השומר שמחטט בתיקיהם של המבקרים ואוסר עליהם להיכנס לפארק אם מצא אצלם חמץ, לא באמת אמור להפתיע. מה שמפתיע הוא שחמומי מוח ברברים לא תקפו את מי שביקשו בחוצפתם הרבה לערוך פיקניק בפארק ציבורי במה שוודאי היה הופך לסרטון הוויראלי התורן.

השומר הקפדן בפארק בעפולה לא אשם. הוא קיבל את ההנחיה מהבוס שלו, שקיבל אותה מבעלי הפארק, שנתן אותה בתיאום עם העירייה המקומית. זה לא היה חיפוש תמים בתיקים למציאת נשק, כפי שאנחנו רגילים, זו הייתה סריקה ממוקדת לאיתור חמץ.

בעיריית עפולה מיהרו לאשר שמדובר במדיניות עירונית, ואף ציטטו את חוזר מנכ"ל משרד הפנים לפיו "תכליתו של חוק החמץ נועדה למנוע הצגת חמץ במרחב הציבורי". חבל שבעיריית עפולה מתקשים בהבנת הנקרא ואינם מכירים את החוק עצמו, שתוכנו קצר במיוחד ולא מסובך.

באותו חוזר כתוב במפורש כבר בסעיף הראשון – הראשון! – שהחוק מ-1986 "לא נועד לאסור ואינו אוסר על מכירה או צריכה של חמץ בפסח, אלא אוסר על בעל עסק להציג חמץ בפומבי". לטובת החברים בעיריית עפולה, ובכלל, הנה פירוש אפילו ברור עוד יותר: 1. מותר לכולם למכור חמץ. 2. מותר לכולם לאכול חמץ. 3. החוק מדבר אך ורק על בעלי עסקים ובשום פנים ואופן לא על האזרח הפרטי. 4. ההגבלה היחידה על בעלי העסק היא לא להציג את החמץ בפומבי (למשל בחלון הראווה של המאפייה).

זאת להבדיל כמובן מהחוק שאוסר עישון במקומות ציבוריים, שם יש התייחסות פרטנית הרבה יותר. הסיבה מובנת ומעט מגוחך לכתוב אותה, אבל הנה: עישון פאסיבי פוגע בבריאות, חמץ פאסיבי – לא.

אין כפייה חילונית, רק כפייה דתית

שורשי הכפייה הדתית מהם שאבו בעיריית עפולה ובמקומות אחרים את "רוח החוק" נמצאים בדברי ההסבר להצעה, שם מדובר על "נגע החמץ שפשה בחוצות הערים". כלומר מגפה המהווה סכנה של ממש! מטרת החוק, לדברי מנסחיו, היא למנוע פגיעה ברגשות הציבור. אלא שמדובר בציבור ספציפי במיוחד – הדתי כמובן, הרי מעולם לא חוקק חוק שנועד לשמור על רגשות הציבור החילוני.

ואגב, מהי בדיוק הפגיעה קטלנית ברגשות אותו ציבור? האם העובדה שאני אוכל פיתה במרחק של, נגיד, 5 מטר מאדם שומר מצוות – פוגעת בו? הוא נדבק מהחמץ? הפיתה היא כמו אישה בלבוש לא צנוע בעיניו?

זה המקום להזכיר שכפי שאין חוק שאוסר על אכילת חמץ בפסח, גם אין חוק שמחייב לצום ביום כיפור. במילים אחרות, אם חפצה נפשי לעשות מנגל בפארק, בעיצומו של כיפור, אף שוטר לא יכול למנוע זאת ממני. סביר להניח שאחטוף קללות במקרה הטוב וייעשה בי לינץ' במקרה הסביר, אבל זו זכותי המלאה.

הנה ההבדל, בתמצית: לי לא מפריע שאתם אוכלים כשר בפסח, זה לא פוגע ברגשותיי. תאכלו מה שאתם רוצים ותעשו מה שאתם רוצים בגבולות החוק. אלא שלכם לא רק מפריע מה שאני אוכל, אתם מתעקשים לאסור עלי לעשות זאת. העובדה היא שכפייה חילונית לא קיימת, כפייה דתית היא משהו שרק הולך ומתגבר, וד"ש לעסקים שנאסר עליהם להיפתח בתשעה באב.

מוזר שהשומרים בכניסה לקניונים, למקומות הבילוי ולגנים הציבוריים לא צויידו בגלאי חמץ כדי לאתר פיתות, לחמים, לחמניות ומיני גלוטנים שעלולים להיות מוברחים פנימה ולסכן את הציבור בפסח. ולמה לעצור כאן: שומרי כשרות ומשגיחות צנעה יוצבו בכל כניסה למקום ציבורי כדי שחלילה נפשו של הציבור הדתי לא תיפגע. זה לא תסריט כל כך בדיוני עם הכיוון שהמדינה מתקדמת אליו.

לא מן הנמנע שניתקל בעתיד הלא רחוק בכותרת הראשית הבאה: הותקפו ע"י לחמניות שזינקו להם לפה בפסח. צפו.