בשנים האחרונות העולם נפרד מכמה מהרודנים הגדולים ששלטו בארצם ביד רמה. הוגו צ'אבס סיים את חלקו כרודן ביום שלישי ומלחמת הירושה בעיצומה. פידל קסטרו, שליט קובה, עדיין בינינו, אבל בעקבות מצבו הרפואי המדרדר, העביר לפני חמש שנים את השלטון בפועל לידי אחיו, ראול קסטרו. לפני שנתיים נפרדנו בצער גם מקים ג'ונג איל, שליטה הבלתי מעורער של צפון קוריאה, שקיבל התקף לב בעת נסיעה ברכבת ומועמר קדאפי, שליטה הדיקטטורי של לוב, מצא את מותו האכזרי בשנה שעברה לאחר שנלכד על ידי כוחות המורדים בעיר הולדתו סירת. גם חוסני מובארק, שמשפטו יחל מחדש בקרוב, איבד את כוחו בהפיכת האביב הערבי במצרים.
פרישתם של הדיקטטורים המושמצים מובילה לשאלה, האם תם עידן הדיקטטורות ברחבי העולם? רחוק מכך. בעולם ישנם עוד מספר דיקטטורים בולטים, שחלקם לא פחות אכזריים מאלה שקדמו להם. רבים מהם אינם מוגדרים כך באופן רשמי. דיקטטורה היא שלטון של אדם יחיד השולט בכל מנגנוני המדינה, ללא הפרדת רשויות וללא קיומן של בחירות. עם זאת, במספר מדינות בעולם בהן מתקיימת כביכול דמוקרטיה, שליטי המדינה דואגים לדחות או לרמות את תוצאות הבחירות, לחוקק חוקים המוציאים מפלגות אחרות מחוץ לחוק והופכים בפועל לדיקטטורים המקיימים משטר טוטליטרי. אז מי הם הדיקטטורים האחרונים?
אלכסנדר לוקשנקו, בלארוס
נשיא בלארוס הוגדר בעבר על ידי האיחוד האירופי וארה"ב כ"דיקטטור האחרון באירופה". לוקשנקו, 59, שולט בבלארוס מאז שנת 1994. בעברו למד היסטוריה ושירת בצבא הסובייטי וב-ק.ג.ב. לוקשנקו ניצח בבחירות הראשונות שהתקיימו אי פעם בבלארוס. מצעו התמקד במלחמה בשחיתות שלטונית והעלאת משכורות לעובדי מדינה. שנה לאחר הבחרו, השווה עצמו בראיון לאדולף היטלר שתחתיו, לדבריו, "גרמניה הגיעה לשיא פריחתה".
במהלך שלטונו הוא פעל להרחבת סמכויותיו כנשיא באופן שאיפשר לו לפרק את הפרמלנט ולהוציא את מפלגות האופוזיציה מחוץ לחוק. גם אמצעי התקשורת הולאמו. את המהלכים האלה ביצע לוקשנקו אחרי משאל עם שלדעת משקיפים בינלאומיים, תוצאותיו זויפו. הוא אף החליף את סמלי השלטון לסמלים שהיו נהוגים בתקופה הסובייטית, והכריז על רוסית כשפה הרשמית במדינה.
לוקשנקו הביע לא פעם תמיכה במשטרים דיקטטורים אחרים כגון עיראק של סדאם חוסיין ואיראן. במהלך הבחירות לפרלמנט שהתקיימו ב-2004, נערך משאל עם על ביטול הגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות. 79 אחוז מהמצביעים תמכו בהסרת המגבלה ובדצמבר 2010 לוקשנקו נבחר בפעם הרביעית לנשיא, למרות טענות לזיוף התוצאות.
עלי ח'אמנאי, אירן
ראש האייתולות והמנהיג העליון של אירן. בשנת 1981 ח'אמנאי, 74, נבחר לכהן כנשיאה של אירן וניצל מניסיון התנקשות. בשנת 1985 נבחר פעם נוספת לתפקיד הנשיא. את תפקידו הנוכחי כמנהיג העליון ירש עם מותו של חומייני ב-1989 ושניהם שותפים לאותו קו פודמנטליסטי מחמיר.
