אין למפלגת העבודה מה לחפש בממשלה ימנית, כפי שלא היה לה מה לחפש שם מאז הצטרפותה הטראגית לממשלת שרון ב-2001. בממשלת ימין משמשת מפלגת העבודה עלה תאנה מול העולם לאי עשייה מדינית, תמורת תיקים בממשלה. השאלה אם שר זה או אחר עושה את עבודתו נאמנה בממשלה שאין הוא מאמין בקווי היסוד שלה, היא שאלה משנית לחלוטין.
"העבודה" עשתה שקר בנפשה במשך שנים לא מעטות, שילמה על כך מחיר יקר, ויחימוביץ' לא רצתה להפסיק את הטעות המתמשכת הזו (למרות שהיא עצמה נמנעה מלקבל על עצמה תפקיד מיניסטריאלי שהוצע לה בממשלת הליכוד הקודמת). היא נענתה, ככל הנראה, ליועצי הבחירות שלה, שלא לשלול את אפשרות ההצטרפות לנתניהו-ליברמן, כדי שלא לאבד את קולות הבוחרים הרוצים לראות את מפלגתם בממשלה ולא באופוזיציה.
הסיוט של נתניהו
יחימוביץ' לא תיקנה את טעותה כתוצאה מהתחבטות אידאולוגית ולא כתוצאה מכך שגילתה, לפתע, את ימניותה של הממשלה המסתמנת. היא עשתה זאת אך ורק משום שראתה כי המנדטים של מפלגתה מתכווצים, ואילו דווקא מי שמבטיח שלא יצטרף לנתניהו בשום תנאי, זוכה בהערכה ובתמיכה פוליטית.
אין לגנותה על כך. אני מאמין שההכרעה שעשתה עכשיו, קרובה יותר לנטיית ליבה, מאשר ההחלטה שלא לפסול את האופציה הקואליציונית. אני מקווה שהיא מבינה כי ההחלטה שעשתה אינה סתם סיסמת בחירות. אם תחליט לחזור בה, לאחר הבחירות (בתואנה שהשפיעה על קווי היסוד וכי נתניהו מוכן עכשיו להידבר עם מחמוד עבאס, וייתן לה את תיק האוצר), תהיה זה, קרוב לוודאי, מכה אנושה לעתידה הפוליטי.
הצטרפות "העבודה" לנתניהו היא – להערכתי – מרכיב מרכזי בתכניותיו של ראש הממשלה לאחר הבחירות. רק הצטרפות שכזו תצדיק את הכותרת "ממשלת אחדות לאומית" לממשלתו הבאה. גם אם יאיר לפיד, בראש מפלגתו החלולה, יצטרף לממשלת "הליכוד ביתנו" שום איש רציני בעולם לא יראה בכך אחדות לאומית, ואילו ציפי לבני כבר הבהירה בסוף השבוע כי לא תעשה למפלגת העבודה מה שאהוד ברק עשה ל"קדימה" לפני ארבע שנים, כאשר הותיר אותה באופוזיציה והפתיע בהצטרפותו לממשלת נתניהו הקודמת.
אם גוש המרכז-שמאל יישאר כולו באופוזיציה (שאמורה למנות כ-55 מנדטים בכנסת הבאה), ייאלץ נתניהו לממש את הסיוט שלו: להקים ממשלה עם "הבית היהודי", להעביר את התקציב אל קולותיה של ש"ס, ולהיות תלויה בפייגלין ובמירי רגב. רק מהלך כזה עשוי לקצר את ימיה של הקואליציה הבאה, להציג בפני ציבור הבוחרים את פרצופם האמיתי של נבחריו החדשים, לחשוף את הממשלה מול העולם, ולהביא במהירות לבחירות חדשות, שתוצאותיהן – כמקווה – יהיו שונות מאלו הצפויות כאן ב-22 בחודש זה.