השבוע העליב אותי ראש הממשלה שלי. זה לא עניין חדש, הוא מעליב אותי חדשות לבקרים, אבל הפעם זה איכשהו הרגיש חריף יותר. "אנחנו יודעים כלל אחד פשוט בכלכלה שצריך לשמור עליו, 'אין ארוחות חינם'," אמר נתניהו, במפגש ראשי משק האנרגיה. "אנחנו מביאים החלטה להעניק חינוך בגני ילדים חינם – זה עולה כסף, זה אף פעם לא חינם".
אפשר להבהיר לנתניהו שכבר נמצא במערכת כסף, אותו אנו משלמים במסגרת המיסוי הקיים. אפשר להזכיר לו שהכסף הזה משמש לכל מיני דברים מעניינים, כמו תרומתו העצומה של האוצר להכשרת האוניברסיטה באריאל, שהיא מעין ארוחת חינם למפעל ההתנחלויות. אפשר לציין באוזניו שהממשלה מוותרת על מיליארדים שחייבים בעלי ההון, כלומר מעניקה להם ארוחות חינם במול-ים, בכתית ובמיטב המסעדות של פריס וריו דה ז'נירו. אבל לך תתווכח עם נתניהו. זה לא שהוא מקשיב.
מנה וחצי במחיר של מנה אחת
אז לא אתווכח עם נתניהו, אבל אספר לכם קצת על היום שהיה לי אחרי שקראתי את הדברים. יצאתי לסידוריי הפסימיים, בעיקר רדיפה אחרי צ'קים מתעכבים, עם מין משקל מוזר בחזה. תהיתי מה מקורו. מה היה בהערת ה"ארוחות חינם" שהעיק עליי יותר מהעלבותיו הרגילות? בסדר, אז ראש הממשלה שלי הוא ניאו-קונסרבטיבי קיצוני יותר מג'ורג' וו. בוש, רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, והאזרח הקטן הוא עבורו מין ספוג שצריך לסחוט ממנו כל מה שיש לו לטובת כלכלת השפע. מה חדש? הכל נורמלי.
ואז, ממש בכניסה לבנק בו שמור האוברדראפט שלי מכל משמר, זה היכה בי – ארוחות חינם. נתניהו השתמש במונח מתוך הלקסיקון האמריקני האהוב עליו כל כך, מבלי להבחין באירוניה עצומה. מזה כמעט שני עשורים מתהלכים סיפורים לפיהם נוטים בני הזוג נתניהו לצאת ממסעדות יוקרה מבלי לשלם. מדובר בשמועה שעד כה לא נמצאו לה סימוכין מצולמים, והיא גם מתייחסת בעיקר לשנים עברו, אבל הסיפורים סופרו בפורומים מכובדים למדי ולא ממש הופרכו מעולם.
קחו למשל את הטור שפרסם גידי וייץ בעיתון "הארץ" בחודש מרץ אשתקד. כותרתו: "הזוג נתניהו עזב בלי לשלם". וייץ מתאר את חוויותיו כמלצר במסעדה ירושלמית בשנות ה-90. הוא פותח בתיאור של התנהלותה של הגברת נתניהו, שלדבריו ניהלה לבדה את התקשורת עם צוות המסעדה, ומצייר אותה כמלאה דרישות משונות: "פעם אחת ביקשה מנה וחצי של פסטה עם שני מזלגות 'במחיר של מנה אחת'. בהזדמנות אחרת הזמינה כדור שוקולד אחד (המנה המקורית מנתה שלושה כדורים. המחיר: 10 שקלים), אך דרשה שלא אחייב אותם במחיר".
ואז זה מגיע, שחור על גבי לבן, הסיפור הידוע ששמעתיו שוב ושוב: "במרבית הפעמים, בסיום הארוחה, הזוג נתניהו עזב את השולחן בלי לשלם. על טיפ אין מה לדבר. שאלתי את עצמי אז מדוע שרה מנהלת מו"מ קשוח לפני הזמנת המנות, אם בסופו של דבר היא אינה מתכוונת לשלם עליהן? האם היא שואבת הנאה מהטקס הביזארי? ומדוע נתניהו בוהה בנקודה בלתי ברורה בחלל המסעדה כשהמחזה הזה מתרחש?"
וייץ תוהה במאמרו האם אדם שאלה הם ערכיו וזה דפוס התנהגותו מוכשר להחליט החלטות הרות גורל במציאות האלימה והמורכבת של ארצנו. הוא מצטט מקור מודפס נוסף לסיפורים דומים: תחקיר אותו פירסם יואב קווה בשנת 1994 במקומון "כל העיר" המספר סיפורים דומים. חודש אחד לאחר שהופיע המאמר פרסם המסעדן שאול עברון פוסט בבלוג של מסעדתו "יועזר בר יין", שכותרתו "ביבי לא שילם". הארוחה המתוארת בו נאכלה בהילטון תל-אביב, בשנת 1988.
שלח את החשבון לאזרחי מדינת ישראל
בפועל, יתכן שבני הזוג נתניהו שעו לביקורת שנמתחה עליהם לאורך השנים, משום שסיפורים כאלה הלכו ונתמעטו. במהלך הקדנציה הראשונה של נתניהו כמנהיג האומה, סופר שמלצרים שרדפו אחרי בני הזוג לרחוב, הונחו לשלוח את החשבון למשרד ראש הממשלה. לא הגיעו לאוזניי סיפורים כאלה אודות הקדנציה הנוכחית. עם זאת, עדיין יש לתהות לגבי שיקול הדעת של פוליטיקאי שמסוגל לפלוט אמירה אומללה לגבי "ארוחות חינם" מבלי להבחין שבמומו הוא פוסל. גם אם נתניהו נפטר מן המנהג הבזוי ההוא, הרי שאת העבר אין למחוק.
כולנו שילמנו על הארוחות שחשבונותיהן נשלחו למשרד ראש הממשלה, ואת כולנו ביזה ראש ממשלתנו כשפשוט עזב את השולחן ויצא מבלי לומר דבר. אמירתו המזלזלת, כאילו הציבור מנסה להתחמק מלשאת בעול הוצאות החינוך, יש בה פגיעה כפולה. מר נתניהו, אנחנו לא רוצים מנה וחצי של פסטה עם שני מזלגות על חשבון הבית. אנחנו רוצים חינוך, רווחה, בריאות ומושג של עתיד. ועל זה אנחנו משלמים מדי יום, ושולחננו עדיין ריק למדי.