו", אומר רפ"ק סולומון.
החוקרים גבו מהתייר עדות והעבירו את המידע לנציג משטרת ישראל בברלין, רפ"ק אלי קפלן, אשר החל בניסיון לאמת פרטים מול המשטרה המקומית. תוך כמה ימים מתקבלת התשובה: מארק הוא בעצם גנאדי, ויש כתובת בה ניתן למצוא אותו. "מהרגע שקיבלנו את המידע החקירה עברה להילוך גבוה. פתחנו בסיוע המשטרה המקומית בחקירה סמויה, אספנו כל פרט מידע אודותיו, כולל שליחת תמונות לגרמניה מזירת הרצח בחיפה ודגימות די.אן.איי. בשלב הזה המחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים ופרקליטות מחוז חיפה נכנסות לתמונה ומתחילים לבדוק את הליך הסגרתו לישראל", הסביר פקד ברכאת.
לפני כארבעה חודשים, ולאחר שמשטרת ברלין אימתה את כתובתו ופרטיו, ניתן האות למבצע מעצרו של גלקין. שוטרים מקומיים בליווי נציג משטרת ישראל פשטו על ביתו כשצו מעצר בידיהם. מיד לאחר מכן הגישה הפרקליטות למשרד המשפטים הגרמני בקשה להסגירו לארץ. הוא עצמו לא הגיש התנגדות. "רציתי לגמור עם כל העניין הזה", אמר לחבריו וציין שכלל לא הרגיש כי עקבו אחריו. "כואב לי על האישה והילד, אני לא יודע מתי בכלל אראה אותם". עם הגעתו לארץ, התלונן בפני פרקליטו על תנאי מעצרו. "התנאים בכלא בברלין היו הוגנים וטובים ופה הם גרועים. אני מצטער שבכלל חזרתי בזמנו לישראל, שבכלל הגעתי לאותה מסיבה ארורה ודקרתי אותו. מצטער על הכול", אמר לו.
סנגורו של גלקין, עו"ד בוריס שרמן, מסר בתגובה: "מרשי טוען להגנה עצמית. הוא השיב לכל שאלות החוקרים ומסר גרסה מפורטת על אירועי אותו לילה. לטענתו המנוח ועוד שני אנשים שאינו מכיר תקפו אותו ולכן הגן על עצמו. מרשי מצר על האירוע הטראגי ותוצאותיו".