דניאל, רכזת חברתית בתיכון בצפון, סיפרה לתלמידיה שבמוצאי שבת צפויות להיערך הפגנות גדולות בירושלים, בחיפה ובתל-אביב. התלמידים הגיבו בהתרגשות: "יאללה, נפגין נגד הסודנים, נעיף אותם מכאן!"
נדרשו לדניאל שני משפטים כדי להסביר לתלמידיה שההפגנה אינה מכוונת נגד מבקשי המקלט, אלא מדובר בניסיון להצית מחדש את המאבק לתיקון כלכלתה המעוותת של ישראל. כעבור 40 דקות של שיחה הבינו התלמידים שסוגיית מבקשי המקלט האפריקאים סבוכה משחשבו, ושאין טעם לצעוד בעיוורון בעקבות פוליטיקאים המסיתים נגד בני אדם ואינם מעניקים פתרון ריאלי לאף מצוקה.
ההתעלמות של התלמידים מסוגיות הנוגעות לעתידם, וההתמקדות ב-"העפת" אפריקאים אינה מקרית. זו ראייה להצלחתם של תעלולי הסחת הדעת, בהם השתמשו נתניהו ורעיו כדי להשכיח את מה שלמדנו בקיץ שעבר. כמו קליוסטרו הקוסם, התמקצע נתניהו באחיזת עיניים. כאשר סוף סוף נתנו מבט של ממש בחשבונות החסכון הריקים שלנו, במערכות הבריאות, החינוך והרווחה החרבות שלנו ובבעלי הממון המתעשרים על חשבוננו, הוא הפנה אותו במהרה כלפי איראן. בהמשך סייעו לו אלי ישי וחברי כנסת מן הימין ומשכו את האש לעבר הפליטים. היום אנחנו מתקשים לזכור על מה בכלל יצאנו לרחובות.
התחמשותה של אירן וגדילתה של אוכלוסיית הפליטים אינן זוטות. אלה הן בעיות אמיתיות. אבל הממשלה לא מעניקה להן מענה, אלא משתמשת בהן כדי להחליש את רוח המרד בעם. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שאחמדיניג'אד ונתניהו מאוהבים זה בזה. כל אחד מהם מסייע באיומיו לרעהו להשכיח מפני עמו את בעיותיו האמיתיות. במקביל, נותנים מבקשי המקלט אמצעי השכחה מושלם כל כך בידי השלטון, שלא ממהר לקבוע מדיניות שתסייע גם להם וגם לתושבי השכונות.
הנוער שכח. הוא שומע "הפגנה" ומתכונן מיד לשנוא. לא חלפה שנה מאז שהבנו שהשלטון משסה אותנו אלה באלה כדי להחליש אותנו, לא חלפה שנה מאז התעוררה כאן רוח דמוקרטית מיוחדת באמת, והנה אנחנו מוסתים ומוסטים. היו לממשלה דרכים רבות להשתיק את הקולות שגילו את חרפתה: אוהלים הוסרו בכח וזכות ההפגנה הוגבלה פעם ועוד פעם. אבל הסחת הדעת, שהופצה על ידי התקשורת, הוכחה כאפקטיבית במיוחד.
נלחמים בפחד
העם לא מטומטם, רק מסונוור. שיחה של ארבעים דקות פורמת במידה רבה את הנזק שנעשה. זה הזמן לקיים אותה. קיימו אותה עם חבריכם, ילדיכם, הוריכם, תלמידיכם. קיימו אותה עם זרים ברחוב והזמינו אותם להפגין. אין לזלזל בפחד של הישראלי מפני איראן או מפני המתרחש בדרום תל אביב. עם זאת, אנחנו מוכרחים ויכולים להזכיר לסובבים אותנו שהיעדר עתיד הוא הדבר המפחיד מכל, ושכדי להלחם בפחד הזה, באיום המאוד נוכחי הזה, עלינו להעיר את המחאה. חייבים לחזור לרחובות.
המחאה היא האופק לשינוי דרכי מחשבה, לבניית אופציות חדשות, להעמקת הדמוקרטיה הישראלית, שהולכת ומתפוגגת מול עינינו. היא האופק שיציל אותנו מעוני מרוד ומגוחך. התקציב הבא צפוי לכלול קיצוץ של עשרות מיליארדי שקלים מצרכים אזרחיים של החברה בישראל וביטול כל הצעותיה של ועדת טרכטנברג (שהיתה מלכתחילה מגוחכת). במקום לדאוג לנו, עוסקת הממשלה בקומבינות הון שלטון ומתמקדת, על חשבון עתידנו, כספנו ובטחוננו, בהעמקת השליטה בגדה המערבית. כדי להסתיר ביזה כזאת היא תהיה חייבת לשקר עוד ועוד, לטייח עוד ועוד, לפגום בזכויותינו עוד ועוד. רק המחאה תוכל להגן עלינו מפני כך. חייבים לחזור לרחובות.
היא עשויה להיות שונה השנה, בלי הזכות לנטות אוהלים. היא עשויה להיות "פוליטית" יותר. כלומר ממוקדת, מורכבת וחריפה יותר, בעקבות לקחי מחאת הקיץ שעבר שהיתה כללית מדי. עם זאת, אין מה לחרוד ממנה, ואסור להאמין למעלילי העלילות שמציגים אותה כסכנה. היא התקווה. אנחנו ציבור חכם, כולנו, נשים וגברים, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, בני כל העדות, בני כל הנטיות המיניות, בני כל המקצועות. לא מגיע לנו שיעבדו עלינו. מגיע לנו שיקשיבו לנו. חייבים לחזור לרחובות.
ואנחנו חוזרים לרחובות, ממש עכשיו. דניאל הגיעה מהצפון לתל אביב בסוף השבוע במיוחד כדי לצעוד כאן עם חבריה. ההפגנה בירושלים חשובה במיוחד, משום שכמעט ונמנעה על ידי המשטרה. ההפגנה בחיפה חשובה כשתיהן וראוי שתרעים את הצפון כולו. מאלה ננוע הלאה, אל עשרות מוקדי המחאה שדלקו בקיץ שעבר, נמצא דרך להחיות אותם גם בלי אוהלים, להראות שלא שכחנו, שאנחנו לא מעוניינים שמנהיגינו יאחזו את עינינו, ושאנחנו כבר לא מאמינים שהם מסוגלים ליותר מזה.
>> הטור הקודם שלי: הימין דוחק את ירושלים אל הקצה
>> מרצ ממשיכה לשמור עלי