"באנו משם ושתקנו"

מהנאצים באושוויץ אל"מ (במיל') זאב לירון (לונדנר) ניסה לברוח פעמיים. הפעם הראשונה נגמרה ברע: הוא אחיו וחברו נתפסו והושלכו אל בלוק 11, מקום משכנם של אלו שנענשו על הפרת הכללים במחנה. הפעם השנייה, הוא מספר היום בשצף מתפרץ של מילים, הצמיחה לו כנפיים.

"חיכינו בבלוק מיום חמישי עד יום שני, וזה נראה כמו נצח", הוא אומר. "כבר אז הודעתי לאחי שאני לא מתכוון למות בלי להילחם בחזרה. כשהצבא האדום פלש לפולין, הודיעו לו יום אחד שכל המחנות, כמעט 30, צריכים ללכת ברגל בתקווה למצוא איזושהי רכבת שתסיע אותנו לעומק גרמניה. צעדות המוות. הלכנו ועצרנו כל פעם במחנה אחר, עד שלבסוף החלטנו החבר, אחי ואני לעלות על רכבת ולקפוץ מתוכה כדי לברוח. אחרי שזה קרה אני זוכר שנחתי בתוך השלג ופשוט התחלתי לשיר".

עד כניסתו של הצבא הרוסי לעומק גרמניה בינואר 1945, השלישייה של לירון הסתתרה בביתם של זוג נוצרים ביער בכפר קורוב שבפולין. החיילים הסובייטים סייעו להם לחזור לעיר הולדתם – ושם נודע ללירון, אז כבר פעיל בתנועה הציונית, כי בן גוריון אישר את הקמתו של קורס טיס באיטליה. "מחציתנו היינו פליטים והחצי השני ישראלים. אני מיד התנדבתי כששמעתי על הקורס ולשמחתי הייתי גם בין האנשים שסיימו אותו".

את מטוס הפייפר הראשון שלו לירון זכה להטיס כבר ב-48' במבצע עובדה. חמש שנים מאוחר יותר לקח חלק בקורס טייסי הקרב הראשון בישראל , בסיומו קיבל בגאווה את כנפי הטיס. מאז, במשך יותר מ-30 שנה, היה חלק ממשפחת חיל האוויר – קודם כלוחם וכאחראי על הבאתו של מטוס "המיג 21" העיראקי, ואחר כך כראש להק המודיעין של בן גוריון ויצחק רבין. היום, בגיל 87, הוא מביט לאחור על המסלול הבלתי ייאמן שעשה, ויודע שהוא לא היחיד.

חיל האוויר הישראלי, שצמח להיות אחד החילות הטובים והמתקדמים ביותר בעולם, היה בשנותיו המוקדמות אכסניה עטוית מדים ל-120 ניצולים ששרדו את זוועות הנאצים בשואה ובכל זאת בחרו להתנדב לטיס וללחום למען המדינה. היום נותרו בחיים רק 35 מהלוחמים ההם, והם מוכנים לחשוף לראשונה את הסיפורים שהביאו אותם עד כאן במסגרת פרויקט הנצחה מיוחד של החיל בשיתוף עם "יד ושם" והמחלקה לחקר השואה של אוניברסיטת חיפה.

לא יכולתי לדבר על שום דבר

כשהם נפגשים בפרלמנט הביתי ברמת השרון, הטייסים לשעבר נראים קודם כל כחבורת לוחמים מגובשת שהתבגרה ביחד. בביתו הפרטי של ישעיהו (שעיה) חרסית, מי שהיום אחראי על השגת המימון לפרויקט, הם מתאספים אחד אחרי השני, מחליפים בדיחות וצוחקים המון.

מנהל הפרויקט, חיים נווה, האחראי על הקשר עם "יד ושם", סער (סימי) משה, האחראי על הקשר עם משפחות "טייסי השואה" שאינם בחיים, גיורא בר-ניר.

מי שהגה את הרעיון והניע את הקבוצה לדבר, איש חיל האוויר וחבר הכנסת לשעבר, אליעזר (צ'יטה) כהן. אל האנשים האלה, הוא מספר, הגיע כמעט במקרה, כשנבר בהיסטוריה של חיל האוויר במסגרת תחקיר לספר שכתב בשנות ה-90. הוא נתקל בסיפורים המוזרים של האנשים שהגיעו מהמחנות והשתלבו בשורות החיל כמעט בלי שאיש ידע, ולא הצליח לדפדף הלאה. "נשבעתי לעצמי שעם ישראל חייב לדעת פרק כה מפואר בהיסטוריית הגבורה שלו", הוא אומר. "זה תקומה אמיתית מהשואה".

