הדבר המביך ביותר בהפסד של מכבי ת"א למכבי ראשון לציון בחצי גמר הפיינל פור הוא שאף אחד לא באמת מופתע ממנו. הדבר השני הכי מביך הוא שזה אפילו לא ההפסד הכי מביך העונה. הכותרות במדורי הספורט הבוקר אולי מדברות על סנסציה, אבל האמת היא שהסנסציה האמיתית הייתה מתרחשת אם מכבי ת"א הייתה זוכה באליפות. כן, עד כדי כך.

זו הייתה העונה הגרועה ביותר של הצהובים ב-50 השנים האחרונות, אם לא בהיסטוריה של המועדון. עונה שהייתה המשך ישיר לזו שלפניה, ולמעשה לכל העשור האחרון (פרט להבלחה העל-טבעית של הזכייה ביורוליג ב-2014). זו השנה השנייה ברציפות שהקבוצה לא לוקחת אליפות (ובכלל לא מגיעה לגמר) – דבר שלא קרה מאז אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת.

הקבוצה של מדינת תל אביב

הדבר העצוב הוא הטבעיות שבה התקבל אובדן האליפות הנוכחי גם אצל רבים מהאוהדים, שלא הזילו יותר מדי דמעות וחלקם אף היו מעט אפאטיים. הם הכינו את עצמם כבר כמה חודשים לאפשרות שזה יקרה, וידוע שכך קל יותר להתמודד עם לכתו של יקיר. אלא שהמצב שבו ברור לכולם שמכבי ת"א היא הקבוצה השנייה בטיבה בליגה, אחרי הפועל ירושלים, מנוגד לכל מה שהמכביזם מייצג. כך שהמכביזם, השנה, מת.

מי שהייתה הקבוצה של המדינה היא בקושי הקבוצה של מדינת תל אביב. המועדון איבד כיוון, איבד זהות, איבד מחשיבותו בכדורסל המקומי, איבד מהכבוד שאי פעם רחשו לו גם יריביו ושונאיו הגדולים ביותר. הוא הפך לג'ון סנואו מ"משחקי הכס", המפקד העליון שנדקר ע"י משמר הלילה (מכבי ראשל"צ על תקן אולי, הנער שמספק את הדקירה האחרונה), רק שאף אחד לא מבטיח שבעונה הבאה מכבי ת"א תקום לתחייה.

המשחק אתמול הוא רק סימפטום. זה לא היה המשחק הגרוע ביותר של מכבי העונה - היו גרועים בהרבה ממנו. זה לא היה משחק יוצא דופן של היריבה – ראשל"צ לא שיחקה ממש טוב. סתם משחק, צמוד, שבו מכבי ת"א – שפעם חיה מקאמבקים עם הגב לקיר – הפסידה. שוב.

הגדולה של המאמן ז'אן טבק היא שהוא כמעט הצליח להשכיח לחלוטין את העובדה שגיא גודס הוא המאמן שהתחיל את העונה הזו על הקווים. טבק הצליח להעמיד קבוצה שבחצי השני של העונה נראתה גרוע יותר מאשר בחציה הראשון, וזה לא הישג של מה בכך. החמישייה איתה פתח אתמול (מקל, יבזורי, לנדסברג, שגב ואמבקווה) לא מתאימה גם לפיינל פור של הליגה השנייה. ואז רכבת חילופים, ניהול משחק כושל, ולקינוח: בקשת פסק זמן במהלך האחרון שנדחתה ע"י המזכירות מפני שכבר לא נשארו לו פסקי זמן. כן, הנה מאמן עם האצבע על הדופק.

כך זה קרה:

אירופה עדיין צהובה

לא שטבק הוא האשם העיקרי. ההנהלה הצהובה שעומדת בראש הפירמידה היא שאחראית למחדלים, ומה שמדכא במיוחד את האוהדים הוא העובדה שהיא לא לומדת מטעויות. עובדה: מי שבנה את הקבוצה האיומה של השנה בונה גם את זו של העונה הבאה. שחקנים כבר הוחתמו על הראש של מי שלא יהיה המאמן, מבלי לדעת אם הם מתאימים לו, לשיטה, או זה לזה. לפני חצי שנה כתבתי ש"בקצב הזה, מכבי תמשיך להתנהל בין אובדני תארים, הדחות מוקדמות ואולי הבלחות בודדות פה ושם". קשה לי לראות איך זה עומד להשתנות.

האילן היחיד שמכבי ת"א יכולים להיתלות בו הוא החוזה ביורוליג לעשר השנים הבאות, שמבטיח את ההשתתפות במפעל ללא קשר לתוצאות בליגה הישראלית, כך שימי חמישי ימשיכו להתקיים בהיכל כאילו כלום לא קרה, לרווחת הקהל העשיר והמפונק שייצא שלוש דקות לפני סיום המשחקים. החוזה הזה הופך את האליפות המקומית לחסרת משמעות במובן המפעלים האירופאיים, כך שלא כל כך משנה מי תזכה כאן באליפות המדינה בעוד יומיים. וזה עגום. כי אם קבוצה זוכה באליפות ולא רואה פירות ממנה, האם היא באמת זכתה?

ומילה לסיום על דוני הכלב, הקמע של מכבי תל אביב. באחת מהפסקות חצי הגמר התחרו שני ילדים אוהדי מכבי ת"א נגד שני ילדים אוהדי ראשל"צ במשחקון קצר. הכלב, שבתוכו אדם מבוגר, הפריע לילדים בכתום ובעט להם את הכדור החוצה. זה לא משעשע - זו בריונות דוחה. גם הוא לא צריך להמשיך בקבוצה בשנה הבאה.