אש פרצה ברחוב קפלן. רצנו מבוהלים לעברה. היא גזה והותירה אחריה עשן רב. מישהו צעק: "פנו את הכביש לאמבולנס!". מישהו אחר סיפר שאדם הצית את עצמו שם.
מעשים של חבלה עצמית הם מעשים מזעזעים. כשהם קיצוניים כל כך, קל לשגות ולראות בהם מעשי טירוף, אבל המעשה שביצע אתמול משה סילמן הוא תגובה לטירוף: טירופה של מדינה ששכחה מה תפקידה. אין ספק שמר סילמן נתן למחאה מתנה בכך ששחרר אותה מאשליותיה לגבי עצמה. עמוק בפנים קנינו כולנו את הלוקש לפיו אנו נהנתנים חובבי הרפתקאות, שממציאים מצוקות כדי להיזרק קצת בשדרה. הבטנו במנהיגינו שאינם עושים דבר לטובת העם וחשבנו: הם בוודאי יודעים משהו שאנחנו לא. הם הרי אנשים מרשימים בז'קטים יפים. אם הם אומרים שאנחנו מגזימים, בטח יש בזה משהו.
ואז באה המצוקה והבעירה את עצמה למולנו. ברגעים הראשונים לאחר הבעירה לא ידענו מה לעשות. פינינו את הדרך לאמבולנס ואז נשארנו על הכביש. חלק מהחברים החלו לנוע לעבר איכילוב. אחרים, ואני בהם, חששו שחוסר שליטה יגרום לחסימת הכביש ליד בית החולים או לפחות לכך שנופלל במעשה כזה. אנחנו האמנו שטוב מכל להישאר ברחוב קפלן, בעוד קולות אחרים קראו לחזור בכלל לשדרה.
בסוף נענו לשדרה. ישבנו במעגל, כמאה מאיתנו, על הדשא ברוטשילד פינת הבימה ודיברנו. נדמה שלא דיברנו כך מאז הקיץ האחרון. פעיל מקריית שמונה הנחה את הדיון. פעיל אחר קרא את המכתב שחילק סילמן, אדם שהרשויות החרימו את מטה לחמו וחיסלו את עסק ההובלות שלו בשל חוב של כמה אלפי שקלים, ושלאחר פגיעה בבריאותו כתוצאה מאירוע מוחי ומאבק משפטי קשה להכרה בה, הגיע עד יאוש מוחלט. אילו היה סילמן בעל הון הייתה המדינה מוותרת לו על חוב של מיליארדים, מיליארדים שהיו יכולים להציל מאות אנשים כמוהו, אבל הוא לא היה בעל הון. פעיל שלישי אמר: "יש מיליון ושבע מאות אלף אנשים כאלה, מיליון ושבע מאות אלף ישראלים מתחת לקו העוני."
בחור חרדי דיבר וכולם האזינו לו, כאילו לא סיכסכו בינינו מעולם. הוא הציע בנועם שפעילי המחאה יעלו לירושלים בתשעה באב, להיפגש עם בני מגזרים שונים מהם (אכן, הוא אמר מגזרים) ולדון בענייני צדק חברתי. מאוחר יותר, כאשר שוחחה פעילה על ההלם שעורר בה מעשהו של סלימן, נופף החרדי בידיו כדרך הפעילים במעגלי הדיון. היה ברור בכל: אחדות ושיתוף פעולה בתוך העם כולו אפשריים, לא בכפיה, אלא מתוך אהבה ורצון לשינוי, כי כולנו כבר נושאים בנטל: נטל העוני, נטל הקיפוח ונטל השקר.
משה סילמן העיר אותנו
פתאום זה חזר אלינו: נקיון המחשבה, השאיפה ליצור קהילה פרודוקטיווית, לא לבדל ולהשחיר, הרצון ליצור ישראל שכולנו נרצה להיות שותפים לבניינה, כי יש בה שוויון ויש בה צדק, ישראל שיש בה קשב של קהילה, ישראל שיש בה דאגה לאנשים בודדים שמתקשים לעמוד בחובות לא עצומים ושלקו באירוע מוחי. סילמן העיר אותנו מחדש, אחרי שחשבנו שכבר אנחנו מפוצלים, מלוכלכים, אפילו שוגים.
האיש העצוב הזה העיר אותנו מחדש, הוא החזיר אותנו לנקודת ההתחלה הבריאה, הרעננה, כי הרגיש שהוא קרוב לנקודת הסוף. שבוע נותר לפינויו מן הדירה שבה חי. אנשים לא נולדים ברחובות, הם נפגעים מאסון בריאותי, מקשיחותה הבלתי סבירה של ההוצאה לפועל ובכלל – ממדיניותה הנפשעת של ממשלה שעושה הכל כדי להעביר את הכסף שעשוי לתמוך בחלשים מכל לעשירים כמלכים. המדיניות הזאת אינה מיתוס. היא המציאות שבה אנחנו נלחמים. סילמן הזכיר לנו שהמפלצת ממשית מאוד.
ישראל של מחר חבה חוב לאדם שהוא בעל חוב לישראל של היום, ושנמצא עכשיו במצב קשה בבית החולים תל השומר. בסוף הלילה, כשהמעגל על הדשא התפזר, הייתי עצוב על אירועי הערב אבל גם נרגש. יש לנו מחאה, יש לנו תנועה עממית רחבה שחרטה על דגלה את הצורך בשינוי אמיתי ושהנחילה כאן בשנה אחת שינוי תודעתי משמעותי. לא הצלחנו להציל את האיש הזה מפגיעה בעצמו, אבל הוא הציל אותנו מפגיעה בעצמנו, והזכיר לנו שחייבים להמשיך.
אנחנו ניאבק יום יום כדי שתהיה יותר תקווה במדינה הזאת, שהתקווה היא המנונה, ופחות צורך במעשים נואשים. התחלנו בכך לפני שנה, נתקלנו באטימות שאי אפשר לתארה אלא כרשע. לא נתקפל בפניה. נמשיך בדרך הזאת. נמשיך בה היום – ניפגש בשמונה בכיכר הממשלה בתל אביב. נמשיך בה גם מחר. נמשיך בה כי יש בה מימד אמיתי של פיקוח נפש. נמשיך בה כי סופה להעלות פרי.