כהן יזם את פרויקט "מתקומה לשחקים", שבמסגרתו נאספים סיפורי הניצולים שהפכו לטייסים וילמדו באקדמיה וכמורשת קרב בחיל האוויר, וגייס למשימה כמה מחבריו ניצולי השואה. להפתעתו, ההיענות הייתה גדולה. "זאת הייתה עבורי מעין wake up call", מספר נווה, המנצח על הפרויקט. "הבנתי שאם לא אספר על זה עכשיו, כנראה שזה כבר לא יקרה לעולם. אחרי הכל, הצבא תרם לנו מעבר למה שאנחנו תרמו לו וחייבים לספר מה היה שם. בזכותו יכולנו לחיות, בזכותו יכולנו, סוף סוף בפעם הראשונה בעצם בחיים, להרגיש בבית".

נווה מפנה את מבטו ובוחן את החבורה שמסביב. גברים גאים בעשור השמיני עד התשיעי לחייהם, פעילים ואופטימיים באופן יוצא דופן. שום דבר שיסגיר את הבלבול שאיתו הגיעו לארץ, את חוסר הביטחון איתו התגלגלו, כמעט במקרה, לשורות חיל האוויר, את הבושה הגדולה שהייתה מנת חלקם של אלו שהגיעו מהמקום שבו איבדו כמעט הכל.

"הייתי היחידי בקורס שהוא לא יליד הארץ", אומר נווה. "מעבר למטען הגדול שהגענו איתו, לא היה לנו אפילו משהו משותף בינינו ובין האחרים. על מה כולם דיברו? על בית הספר שבו הם למדו, על החברים שהיו, על המסיבות שאליהן הם נכנסו. אבל אני לא יכולתי לדבר על שום דבר: לא יכולתי לדבר על ההורים, לא על בני הדודים, וגם לא על האחים, כי לא היו לי. אפילו לא יכולתי לדבר על בית הספר שבו למדתי, כי לא למדתי בבית ספר יסודי".

"תביני", קוטע אותו חרסית, "השאיפה של כולנו הייתה להפוך לצברים ואחת הדרכים להיות צבר הייתה לשתוק. המסר היה 'תשתוק לגבי העבר שלך! אל תדבר. אם קיפלו מכנסים, קפל גם אתה. הלכו עם כובע כזה, תלך גם אתה. זאת הייתה האווירה. זה לא היה 'אין' לספר שאתה בא משם".

אז אף אחד ששירת אתכם בחיל לא ידע?
"העדפתי להיחנק ולא לספר", עונה חרסית נחרצות והאחרים מהנהנים לאות הזדהות, "פשוט רציתי להיות כמו אלה שפה. תראי, ברוסיה קראו לי בשמות גנאי כמו 'יהודי מלוכלך, יהודי מחלה', ומאז נשארה לי טראומה משמות גנאי. כשהגעתי לארץ פחדתי פחד נוראי שיקראו לי פליט'. "זה קרה כמה פעמים ונאלצו להחזיק אותי מרוב עצבים, לכן העדפתי פשוט לא לדבר על זה. למרות שגם אשתי היא פליטה, גם בבית לא נהגנו לדבר על זה".

גיורא בר-ניר מבקש לציין כי המקור לכל התחושות האלה הגיע בעיקרו גם מהאנשים סביב. "ההדחקה הייתה גם של הסביבה, וזה גרם לי להאמין שאני לא יכול בכלל להשתוות לאותו צבר שזוף", הוא אומר. "כשהייתי בשמינית, אחרי שעברתי את כל השלבים במבחנים לקורס טיס, הגעתי לפסיכולוג של חיל האוויר בתל נוף. הוא ביקש שאספר קצת על עצמי. אז סיפרתי: אני ילד גטו ורשה. הוא הסתכל עליי המום ושאל 'מה?'. מאותו רגע סגרתי את עצמי טוטאלית. מאותו הרגע מבחינתי לא באתי יותר מגטו ורשה".

