השיחות שהתקיימו אתמול בעמאן בין נציגו של נתניהו, יצחק מולכו, לבין נציגו של מחמוד עבאס, סאיב עריקאת, לא יובילו לשום מקום. זה ממש לא עניין של פסימיות או של הערכת אחוזי הצלחה נמוכים. כל עוד כולם מדברים על הסדר קבע במצב הנוכחי, פשוט לא יקרה דבר מלבד פטפטת על חשיבות הפגישות בעצם קיומן (באמת, ביג דיל שהשניים האלה נפגשים בפעם האלף ואחת ויודעים מראש שהם נפגשים כדי לצאת מזה בסדר). לא במפתיע, בינתיים לא נרשמה פריצת דרך – כמו שאמר שר החוץ הירדני, נאסר ג'ודה – למעט סיכום על פגישות נוספות.
מה הבעיה? נתניהו אינו מוכן לשלם את המחיר שאותו דורש ממנו העולם לשלם כדי להגיע להסדר קבע. אלה הפרמטרים של קלינטון משנת 2000, שעליהם מתבססת יוזמת ז'נבה מ-2003. אין לכך תחליף, ומי שרוצה להגיע להסכם עם מנהיגות פלסטינית פרגמטית המתנגדת לשימוש באלימות, צריך לשלם אותו. מחמוד עבאס, מצדו, אינו יכול להביא את עזה הנשלטת על ידי החמאס אל שולחן המשא ומתן, ואינו יכול להביא אליו את החמאס עצמו, שיתנגד לכל הסכם עם ישראל. במצב זה אפשר רק לחכות לשינוי שיביאו אל האזור הנהגות חדשות שירצו ויוכלו להגיע להסדר קבע (שאין טוב ממנו).
אפשרות טובה אחרת היא לנסות להסתפק בשלב זה בהסדר חלקי, שבמסגרתו תוקם מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, מבלי לטפל בשתי הבעיות הרגישות ביותר: ירושלים והפליטים. אבל מה? אין מי שינסה את האופציה החלקית, וכולם מדברים על האופציה הבלתי אפשרית כאילו אנחנו באמצע שנות התשעים: ראש ממשלת ישראל המבין את חשיבות הסדר הקבע עם הפלסטינים ומוכן לשלם את מחירו, מנהיג פלסטיני השולט בגדה ובעזה והמסוגל להשיג רוב בעמו לכל הסדר, וכל הבעיה היא שיש צורך לגשר על מחלוקות בנושאים שעליהם נושאים ונותנים: הגבול, הסדרי הביטחון, ירושלים, פליטי 1948 והמים.
ברוכים הבאים ל-2012
אבל אנחנו חיים היום ב-2012. נתניהו לא נבחר כדי לעשות פשרות מרחיקות לכת. בעצם נכונותו להקמת מדינה פלסטינית הוא רואה הקרבה עצומה, וכל מה שהוא רוצה זה להרוויח זמן עד שייבחר נשיא רפובליקני וירד לו מהגב. מחמוד עבאס עומד לקראת פרישה מן הזירה הפוליטית, והוא יודע שגם אם יכול היה לחתום היום על הסכם קבע עם מנהיג ישראלי מתון, הוא יוכל לממשו רק בגדה המערבית. ברק אובמה נתון כל כולו במערכת הבחירות שלו, ואין לו שום עניין לעצבן את הלובי היהודי דווקא עכשיו בהעלאת תביעות מישראל. הקוורטט (הרביעייה הבינלאומית המורכבת מארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) הוא חסר משמעות, מלא סתירות פנימיות, ואינו מסוגל לעשות הרבה מעבר להצהרות המייצגות את המכנה המשותף הנמוך ביותר שלו.
הקוורטט דרש משני הצדדים להציג את עמדותיהם בנושאי גבולות ובטחון, כחלק מהסכם הקבע, עד ה-26 בינואר. הפלסטינים מציגים בפומבי את עמדותיהם בנושאים אלה מאז שיחות אולמרט- עבאס לפני ארבע שנים. נתניהו איננו חולם להציג מפה משלו, והוא תמיד יציג רק "עקרונות", משום שמפת נתניהו תותיר אותו ללא בעלי ברית כלשהם בעולם. לכולם נוח לנסוע לירדן, בתרגיל כסת"ח, שבו הם יכולים לטעון כי עשו מאמצים לקראת הסדר.
חבל על הזמן. אין שום סיכוי בעולם שמשהו ייצא מזה. השאלה היא אם מישהו מוכן לבחון ברצינות דרך שונה. יש לנו שלושה שבועות כדי לדעת זאת.