ח'אמנאי הוא מגדולי שונאי ישראל וקורא להשמדתה. בהנחייתו מעניקה אירן סיוע לחיזבאללה וארגוני טרור נוספים. כהונתו אופיינה בעימותים רבים עם המתונים שבארצו. תחת הוראתו, מועצת שומרי החוקה אסרה על מתמודדים מתונים להבחר לפרלמנט האירני מפאת "חוסר נאמנות למהפכה". הוא הטיל וטו על החלטות רבות של הפרלמנט ואף פעל למניעת חופש הביטוי בעיתונות. יש הרואים בו כמנוע מאחורי תוכנית הגרעין האירנית, אף כי לאחרונה הצהיר שאירן אינה מעוניינת בנשק גרעיני.
במהלך המהומות שהתרחשו במדינה בשנת 2009 על רקע בחירתו של מחמוד אחמדיניג'אד לנשיא אירן, ח'אמנאי התייצב לצידו ודחה את הטענות לזיופים. ח'אמנאי אף גיבה את כוחות הבטחון שהרגו עשרות מפגינים. לאחרונה דווח בתקשורת העולמית כי התגלו מחלוקות בינו לבין אחמדיניג'אד על רקע השליטה על מנגנוני המדינה.
קים ג'ונג און, צפון קוריאה
הצעיר בן ה-28 ירש את תפקידו כשליט קוריאה הצפונית מאביו, קים ג'ונג איל. ברחבי העולם קיוו שהבן יתברר כמתון מאביו, אך כיום, שנה לאחר המינוי, ניתן לקבוע כי התקוות התבדו. עם כניסתו לתפקיד, הדיח רבים מבכירי הצבא והמשטר הקודם ובראשם את מפקד הצבא רי יונג הו. הוא ממשיך להשקיע מיליארדים בפיתוח תכנית הגרעין ולא שינה את עמדתו מול וושינגטון או סיאול. בשבוע שעבר אף ערך ניסוי גרעיני נוסף, למורת רוחן של המעצמות, ואיומי מלחמה נשמעים תכופות מכיוונו כלפי השכנה מדרום וארצות הברית.
לאחרונה ביצע ג'ונג און מספר מהלכים שנועדו להטיב עם עמו. הוא הביא לקוריאה הצפונית פארק שעשועים ודמויות מוולט דיסני, אישר לנשים ללבוש ג'ינס ואפילו הציג את רעייתו, שלאחרונה ילדה את ביתו. הכלכלה הצפון קוריאנית גם רשמה בשנה הראשונה לכהונתו בפעם הראשונה צמיחה, אלא שאזרחי המדינה הרעבים לא זוכים ליהנות מכספי השגשוג הזה ורובם עדיין נמצאים בחרפת רעב.
בשאר אל אסד, סוריה
כשאסד, 48, מונה בשנת 2000 לשמש כנשיא סוריה, היו במערב מי שחשבו שמדובר בדמות מתונה בהרבה מאביו, חאפז אל –אסד. הוא הרי גולש באינטרנט, דובר שפות מערביות ולמד בלונדון רפואת עיניים. אבל עם התרחבות גל ההפגנות בסוריה שגבה כבר עשרות אלפי הרוגים, נראה כי השכן מצפון מזרח הוא אחד מהדיקטטורים האכזריים בעולם.
עם הזדקנותו של אסד האב, התעורר מאבק ירושה ממושך בין אסד הבן והאחים שלו. אסד זכה בתפקיד אחרי שאחיו באסל נהרג בתאונת דרכים. הוא זומן לדמשק, הצטרף לאקדמיה הצבאית וקיבל דרגת קולונל בצבא הסורי. משאל עם אחרי מות אביו אישר את מינויו לתקופה של 7 שנים ברוב של למעלה מ- 97% והוא נבחר בבחירות שהתקיימו ב-2007 ברוב זהה. לא מפתיע אם מתחשבים בכך שהיה המתמודד היחיד.