 "הרגשתי הבן אדם הכי חשוב שיש"

שעיה חרסית, גם הוא אל"ם במיל', מספר שהגיע אל קורס הטיס כמעט במקרה. "כשלמדתי בשביעית בתיכון הדתי 'צייטלין' היה בחור אחד, צבר, שסיפר לי על הקורס. הוא לא התקבל ואני התקבלתי", הוא מספר. "בשבילי אלה היו שתי התגשמויות חלום אדירות. אני, שבא משם, אהיה קצין. ולא רק זה: אני אגיע לפסגה הכי גבוהה מבחינתי בצבא – קורס טיס. זה נתן לי ביטחון עצמי וגאווה שלא תתואר".

חרסית גדל בפולין, ועם פלישת הגרמנים ברח עם משפחתו לשטח שבשליטת הרוסים. אלא שהמזל לא היה לצידו, ועם פלישת הגרמנים לרוסיה במבצע ברברוסה הוגלה יחד עם יהודים רבים אחרים ונאלץ למצוא מקום מפלט בשנית, הפעם בטימור, עיירה קטנה בקזחסטן. הוא ניצל מהנאצים, אך לא מהרעב הגדול. "הייתי בן 6 וחצי או 7 ושקלתי 12 קילו בערך", הוא מספר, "אבי, שידע לעמוד על הרגליים בכל מצב, החליט לקחת אותי לבית ילדים מחוץ לעיר כדי שאצליח לשרוד. בארוחת הערב בלילה הראשון בבית הילדים כבר התחלתי ללקט פיסות לחם כדי להצטייד בדרך חזרה לאמא, ובהמשך גם אספתי ניירות וסמרטוטים. שמונה ימים אחרי שהגעתי, עם כיבוי האורות, קשרתי את הסמרטוטים והניירות על רגלי, לבשתי את כל הבגדים שהיו לי ויצאתי לדרך בלילה המושלג".

אחרי צעדה ארוכה לאורך סימני הדרך שזכר, הוא מצא בבוקר את בית הוריו ההמומים. ביולי 47', יצאה המשפחה מחופי דרום צרפת באוניית המעפילים "אקסודוס", וחרסית מצא עצמו חוגג את בר המצווה שלו במחנות ההסגר בגרמניה, אליה הובלה הספינה לאחר המאבק מול הבריטים.

"תמיד תמיד זכרתי מאיפה באתי, וכשקיבלתי את הכנפיים ואת הדרגה על מגרש המסדרים הניגוד הזה היה פשוט אדיר", אומר מי שלעתיד הפך לנספח האווירי של ישראל בלונדון. "התחלנו את הקורס 154 איש וסיימנו רק 14, ואני זוכר שבאותו יום הרגשתי הבן אדם הכי חשוב שיש. בניגוד לצברים, בשבילי המדינה זה לא דבר טבעי, זה דבר יוצא דופן, וחיל האוויר נתן לי את חוט השדרה, את היכולת להילחם. עם כל הרצון ועם כל השאיפה שלי שהייתה אדירה".

במשך השנים הם שקעו פנימה אל תוך החיל, העמיסו על עצמם עבודה ומחויבות, ניסו להיפטר עד כמה שאפשר מהילדים הרזים שהגיעו לארץ ולברוא את דמותם מחדש כטייסים מסוקסים ללא היסטוריה אישית. "במשך תקופה ארוכה ניסיתי להימנע מלפגוש את העבר", מספר סער (סימי) משה (74). "בעבודת השורשים של הילדים שלי, למשל, נושא המלחמה כמעט ולא מופיע. רק בשנים האחרונות, כשהנכדים שלי החלו לגדול ולהכין עבודות כאלה בעצמם, התחלתי לספר להם כי הבנתי שלא יהיה מישהו אחר להעביר להם את זה".

"הדבר המשותף לנו זה שבאנו משם ושתקנו", מוסיף חרסית.

את הניכור והבושה לעברם הפרטי הם תולים רבות במסרים שקיבלו מהסביבה – מסרים שלא הפסיקו לפצוע, גם כשהיו כבר חלק בלתי נפרד מצבא ההגנה לישראל. "כסגן משנה צעיר נסעתי באוטובוסים. יום קיצי אחד קיפלתי את השרוולים ואחזתי במוט של האוטובוס", מספר לירון. "פתאום שמעתי שתי נשים מתלחשות: 'כל האלה שהגיעו מאושוויץ, בשביל מה הביאו אותם לכאן?'. נפגעתי מאוד ומאותו יום הפסקתי להפשיל את שרוולי". כ-20 שנה מאוחר יותר, בהוראת מעסיקו החדש, ראש המוסד מאיר עמית, נשלח לירון לניתוח להסרת המספר המפליל על ידו. כיום, הזכר היחיד על גופו לתקופה באושוויץ היא צלקת.

