5. ההזדמנות האחרונה
גם עמרי כספי יודע שניו אורלינס פליקאנס היא ככל הנראה הקבוצה האחרונה בה ישחק ב-NBA. הישראלי, שעבר כספיח לטרייד הגדול עם סקרמנטו, נמצא בשנת חוזה שבסיומה יהפוך לשחקן חופשי. בגילו, ועם חוסר היציבות שלו בליגה הטובה בעולם, הסיכוי שיהיו עליו קופצים לא גבוה - אלא אם בחודשים הבודדים שנותרו הוא יצליח לשחזר את העונה הקודמת, עונת השיא שלו, וזה מאוד לא פשוט כשאתה חוזר מפציעה וצריך להסתגל למאמן ולחברים חדשים.
ההערכה שלי: כספי לא יתחיל את השנה הבאה ב-NBA. הוא ירד לליגת הפיתוח, שם ימתין שמישהו ייזכר בו, או שיגיע לקבוצה גדולה באירופה – וב"קבוצה גדולה" אני לא מתכוון כמובן למכבי תל אביב, שכבר מזמן איננה כזו. מה גם שספק אם האגו של כספי יאפשר לו לנחות בישראל לפני שנת הפרישה שלו. אפשר רק לאחל לו שלא יסיים את דרכו באופן שיבייש את צעירותו, כפי שקורה לקשישים בבית האבות אותו מנהל חמו.
4. הילד ענק
השאלה היחידה שצריך לשאול בהקשר של הריאליטי החדש על משפחת בוזגלו היא איך לא עשו את זה קודם. הרי יש כאן את כל החומרים שמרכיבים טלנובלה משובחת: אבא דומיננטי עם פה גדול; אמא שנפרדה מהאבא אבל ממשיכה לגור איתו בבית; ילד שהוא הכדורגלן הישראלי הכי טוב בליגת העל, אבל יש לו התנהלות מנטלית של ילד מפונק; אשתו, שהיא דוגמנית לשעבר; ועוד שלושה אחים שגם הם עוסקים בכדורגל ונמצאים בצלו של האח המוצלח. וכולם-כולם בטוחים שהם מתת האל לאנושות. הסדרה כותבת את עצמה.
וזה לא שמאור בוזגלו, שמרוויח למעלה ממיליון שקל לעונה, צריך את הכסף. הוא פשוט רוצה - מה רוצה, זקוק - לעוד אור זרקורים שיופנה אליו. נכון, בטווח הקצר הצילומים עלולים לפגוע במהלך הקריירה המקצוענית שלו אם יתרכז בהם על חשבון האימונים וההכנה למשחקים למשל, אבל בטווח הארוך מדובר בצעד חכם מאוד שצופה ליום שאחרי הכדורגל ומוכיח שמאור בוזגלו, עם כל הביקורת עליו, בכל זאת יודע יותר טוב מכולם מה הכי טוב בשביל מאור בוזגלו.
3. השופט שגה
בתוך יומיים, שני הכוכבים הגדולים ביותר של ליגת הכדורסל הישראלית – אמארה סטודמאייר מהפועל ירושלים ואנדרו גאודלוק ממכבי תל אביב – יצאו בביקורת חריפה, חסרת תקדים, על השופטים, ואמרו (כל אחד אחרי משחק קבוצתו) שראו את "השיפוט הגרוע ביותר בעולם". סטודמאייר גם טרח לאבחן ששיפוט ברמה כזו הוא " ממש דרך לגרום לזה שאף שחקן ברמה גבוהה לא יגיע לישראל". ובכן: בו-הו.
אם מכבי ת"א מתלוננת על שיפוט אחרי הפסד לפאקינג בני הרצליה, שכבר הובילה ב-22 הפרש, זו תהום חדשה של ספינינג. אם סטודמאייר (שלא היה טלית שכולה תכלת גם ב-NBA) מתלונן אחרי שהורחק בצדק בעקבות התחצפות לשופטים ואחרי שירושלים מפסידה בפעם השלישית ברציפות, זו גניבת דעת. ולהגיד שבגלל זה שחקנים בכירים לא יגיעו לארץ? נו, שיפוט לא היה שיקול בבחירת קבוצה של אף שחקן אף פעם. הכסף, השפה, הליברליות בחברה – זה מה שמנחה את החתימה על החוזה הבא.
