בפתח ישיבת הממשלה אתמול אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי לנוכח ההתפתחויות בימים האחרונים – האלימות במגרש הכדורגל בפורט סעיד והרג האזרחים בדרעא – חייבת ישראל להבטיח את עוצמתה, ולהבין כי באזורנו מדבר רק הכוח.
זו הוכחה נוספת לכך שכל אחד מפרש את המתרחש בדיוק לפי תפישת עולמו. הרי נתניהו לא היה זקוק לאירועי האלימות האחרונים במזרח התיכון כדי להגיע למסקנה כזו. כל מי שקורא את ספריו יכול לראות שזו אמונתו הבסיסית. ההתרחשויות השונות מחזקות אצלו את התפישה הזו, ממש כפי שהילד הכוחני בכיתה, זה שמפחיד את כולם, רואה שהילדים האחרים חוששים ממנו, ולא אחת עושים את מבוקשו, ומגיע למסקנה ששפת הכוח היא השפה היחידה שהילדים מבינים. הוא אינו מבין שהילדים משתדלים לעבור למדרכה השנייה כשהם רואים אותו.
נתניהו הוא בן של היסטוריון מקצועי, והיסטוריון חובב בפני עצמו. הוא בוודאי מכיר דוגמאות אלימות אחרות בעולם. למשל – שתי מלחמות העולם המטורפות שהתרחשו באירופה, והביאו למותם של קרוב למאה מיליון איש. למשל – המלחמה האכזרית ביוגוסלביה לשעבר, בשנות התשעים של המאה שעברה, שבה שכנים גילו לפתע שהם נוצרים ומוסלמים וטבחו זה בזה. למשל – המלחמה ההזויה שהתקיימה בפוקלנד ב-1982 בין ארגנטינה ובריטניה. למשל – מלחמת הכדורגל שהתקיימה ב-1969 בין אל סלבדור להונדורס, שבה נהרגו אלפיים איש לאחר הפסדה המביש של הונדורס. למשל – המלחמה הנוראה שהתקיימה בקונגו-קינשאסה בין 1997 ל-2002, בין פליטי ההוטו מרואנדה לבין בני הטוטסי שנקמו בהם את הטבח שנעשה באחיהם ברואנדה, בה נהרגו למעלה מחמישה מיליוני בני אדם (מספר הקורבנות הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה).
תתבונן במדרכה השנייה
סיפור ההיסטוריה הוא – רובו ככולו – סיפור של אלימות, הרג, נקמה וכמה הסכמי שלום. אפשר להסיק ממנו שצריך לעשות מאמץ עליון כדי למנוע אלימות, בגלל הקלות הבלתי נסבלת של התפרצותה. אפשר לחילופין להסיק שבעולם אלים גם עליך להיות אלים, או לכל הפחות ערוך לאלימות, ולא לקחת סיכונים שיציגו אותך כפשרן, כי הפשרנות עלולה להיראות כסימן של חולשה עליה יעוטו האחרים.
אפשר גם להגיע למסקנה פשטנית קצת פחות – להבין את סכנתה האוניברסלית של התפרצות האלימות, את המרחק הקצר שבין רגיעה ואלימות, להבין כי בעולם כזה אי אפשר לוותר על אמצעי הגנה, ובמקביל – להבטיח תמיד את הורדת הלהבות, להשתדל להתפשר, לנסות ולאתר מכנה משותף, להגדיל ככל האפשר את המרחק בין השקט והאלימות, ולקחת בחשבון שזו אינה בהכרח המילה האחרונה, ושסכנת התפרצותה של אלימות מחודשת אינה בלתי אפשרית.
למסקנה אחת בוודאי שאין להגיע, והיא – שדווקא באזור שלנו סכנת האלימות היא כה גדולה, עד שאין "להסתכן" בשלום ובהסדרים. בשאר אל אסד הולך בדרכי אביו, והאלימות שהוא נוקט בה כנגד בני עמו אינה מפתיעה. האלימות במשחק הכדורגל במצרים, עם כל חומרתה, איננה יכולה להביא את ראש ממשלת ישראל למסקנה פילוסופית מרחיקת לכת כל כך, לפיה באזורנו כל מה שנותר לנו לעשות הוא להתחמש עד שינינו ולהימנע מכל מאמץ להגיע להבנות ולהסדרים. כדאי לו להתבונן במדרכה השנייה. רבים כבר עברו לשם.