גילוי נאות: לפני שנה גויסתי לתפקיד עורך מדור הספרות ב"מעריב". התקוות, של העיתון ושלי, הגיעו לגובה הקומה ה-45 במגדלי עזריאלי, משם משקיפים על בני התמותה משרדי ההנהלה של קונצרן אי.די.בי. באותם ימים, השם שנשמע אולי הכי הרבה במסדרונות מעריב היה עיתון "הארץ", כמעט תמיד בלוויית ביטויים כמו "נזמבר אותם" או "נכניס להם".
הארץ, וליתר דיוק המוסף הכלכלי שלו "דה מרקר", היה מקום העבודה הקודם שלי בתקשורת. קצת ריחמתי על חבריי שנשארו שם. העיתון של שוקן סבל זה כמה שנים מקשיים, ואם נוסיף לזה את העובדה שנוחי דנקנר נחשב לאיש העסקים החזק בישראל, ברור היה שמצבו של העיתון לאנשים חושבים רק יחמיר. התוכנית במעריב הייתה למשוך אליו מנויים ותיקים של הארץ, בין השאר באמצעות מוסף תרבות אופנתי וגבה מצח בשם "ז'ורנל".
חבריי במוסף התרבות החדש היו במצב רוח מרומם. רק אני, שמתוך הרגל עוד נהגתי להציץ בכותרות של דה מרקר, נתקלתי מדי פעם בידיעה מדאיגה. פה השקעה כושלת של נוחי בבנק השווייצרי "קרדי סוויס", שם הימור שגוי על קרקע בלאס וגאס ואחר כך גם ירידה ברווחי שופרסל בגלל המחאה החברתית וצמצום בהכנסות סלקום בעקבות הרפורמה בתקשורת הסלולרית. לאט לאט, העורכים והכתבים בז'ורנל, אנשים שבחיים לא ראו מדור כלכלה מבפנים, הפסיקו לשאול אותי "מה שלומך?"; במקום זה הם התחילו לשאול "מה חדש באי.די.בי?"
העורכים והכתבים האלה, רובם ככולם, כבר לא עובדים במעריב. גם אני נחתכתי משם לפני כמה שבועות באחד מסבבי הפיטורים, בגלל קריסת אי.די.בי. אלא שמעריב לא מוכן ללכת בשקט אל החשיכה, והשבוע האשים בעמודו הראשון את הארץ בסחטנות, בצביעות, בהישענות על כסף בזוי, באובדן לגיטימיות ובכך ש"הארץ" "זמם על נבלתו המשוערת של מעריב, גוף חי ונושם וגאה שמפרנס 2,000 משפחות בישראל", כדברי סגן העורך שי גולדן השבוע, במסגרת מתקפה מתואמת וחסרת תקדים בעמודו הראשון של מעריב, שבה לקחו חלק גם בכירי העיתון בן דרור ימיני, בן כספית ויהודה שרוני.
מי ייפול ראשון
למרות שמצבו של מעריב נחשב לקשה יותר מזה של הארץ, נהנה העיתון בבעלות דנקנר (היום, יום ו', נודע כי עסקת מכירת מעריב יצאה לפועל, וכי העיתון נמכר למו"ל "מקור ראשון" שלמה בן צבי בעסקה בעלות של 85 מיליון שקל), משיעור חשיפה כמעט כפול מזה של יריבו. סקר ה-TGI האחרון קבע כי מעריב זוכה לכ-12 אחוז חשיפה (כ-120 אלף עותקים ביום), לעומת כשבעה אחוז של הארץ (כ-70 אלף). אלא שבעוד שהארץ תמיד כיוון לקהל קטן ואליטיסטי, מעריב היה מאז הקמתו ב-1948 ועד לתחילת שנות השבעים העיתון הנפוץ ביותר במדינה.
בעימות בין שני העיתונים יש משהו אירוני מאוד. הארץ, שמאז שנות השלושים שייך לשוקן, משפחה של אנשי עסקים שמקורה בגרמניה, דגל תמיד בשוק חופשי, בקפיטליזם וביוזמה פרטית, ואילו כיום הוא נחשב לאחד מגדולי התומכים במחאה החברתית ובביזור הריכוזיות במשק. מעריב, לעומתו, היה שייך מהקמתו ועד לשנות התשעים לעובדיו, ממש אידיאל סוציאליסטי שדפני ליף הייתה חותמת עליו בכיף, אך כבר שנים שהוא עובר ידיים בין טייקונים ואוליגרכים, ומאז מרץ 2011 נמצא בבעלות נוחי דנקנר– הסמל הגדול ביותר של הצמרת הכלכלית הריכוזית בישראל, ובאופן טבעי מסקר את המחאה החברתית במשורה ובהסתייגות.