אבל סטודמאייר וגאודלוק לא רחוקים מהאמת. הבעיה המרכזית כאן היא לא שהשיפוט גרוע, או שלשופטים עולה השתן לראש והם אוהבים להרגיש גדולים על הכוכבים ועל הקבוצות הבכירות, אלא שהוא לא אחיד. אי אפשר להתכונן למשחק כשאתה לא יודע אם השופט בא לשרוק על כל נגיעה או לאפשר משחק אגרסיבי. אם הוא ייצמד כאחרון הנוקדנים לכל פסיק בחוקה, או שישחרר וייתן למשחק לזרום, והכי חמור – לא ייתכן ששופט ישרוק על מהלך מסוים בצד אחד של המגרש, ויתעלם ממנו בצד השני. במילים אחרות: אין בעיה שהשיפוט יהיה גרוע, אבל לפחות שהוא יהיה גרוע לכולם, כל הזמן.
2. כפיים
הדרך להציל את העונה האירופית של עירוני נהריה הייתה לצרף את שרת התרבות והספורט מירי רגב למסע לטורקיה למשחק היורופ-קאפ נגד גזיינטאפ. רק כך היו מוכנים הטורקים לאשר את סידורי האבטחה הכבדים שנכפו ע"י השב"כ. ורגב יודעת לנצל כל חלון הזדמנות שניתן לה כדי לייצר עוד רעש, עוד פרובוקציה, עוד מבוכה, ולצבור עוד נקודות אצל קהל מצביעיה, וכמובן - אצל הבוס במשרד ראש הממשלה. והפעם: איך להפוך את המשחק במפעל הזניח למשימה לאומית, ציונית, פטריוטית.
זה התחיל בהמראה, כאשר השרה הכריזה כי היום "כולנו עירוני נהריה". אם כן – לא. אף אחד מאתנו הוא לא עירוני נהריה. אפילו בנהריה לא כולם אוהדי עירוני נהריה. רוב אוהדי הספורט לא היו שומעים על המשחק הזה אם לא השב"כ, ובטח שלאיש לא היה אכפת. שנית, זו לא נבחרת ישראל, אלא קבוצת מרכז טבלה עם מאות בודדים של אוהדים שמגיעים למשחקיה. כך שלא כולנו, לא רובנו ובקושי מיעוטנו עירוני נהריה.
באותו נאום טרחה השרה להודות לראש הממשלה, על אף שגם לו, אני משוכנע, לא היה מושג מה קורה בשטח – שאחרת ודאי היה מרים טלפון למאמן הקבוצה ומחדיר בו מוטיבציה, או מתקשר אליו לאחר עליית השלב ומברך אותו. לא, לראש הממשלה לא היה אכפת, אבל רגב, בשבתה כחנפנית הבית, הרגישה צורך להודות לו.
לקראת המשחק ניסתה רגב להידמות לרלף קליין המנוח עם נאום ציוני חוצב להבות לשחקנים על "הרוח הישראלית", אלא שבחמישייה של נהריה עלה רק שחקן ישראלי אחד, והשאר זרים (ותודה לציון נאנוס על האבחנאנוס). לא שזה משנה לשרה ולאג'נדה שלה.
אבל השיא הגיע במשחק עצמו. רגב – לא חשבתם אחרת – הצטיידה בדגל ישראל ענק (שוב, לא מדובר במשחק נבחרת) ונופפה בו בהפגנתיות, יודעת בוודאי לאיזו תגובה תזכה מהקהל המקומי ואיך אפשר יהיה למנף את קריאות הבוז לטובת עוד לאומניזם זול. וכשזה אמנם קרה, התגובה של רגב למי שצילם אותה הייתה "עיצבנו אותם עם הדגל", תוך שהיא מחייכת חיוך רחב של שביעות רצון. ומה שקרה אחר כך היה לא פחות ממדהים - המשפט הבא של רגב היה שהספורט "נועד לחבר בין עמים ואנשים". להצליח באותה נשימה גם לשמוח על הפילוג וגם להדגיש את חשיבות האיחוד זה קלאסיק מירי רגב. אין מה לומר: כפיים.
1. מנצ'סטר סיטי – מונאקו 3:5
וזה בקלות היה יכול להיגמר עם עוד שערים. אחרי שמינית גמר שכוללת 0:4 של פ.ס.ז' על ברצלונה, ו-1:5 של באיירן מינכן על ארסנל, באמת שהולכים ונגמרים הסופרלטיבים לתאר את השירה בתנועה שהיה המשחק באצטדיון האיתיחאד. וואו.