עם תחילת כהונתו הורה אסד על סגירת בית הכלא שנועד לכליאת מתנגדי המשטר. הוא גם הקל על הצנזורה שהיתה מוטלת על אמצעי התקשורת, אך במקביל הואשם באחריות לרציחתו של ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל חרירי, ובנסיון לבנות כור גרעיני סודי בסיוע קוריאה הצפונית, כור שהושמד ב-2007. אסד מקיים מגעים קרובים עם החיזבאללה וארגוני טרור נוספים.
ב-2011, במסגרת האביב הערבי, החל גל מחאות והפגנות גם ברחבי סוריה. הרוב הסוני בסוריה, המונה כשמונים אחוז מהאוכלוסיה, ובני מיעוטים כגון הדרוזים והכורדים, יצא לרחובות, ואסד, בן העדה העלאווית, נלחם על חיי שלטונו, ולא בוחל באמצעים. השחיתות השלטונית, אחוזי האבטלה הגבוהים והפגיעה בזכויות אדם, הפכו לטבח המוני אותו מבצעים כוחות הבטחון שעדיין נאמנים לאסד. ההתקוממות בסוריה גבתה את חייהם של כשבעים אלף אזרחים ועוד מאות אלפי פצועים. על פי ההערכות ארגוני זכויות אדם הפועלים בסוריה, לפחות 28 אלף אזרחים נעלמו במהלך ההתקוממות ואלפים נוספים נחטפו. נדמה שבשנה הקרובה יגיע הקץ לשלטון משפחת אסד בסוריה.
ראול מודסטו קסטרו, קובה
אחיו הצעיר של פידל קסטרו והיוצא דופן מבין החבורה. היחיד שהצהיר שעם תום כהונתו, ב-2018, יוותר על מקומו בשלטון. עם זאת, לאור גילו המפליג, 81, לא מדובר בהצהרה משמעותית. קסטרו מכהן כיום כנשיא מועצת המדינה של קובה, והוא גם המזכיר הראשון של המפלגה הקומניסטית ומפקד העליון של הכוחות המזוינים.
חמש שנות שלטונו של ראול התאפיינו בפתיחות יחסית לעומת ארבעת העשורים של אחיו. הוא התיר לראשונה לאזרחי קובה לעזוב את המדינה בחופשיות, מספר התיירים הזרים שנכנסים לקובה גדל ונעשו כמה רפורמות כלכליות ליברליות, ביניהן בעלות פרטית על בתים ומכוניות. ביתו, מריאל, אמרה לפני כשנה כי אביה תומך בביטול האפליה נגד הומואים ובנוסף הוא שחרר כמחווה הומינטרית כ-2900 אסירים, אך קובה נשארה ענייה מאוד בהשוואה למדינות אחרות באזור.
רוב המדינות באפריקה מוגדרות כרפובליקות המסתמכות על שלטון נשיאותי, והפיכות צבאיות הן עניין שבשיגרה ברבות ממדינותיה. גם במדינות המוגדרות כדמוקרטיות, מדובר לרוב בהצגה ותוצאות הבחירות מזויפות. בחוף השנהב, למשל, המתמודד אַלאסאנָה קואטארה ניצח בבחירות האחרונות, אך הדיקטטור לורן גבאגבו, סירב למסור לידיו את השלטון. לבסוף הוא נעצר בסיוע צרפת וכעת הוא עומד לדין בגין שפיכות דמים בבית הדין הלאומי בהאג. פול ביאה, שליט קמרון, ורוברט מוגאבה, שליט זימבבואה, גם הם מנהלים שלטון דיקטטורי.
עומר אל בשיר, סודן
שליטה הרודני של סודן. בעברו למד במכללה הצבאית בקהיר ושירת בצבא מצרים בעת מלחמת יום הכיפורים. בשיר, 69, משתייך לזרם הסוני, יש לו שתי נשים אך אין לו ילדים. בשנת 1989 חולל אל בשיר הפיכה צבאית בסודן ונטל את השלטון מידי הנשיא א-סאדק אל-מהדי, שנבחר בבחירות דמוקרטיות. עם הפיכתו לנשיא הנהיג במדינה משטר צבאי וכפה את חוקי השריעה. הוא פיזר את האסיפה הלאומית, אסר על קיום מפלגות ואיגודים מקצועיים, חיסל את העיתונות החופשית והמערכות המשפטיות ואסר פוליטיקאים רבים.