בכל הנוגע למחלוקת על כלכלת ישראל, הוויכוח הענייני העיקרי בין דה מרקר למעריב נע סביב שאלת הריכוזיות. דה מרקר סבור שמספר קטן מדי של אנשי עסקים (להלן: הטייקונים) צברו כוח גדול מדי תוך שימוש בכספי הציבור. בכך, לדעת דה מרקר, נפגעים התחרות והשוק החופשי, והאזרחים. הטייקונים, טוען דה מרקר, שותים את כספי הציבור העיוור ומשיגים לעצמם טובות הנאה באמצעות השפעה על פוליטיקאים (הון-שלטון), וכדי לסגור את המעגל, הם מבקשים להשפיע על דעת הקהל באמצעות שליטה באמצעי תקשורת. במובן זה, החלטתו של דנקנר לקנות את מעריב הייתה בעיני אנשי דה מרקר, ובמיוחד בעיני עורכו גיא רולניק, הדגמה חיה לצדקת טענותיהם ובו בזמן מימוש של סיוטיהם הגרועים ביותר.
במעריב, כמובן, חושבים אחרת. כתביו ועורכיו סבורים כי הטייקונים אינם הבעיה של המשק הישראלי, וכי ההגבלות שמבקש דה מרקר להטיל על הטייקונים (למשל, לפרק את הפירמידות שברשותם, כלומר את אוסף החברות שלהם הכפופות זו לזו) ירחיקו משקיעים מהמשק הישראלי וירעו את מצבו.
רבים סבורים כי אחת הסיבות שדנקנר קנה את מעריב הייתה רצונו לתת מענה לסיקור השלילי שקיבל בדה מרקר. אם זה נכון, הרי שדנקנר השיג את המטרה ההפוכה. הוא לא הצליח להגדיל את השפעתו המצומצמת יחסית של מדור הכלכלה במעריב, ואילו ההתקפות נגדו בדה מרקר רק החריפו מאז שקנה לעצמו עיתון.
האמת היא שהמלחמה בין מעריב והארץ, בדיוק כמו הקשיים של שני העיתונים האלה, התחילה כבר לפני כמה שנים, עוד קודם לרכישת מעריב בידי דנקנר ולפרוץ המחאה החברתית. האשמים העיקריים בכך הם בכלל "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" והאינטרנט. בין שלושת הענקים האלה, לא למעריב ולא להארץ אין סיכוי ממשי לשרוד – ודאי שלא לשניהם גם יחד. בשנים האחרונות התחילו להמר בשוק התקשורת מי מבין השניים ייפול ראשון, ובמותו יצווה לעיתון האחר את החיים (כלומר, יוריש לו חלק מקוראיו, גם אם באופן זמני).
מי טוען מה
הטענות העיקריות של מעריב נגד הארץ היא שנבחרי ציבור ופקידים שתומכים בעמדות של דה מרקר מקבלים חשיפה חיובית מופרזת בעיתון וכי דה מרקר נמנע מסיקור שלילי של מנהיגי המחאה החברתית.
עוד טוענים במעריב כי כמעט כל כתבי דה מרקר מיישרים קו עם רוח המפקד, כלומר העורך גיא רולניק, ומקיימים יחדיו אג'נדה חד צדדית נגד טייקונים. התוצאה היא מוצר מונוליטי, נעדר מגוון דעות.
בדה מרקר דוחים את הטענות הללו ואומרים בתגובה שככל שדה מרקר, אשר הצביע במשך שנים על הבעייתיות העצומה בתופעת הריכוזיות במשק הישראלי, תרם לשינויים חיוביים ולרפורמות לטובת הציבור, כדוגמת הרפורמה בשוק הסלולרי ופתיחתו לתחרות מוגברת, הרי שדה מרקר גאה על כך. וכי יש במעריב מי שחשים תסכול נוכח הצלחתו של דה מרקר כעיתון בעל אמירה בתחומים הכלכלי והחברתי, להבדיל מעיתון שמשרת אינטרסים משתנים בהתאם לזהות בעליו. במעריב, כמובן, מכחישים שהם משרתים את האינטרסים של דנקנר.
