הימים האחרונים מוכיחים כי "כיפת ברזל" היא סיפור הצלחה. אין מספיק כיפות, המערכת אינה מכסה את כל הארץ, ויכול להיות שבעוד זמן ימצא הצד השני דרכים לעקוף את יתרונות השיטה, אבל בינתיים בתקופה הנראית לעין, קם לנו יתרון ברור: ישראל יכולה להקטין באופן דרמטי את הפגיעה בה מרקטות וטילים הנורים לעברה.
השאלה, מעכשיו, היא כיצד מנצלים את היתרון הזה באופן היעיל ביותר. עבור ממשלת נתניהו אין בכלל שאלה: ברור שאם ההגנה על תושבי הדרום יעילה יותר, אפשר להיות בררנים פחות בחיסולים האישיים. במקום להתמקד רק במי שהם "פצצות מתקתקות", אפשר לחסל גם מתכננים למיניהם ומנהיגים מקומיים. ברור שההרג יוביל לשרשרת תגובות, שהדרום ישותק, שבתי הספר ייסגרו, אבל הפגיעה בישראלים תהיה מינימלית, ולכן אפשר להיות ליברלים הרבה יותר באישורי חיסולים.
דרך אחרת לנצל את היתרון הטכנולוגי היא לנסות להוביל מהלכים מדיניים נועזים, מהלכים שעלולים לגרום לקבוצות שונות בעזה לנסות ולטרפדם באמצעים אלימים. ההצלחה הגדולה של ארגוני האסלאם הקיצוניים אחרי הסכמי אוסלו הייתה יכולתם להפעיל אלימות, ולמנוע שיחות מתמשכות בין מנהיגי אש"ף לבין המנהיגות הישראלית, כדי לעמוד בלוח הזמנים המקורי ולהגיע להסכם שלום בין הצדדים. הצד הישראלי לא הצליח לנטרל את הארגונים הללו, ואילו המנהיגות הפלסטינית לא הייתה נחושה במאבקה בהם (להוציא את נחרצותו של ערפאת להיאבק בחמאס לאחר פיגועי 1996). אם אכן נוצר מצב חדש, ואם ניתן לנטרל במידה רבה את ניסיונות האלימות המגיעים מעזה, צריכה זו להיות הזדמנות למעשה מדיני.
אפשר להגיע להסכם ביניים
אינני מדבר על ההחלטות החלולות של הקוורטט, או על הקריאות המגיעות מוושינגטון, והמזרזות את הצדדים לשבת יחדיו ולדבר על הסדר קבע. לצערי, אינני סבור כי במצב הנוכחי, בהינתן ממשלה בישראל שאינה מוכנה לשלם את מחיר השלום, וממשלה פלסטינית שאינה מייצגת את רצועת עזה, ניתן להגיע להסכם מלא. אינני מציע לשוב אל השיחות הפתטיות בירדן, שנועדו רק לגרום קצת נחת למלך עבדאללה השני ולמניעת הטענה שאחד הצדדים איננו רוצה לדבר.
אני מציע לקיים משא ומתן מיידי על הסדר ביניים, בדרך להסדר קבע, ברוח הפרק השני של "מפת הדרכים" – אותה הצעה של הקוורטט שהועלתה לפני תשע שנים והתקבלה על ידי שני הצדדים (ישראל עם 14 הסתייגויות שנשללו אחת לאחת על ידי המימשל הקודם בארה"ב, והפלסטינים ללא שום הסתייגות). מדובר במשא ומתן על הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות זמניים.
כך תוכל לקום מדינה פלסטינית, וישראל תהיה הראשונה שתכיר בה. המשא והמתן יהיה על גודל השטח הריבוני שיהיה בידי הפלסטינים ועל הסדרי הביטחון. הקוורטט יציע את חזונו לגבי הסדר השלום בין הצדדים (שיהיה דומה מאד לפרמטרים של קלינטון מ-2000 וליוזמת ז'נבה מ-2003), ושני הצדדים ירשמו את החזון לפניהם, וכן את לוח הזמנים שהקוורטט יציע להם להגיע להסדר מלא.
מהלך כזה איננו היחיד האפשרי, אבל הוא נראה לי מעשי מבחינת יכולת הפעולה. הסדר, גם הסדר חלקי עם הפלסטינים, ישנה את מעמדה של ישראל מול "האביב הערבי", וימשוך, במידה רבה, את השטיח מתחת להנהגה האיראנית המנצלת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לתעמולתה הנלוזה. אם ישראל מסוגלת למנוע מן הקיצונים הפלסטינים לפגוע פגיעה חמורה באזרחיה, זה הרגע לקדם מהלך מדיני ולא רק לחפש עוד "יעדים" בשווקים של עזה.