בתחילת שלטונו החלה מחאת המונים כנגד הצעדים הכלכליים והחברתיים שנקט בשיר. הדיקטטור נהג ביד קשה לדיכוי המרי, בין היתר על ידי הוצאתם להורג של אזרחים ומתנגדים פוליטיים. במהלך כהונתו התפתחה בסודן מלחמה בין הצפון למחוזות הדרומיים שתבעו אוטונומיה וחופש פולחן. מלחמה זו הוחרפה על רקע חדירת האיסלאם הקיצוני לשלטון. בשנת 2005 הוכרז הסכם שלום בין הצדדים, ובעקבות משאל עם שהתקיים ב-9 בינואר 2011, הוקמה דרום סודן.
בכך לא תמו הסכסוכים. עימות נוסף התקיים בחבל דרפור שנמצא במערב סודן. הסכסוך הוביל למה שמוגדר כרצח העם בדרפור. ארגוני המורדים האשימו את הממשלה באפליה לטובת הערבים, ובין הממשלה למורדים החלו מאבקים צבאיים שגבו את חייהם של מאות אלפי אנשים. בפברואר 2010 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצדדים אולם למרות זאת עדיין לא פסקה האלימות ובחלקים מסוימים בחבל דרפור עדיין מתקיימים מאבקים צבאיים קשים. במרץ 2005 פנתה מועצת הביטחון של האו"ם על מנת לחקור את פשעי המלחמה המתבצעים בדרפור בחסות שלטונו של אל-בשיר. ב-4 במרץ 2009 הוצא צו מעצר והוגש כתב אישום נגדו בבית המשפט הבינלאומי בהאג, כתב האישום כלל 7 סעיפים של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, אך משפטו טרם החל.
איסאייס אפוורקי, אריתראה
נשיא אריתריאה הראשון והנוכחי. אפוורקי, 68, מכהן בתפקידו מאז קבלת עצמאות של אריתריאה בשנת 1993. עם הכרזת עצמאותה של אריתריאה נקבע כי הממשלה החדשה תנסח חוקה חדשה, שתאושר על ידי אזרחי המדינה בבחירות בשנת 1997. אולם בפועל, מאז 1993 לא נערכו בחירות. אפוורקי הוא נוצרי אורתודוקסי, שלמד הנדסה באוניברסיטה. בשנת 1962 עזב את לימודיו והצטרף לארגון "החזית העממית לשחרור אריתריאה" ובהמשך הפך למנהיגו. לאחר זכייתו בבחירות, הכריז על מפלגתו כיחידה באריתריאה.
אפוורקי אסר על התאגדות פוליטית שאיננה במסגרת המפלגה, הוביל לסגירתה של העיתונות החופשית, נוהג לאסור אזרחים המתנגדים לשלטון ללא משפט, מונע התקהלויות וחייב את כל אזרחי המדינה לשרת בצבא. את המסרבים לשרת מענים או רוצחים ועל משפחותיהם מוטלים קנסות כבדים. הוא גם הגביל באופן קיצוני את חופש הדת ומנהל רדיפה כנגד נוצרים המשתייכים לזרמי מיעוט.
על פי ארגון אמנסטי העולמי, לצד דיכוי חופש הביטוי וחטיפה, העלמה וכליאה של מתנגדי השלטון, ממשלתו של אפוורקי מונעת מתושביה סיוע של ארגונים הומניטריים בין לאומיים. בשנת 2005 קבע אפוורקי תקנות לפיהן על ארגוני הסיוע להפקיד 2 מיליון דולר בבנקים אריתראיים בכדי לקבל אישור לפעול במדינה. בנוסף, הוטלו מכסי יבוא גם על מוצרי סיוע כגון מזון ותרופות. עקב המגבלות שהושמו על ארגוני הסיוע אין נתונים ברורים על מימדי הרעב באריתריאה, אולם מדיווחים של דיפלומטיים זרים ידוע כי המצב חמור.