ברחוב שוקן טוענים כי במציאות שבה עיתונים כגון מעריב מוחזקים על ידי מי שנהנה מתופעת הריכוזיות במשק הישראלי, טוב וחשוב שיש גם עיתון כמו דה מרקר שכתביו ועורכיו מרגישים חופשיים לכתוב על פי צו מצפונם. דה מרקר שילם מחיר כבד עבור דבקותו באמת העיתונאית שלו, ועמד בפרץ תחת לחץ חרם המפרסמים שהוביל כלפיו לא אחר מאשר נוחי דנקנר, שלבסוף בחר לקנות את מעריב. לא בכדי מעריב בוחר כיום לתקוף את דה מרקר על הביקורת העניינית שהשמיע העיתון, בזמן אמת, נגד דנקנר. הטענה כאילו אין מגוון דעות בדה מרקר היא אירונית למדי לנוכח העובדה כי בכירי הכותבים במעריב גויסו למאבק המלחמתי בדה מרקר.
מי צודק
במעריב טענו השבוע שבדה מרקר לא כתבו אפילו מלה אחת טובה על נוחי דנקנר. זה לא נכון. בצד הביקורת, דה מרקר בהחלט שיבח את דנקנר על כך שהוא מנסה בכל כוחו להימנע מהסדר חוב, וכי לשם כך הוא מוכר חלק מהחברות שבבעלותו. במעריב האשימו את דה מרקר כי הוא מסתיר את קשריו עם שלדון אדלסון (בעליו של העיתון ישראל היום המודפס תמורת כסף רב בבית הדפוס של הארץ). גם הטענה הזאת של מעריב אינה נכונה.
לגבי העניינים האחרים, הרבה יותר קשה לשפוט. רבים מהם קשורים בערכים ובהערכות, ולא בעובדות מוצקות. האם, למשל, שר התקשורת משה כחלון קיבל סיקור חיובי מדי בדה מרקר? איך בדיוק אפשר למדוד את זה? האם הסכנה של סגירת מעריב והקולגיאליות לעובדיו היו צריכים למנוע מכתבי דה מרקר להביע את דעתם כי לגורמים פרטיים אין זכות לבזבז כספי ציבור על עסק מפסיד? זה עניין של טעם. ובפרשה הזאת, כמו תמיד בעצם, הטעם מושפע מאוד מהאינטרסים השונים של הנוגעים בדבר. במדורי הכלכלה, אגב, קוראים לזה "לדבר מהפוזיציה".
איך זה ייגמר
ביום שלישי השבוע מעט אחרי שאי.די.בי רשמה אזהרת עסק חי ומעריב הודיע על תוכניתו להפסיק בקרוב לצאת במהדורת נייר בימי חול, שלח עמוס שוקן מכתב לעובדי הארץ ובו הודיע להם על פיטורי כמאה עובדים. שלמה בן צבי, המו"ל של "מקור ראשון", אמנם הודיע על רכישת מעריב, כנראה בעיקר מתוך רצון לשים יד על מאגר המנויים והקוראים שלו, אך לא ברור מה יעלה בגורלם של המותג "מעריב" ושל העובדים לטווח הרחוק ואפילו הבינוני.
מצבו של הארץ אמנם מעט פחות גרוע, אך גם הוא נראה נואש: הפסדים שמביאים לקיצוץ במוצר, שלא לדבר על ההערכה כי אדלסון יפסיק בקרוב להדפיס את עיתונו אצל שוקן וינתק בכך מקור הכנסה חשוב. וההשלכות ברורות.
כמובן, אין הכרח ששני התסריטים הפסימיים האלה יתממשו. צריך לקוות שגם מעריב וגם הארץ, ימשיכו לצאת לאור. החלופה לכך היא שוק תקשורתי מצומצם, הנשלט בחלקים משמעותיים ממנו על ידי הממשלה (רשות השידור, ישראל היום וערוץ 10 המסורס, המתחנן להקלות שיאפשרו את הישרדותו) ועל ידי קבוצת ידיעות אחרונות הכוחנית. סגירה של מעריב, הארץ או שניהם תעשה רע לשיח הציבורי, רע לחופש הבחירה של הקוראים ורע לדמוקרטיה הישראלית.
אבל אם חלילה שני העיתונים האלה אכן ייסגרו, מה יישאר מהמלחמה ביניהם? באופן בלתי נמנע, זכרה יתעמעם. גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם יאבדו, כדברי קהלת, וחלק לא יהיה להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש; חוץ מאשר באינטרנט, זה שתפס את מקומם ושלח אותם לתהום.