כמעט שבועיים חלפו מאז שנמצאה גופתה של אסתי וינשטיין, חסידת גור לשעבר שיצאה בשאלה, נותקה משש מתוך שבע בנותיה, ובסופו של דבר התאבדה. ביום בו נעלמה שלחה וינשטיין למספר מכרים וחברים את הספר שכתבה – 183 עמודים לא ערוכים, המגוללים את סיפור חייה מילדות ועד שהחליטה לעזוב את בעלה. הספר הועלה לאינטרנט במלואו, הוא חופשי להורדה ולקריאה, והוצאות הספרים הגדולות כבר מתעניינות באפשרות להדפיס ולהפיץ אותו באופן מסחרי.
אפשר להבין אותן. לא לעתים תכופות מגיע אל כלי התקשורת והוצאות הספרים סיפור טוב כל כך: סיפור שעומדת במרכזו אישה יפה, שיש בו התנגשות תרבויות, מין, אהבה, מוות טרגי ואפשרות להתנשא על אורח חיים אחר; שפרסומו מביא איתו רייטינג ופוטנציאל לרווח כלכלי; ושבאותה שעה נראה שפרסומו עשוי להיות מעשה מוסרי. לכאורה – כתב היד המושלם. אבל זו טעות: בפרסום "עושה כרצונו" תהיה אך מראית עין של מוסריות. למען האמת, יהיה זה פרסום פורנוגרפי ונצלני של סיפור לא משכנע על תקיפה והתעללות מינית שהתרחשו באמת; פרסום שלא יעשה צדק לא עם וינשטיין ולא עם מתלוננות נוספות.
גיבורה מבולבלת וילדותית שקשה להזדהות איתה
מאורעות חייה של אסתי וינשטיין כפי שסופרו על ידי קרוביה וחבריה הם חד משמעיים: וינשטיין חיה בתוך גיהנום שאין לו מוצא. היא נולדה לקהילה אולטרה שמרנית, חותנה עם גבר שלא כינה אותה בשמה ושככל הנראה ניצל אותה מינית, וכשנחלצה מחייה ויצאה בשאלה שש משבע בנותיה ניתקו איתה קשר, הסיתו נגדה ושלחו לה מכתבי שנאה. היא נאבקה עליהן עד שהתייאשה ושלחה יד בנפשה.
אבל תהום פעורה בין הביוגרפיה לבין הספר עצמו. הסיפור המתועד בכתב היד "עושה כרצונו" הוא מסובך הרבה יותר, ולא מאפשר לקבוע בקלות מי התוקף ומי הקורבן. שתי דמויות עיקריות פועלות בספר: דסי, בת דמותה של אסתי, ויעקב, בן דמותו של שלמה בעלה. למרות שהספר מסופר בגוף ראשון ומנקודת המבט של הקורבן – שני גורמים שמעודדים בדרך-כלל את הקורא להזדהות עם הגיבורה – דסי מצטיירת כאישה בעלת תכונות אינפנטיליות, שלא מצליחה לקחת אחריות על הבחירות בחייה, והיא מביאה את הקורא לכדי זעם ופקפוק בעדות כפי שהיא נמסרת לו. היא שונאת את עצמה, ולכן קל מאוד גם לקורא לשנוא אותה.
בתחילתו, הספר הוא כרוניקה כמעט ידועה מראש של חיים שאפשרות הבחירה בהם מצומצמת מאוד. בעוד שהילדוּת והשנים הראשונות של הנישואין מתוארות כקשות ונטולות בחירה אך נסבלות, הסיוט מתרחש כשדסי ויעקב מתחילים למרוד יחד בחוקים. הם מתחילים בקטן: בנסיעותיהם האסורות לתל אביב דסי עוברת לשבת במושב הנוסע במקום מאחורה, השניים קונים מכשיר די.וי.די וצופים ב"השיר שלנו", ודסי אף עוברת ניתוח להגדלת חזה. אך במהרה נחצים קווים נוספים, ושיאם מגע מיני בתשלום בין דסי לגבר חילוני, בזמן שבעלה צופה בהם. שלושה אירועים מסוג זה מתוארים בפירוט רב, ובשלושת המקרים דסי מצפה להם וחוששת מהם, מתענגת בזמן שהם מתרחשים, ושונאת את בעלה לאחר שהם מסתיימים. בספר מתוארות פעמים רבות בהן דסי ויעקב מקיימים יחסים, כשדסי נגעלת מריחו, ממגעו וממראהו של יעקב, אך לא אומרת דבר – עד שלבסוף מודיע לה הבעל שהיא אסורה עליו כיוון שהיתה עם גבר אחר.
גיבורת הספר מניעה יחד עם בעלה את העלילה המינית, אבל שונאת אותו בשל אותם מעשים ששניהם עשו, והתוצאה היא גיבורה מבולבלת שקשה להזדהות איתה. העלילה מלאת חורים, לא תמיד עקבית, ניכרים בה חוסרים משמעותיים ורגשות שלא מתיישבים עם תיאור המציאות. תפיסת העולם שלה בינארית: החילונים הם מושלמים ועומדים בניגוד לבעלה, שגם כשהוא אכפתי כלפיה היא מתעבת אותו, לפעמים ללא הסבר מספק.
ניתן רק לשער שוינשטיין עצמה השמיטה מהספר אירועים שהתרחשו במציאות מבלי להחליפם באחרים, והתוצאה היא האשמות ורגשות שאין להם עוגן בטקסט. נראה שזה ספר שהתכוון להיות פוליטי, אך הופשט מהפוליטיות שלו על-ידי המחברת. אלו בעיות שנטועות עמוק בטון הכללי של כתב היד, כאלה שעריכה הגונה לא תפתור, ולכן פרסום סיפורה של אסתי באופן הזה יהיה גרוע יותר מהתעלמות ממנו.
עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בחוסר בהירות
עדויות של נפגעות תקיפה מינית הן מבולבלות לעתים קרובות. במשטרה ובבתי המשפט רגילים לכך; ב-2006, לדוגמא, ערער אדם שהורשע בביצוע עבירות מין קשות באשתו על פסק-דינו, בטענה שעדותה של האישה הכילה סתירות. בית המשפט העליון דחה את הערעור ושלח את האיש לשלוש שנים בכלא. "עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים", נכתב בפסק הדין. "עדות שיש בה פגמים במקרים מסוג זה היא הכלל, והחריג הוא עדות בנויה היטב". וזה בדיוק המקרה עם כתב-היד שהשאירה אחריה אסתי. יש בו פגמים רבים, הדברים מתערבבים זה בזה ולעיתים קשה למצוא בהם היגיון. אין זה אומר שבעלה לא פגע בה, להפך – זה עשוי להעיד עד כמה קשה היתה הפגיעה.
אבל בעוד שמערכת המשפט מוכנה לקבל את הסתירות האלה, הקהל הרחב עלול לקבל אותן בעין פחות אוהדת. אם אסתי היתה איתנו, יש סיכוי שהייתה מצליחה לבסוף להשלים את הטקסט כדי שיהווה עדות שלמה לחייה. אך פרסום הספר כפי שהותירה אותו במותה יהווה פגיעה משמעותית בעשיית הצדק שביקשה אסתי. לא רק עבורה, אלא עבור הנשים כולן במאבקנו הסיזיפי לחיים בטוחים.