ציפיות
נבחרת ישראל בכדורגל תפתח הערב (שני, 21:45) את מוקדמות מונדיאל 2018 במה שהולך להיות הקמפיין הקל ביותר שלה מאז הפעם הראשונה שהיא השתתפה בטורניר אירופאי, במוקדמות מונדיאל 1994. כמה קל? מקום רביעי ייחשב לעמידה בציפיות ויתקבל באנחת רווחה. ככה זה כשמוגרלים לבית אחד עם ספרד ואיטליה, בקמפיין שבו רק הנבחרת שתסיים ראשונה בבית עולה אוטומטית, והשנייה נשלחת לפלייאוף. כמעט מיותר לעלות למגרש. כל תוצאה שהיא פחות מהפסד של שני שערים במשחקי הבית ושלושה שערים במשחקי החוץ לאחת משתי הנבחרות הללו תהווה מיני-סנסציה, כל שער ייחגג בזיקוקים, היי - תיקו חוץ מול אלבניה (אלבניה!) יוגדר כהישג.
כן, זו אותה אלבניה שעד לפני קמפיין או שניים היינו שמחים לקבל איתנו בבית, והיום, אחרי ההופעה המפתיעה ביורו האחרון, מדורגת מעלינו. כשמשקיעים בספורט ולא בפוליטיקה של הספורט אפשר, מי היה מאמין, להפגין התקדמות גם אם אתה מדינה קטנה. איסלנד מוסרת ד"ש.
ומילא זה שלנו אין ציפיות מהנבחרת – אפילו השחקנים לא טרחו לסכם על מענק עלייה. זה נע על הקו שבין ריאליים ללוזרים.
מצד שני, כשיש אפס ציפיות, אפשר רק להפתיע, כך שמי שאוהב לפנטז יכול למכור לעצמו שאיטליה לא מגיעה בהרכב מלא, ועם מאמן חדש, ואחרי הפסד חצי-משפיל לצרפת במשחק הכנה, ושזה משחק ראשון, בבית, ולמה לא להוציא איזה תיקו אפס.
התחזית לערב: 2:0 לאיטליה. התחזית להמשך: הוצאת נקודות מאלבניה רק כדי לאבד אותן מול מקדוניה. כי זה לא קמפיין של נבחרת ישראל אם אין בו מאניה-דיפרסיה.
אלישע
קשה למצוא מישהו שיגיד מילה רעה על מאמן הנבחרת, אלישע לוי. קשה שלא להתרגש איתו רגע לפני המשחק הרשמי הראשון שלו על הקווים. היה קשה עוד יותר להישאר ער במהלך מסיבת העיתונאים שלו לקראת המשחק. אם כי לזכותו ייאמר שהוא לפחות לא אלי גוטמן, שגניבת הדעת וה"בלנדריות" שלו הפכו פתטיות מראיון לראיון.
אלישע לוי הוא בחור טוב, אבל משעמם. אדם נטול ברק שרוב ייחודו הוא בהיותו אנדרדוג תמידי. מאמן שלא בטוח שאפשר לזהות טביעת אצבע שלו בקבוצות שאימן. אחד שאמנם לקח תארים, אבל איכשהו התחושה היא שמדובר במינוי ברירת מחדל. הוא יקבל את הקרדיט כל עוד הנבחרת לא תתבזה בתבוסות מחפירות או בהפסדים מביכים, ואם יעמוד בכך כנראה יקבל הארכת חוזה לשנתיים נוספות.
השאלה הגדולה היא מה התפיסה של לוי לגבי הטורניר הנוכחי: האם ינקוט בגישה של להילחם בכל הכוח גם במשחקים נגד הגדולות, כולל בונקרים מכוערים לא משנה מה, או שיחליט מראש שמדובר בקמפיין ביניים, שכל מטרתו הכנה לטורניר הבא – מוקדמות יורו 2020, ואז יש זמן לגבש הרכב שירוץ לאורך זמן, שיטה שתתאים, סגל צעיר יותר. אבל במדינה שמקדשת את התוצאה ועם מאמנים שחרדים ממה שכתוב עליהם בתקשורת שאוהבת לחתוך אחרי כל כישלון – החשש הוא שדי ברור מה יהיה הכיוון של המאמן הלאומי.
קהל
למרות שהיא נחבטת על ימין ועל שמאל ומתקשה לייצר רגעי גאווה גדולים כבר תקופה, עושה רושם שהקהל עדיין נוהה אחרי הנבחרת הלאומית. נכון, סביר להניח שלפחות מול ספרד ואיטליה חלק גדול מהצופים יגיעו כדי לראות את היריבה – יותר קל לזהות את בופון מאשר את גולסה - אבל גם למלא את האצטדיון בחיפה חמש פעמים זה לא עניין של מה בכך – ואיזה מזל שעבודות הרכבת הסתיימו בינתיים ויהיה לקהל איך להגיע. אגב, אם המשחק הערב היה מתקיים שלשום, כלומר במוצ"ש, תהיו בטוחים שהכל היה מסתיים בזמן. לא נתניהו ולא כץ היו מסתבכים עם האלקטורט של אוהדי הכדורגל.
מחאה
קולין קפרניק, שחקן הפוטבול של סן פרנסיסקו פורטי-ניינרס, נמצא בשבוע האחרון במרכזה של סערה ציבורית לאחר שלא עמד במהלך נגינת ההמנון האמריקאי במשחקי ההכנה של הקבוצה, במחאה נגד הגזענות כלפי האפרו-אמריקאים בארה"ב. פחות משבוע אחרי ההתבטאות השנויה במחלוקת של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך בנוגע ליחס של השוטרים כלפי בני הקהילה האתיופית, אין עיתוי מתאים יותר למחאה מקומית דומה. אם אלי דסה יעשה כמעשה קפרניק, זה יכול לעשות רעש אמיתי, גדול הרבה יותר מהמחאה של שחקן מכבי נתניה אמייה טגה, שעלה לחימום לפני משחק קבוצתו עם חולצה למען אברה מנגיסטו ויוסף סלמסה, ונקנס על ידי ההתאחדות לכדורגל בסכום של 750 שקלים. שחקן בן הקהילה האתיופית שמסרב לקום או לשיר את התקווה לפני משחק של הנבחרת – פגיעה בכל כך הרבה סימנים לאומיים - זו כבר כותרת ראשית בואכה הזמנה ללינץ'. צריך הרבה אומץ לעשות דבר כזה, וספק אם דסה ניחן בו. למעשה, ספק אם מישהו היה מוכן לסכן כך את הקריירה. וחוץ מזה, מה זה לא לשיר את ההמנון? מה הוא, ערבי?