"מוכנים להתנדב בשביל להפציץ באיראן"

כיובל אחרי שעלה לארץ, נודע ללירון על מבצע מרגש במיוחד שיוזם אמיר אשל, בקרוב מפקד חיל האוויר. השנה הייתה 2003 ואשל, אז מפקד בסיס תל נוף, הוביל מעל שמי פולין מטס מיוחד של שלושה מטוסי F-15 ישראלים, כשהוא מפר הסכם עם חיל האוויר הפולני שהורה על טיסה בגובה רב ומוביל את המטוסים נמוך מעל מחנה אושוויץ. לירון, טייס מיומן, הרגיש תחושת החמצה של ממש.

"אני זוכר שבדיוק הגעתי לייעץ לחברה בתעשייה הצבאית בחו"ל ורק בדיעבד, כשחזרתי לארץ, גיליתי על המטס, וכל כך כעסתי. לחשוב שיכולתי לטוס מעל אושוויץ", הוא שואף הרבה אוויר ופותח את עיניו לרווחה, "זה מרגיז נורא".

את האכזבה מהאירוע ההוא יניח לירון בצד ביום ראשון הקרוב, אז יעמוד יחד עם חבריו לצד אשל ומפקד חיל האוויר היוצא, אלוף עידו נחושתן, ובכנס מיוחד יחלו בהנצחת מורשתם. אבל אל תמהרו לתייג אותם כמבוגרים המספרים מור"קים ישנים – לחמישייה הזאת יש הרבה תובנות על מה שקורה כאן ועכשיו. ואם אתם יהודים שבחרו לא לעלות לארץ – כדאי שתלחצו על כיסא המפלט עכשיו.

"מי שחי שם לא רואה את מה שאנחנו חווים כאן", אומר בר ניר. "לפני חודשיים, כשהייתי בניו יורק, היה לי ויכוח סוער מול שבע אמריקאיות ניצולות שואה. שמעתי את חוסר האהדה של היהודים בחו"ל למדינת ישראל, את ההתייחסות הגלותית שלהם, והיה לי קשה להמשיך לשבת. גם אנחנו אנשים ליברלים, אבל אנחנו חיים במציאות מסוימת שהם לא מבינים.

היהודים בגולה הם במידה מסוימת הצדקה לאנטישמיות. חלקם נשארו כקבוצה נפרדת שעוסקת בכספים ויוצרת אנטגוניזם. מצד שני, מבחינת מדינת ישראל אין להם התייחסות. איפא"ק זאת הרי הצגה שביבי עושה ליהודי ארצות הברית".

"קשה לרקוד על שתי חתונות במקביל", מתפרץ חרסית. "אם אתה תנסה להידמות לאחרים ולא תהיה עצמך, בסוף תפסיד. מה שמאפיין את היהודים הגלותיים היא כניעה והתבוללות".

אגב כניעה, מה לדעתכם צריכה להיות הגישה סביב הגרעין האיראני? ראש הממשלה מרבה להשתמש בהקבלה בין השואה לתקיפה אפשרית מצד איראן.
"נושא איראן הוא א-פוליטי ומי שמשתמש בו לצרכים פוליטיים הוא פסול בעיניי", אומר חרסית. "זה נושא קיומי של הדבר שהוא הכי חשוב מבחינתי – מדינת ישראל. אירופה יכולה להמשיך לטמון את ראשה בחול, אבל איראן עם נשק גרעיני היא מבחינתנו איום השמדתי על מדינת ישראל. ברגע שיהיה להם נשק גרעיני אנחנו נהייה מוגבלים להחריד. בעייני צריך למצות את כל האפשרויות עד הסוף, אבל חד וחלק, ישנו שלב שבו אין ברירה. צריך להרוס פיזית את המתקנים האלה. אנחנו לא רוצים את השקט רק עכשיו, אנחנו רוצים אותו גם לנכדים ולנינים".

"לישראל יש את היכולת להפציץ את כל מתקנים הגרעין המפוזרים באיראן" אומר כהן, והאחרים מהנהנים. "אני חושב שכולנו היינו מוכנים להתנדב מחדש כדי לעשות את זה".

• אושוויץ
• חיל האוויר
• שואה