קשה להאמין, אבל דווקא לאחר שמועמר קדאפי סיים את חייו בשידור חי ומביש, הופכת מורשתו המפוקפקת פופולרית יותר, הן בישראל והן בקרב הפלסטינים. הליצן המטורף הזה המציא את המושג "ישראטין", שהיא הגרסה שלו לשלמות הארץ: לא ישורטט גבול ממערב לירדן; שני העמים יחיו, זה לצד זה; הפליטים הפלסטינים יוכלו לשוב ולגור בכל מקום שירצו; גם ישראלים יוכלו לגור בכל מקום בשטח הזה, וגם להישאר בהתנחלויות, החוקיות יותר והחוקיות פחות, שבנו בגדה המערבית; לכולם יובטח שוויון זכויות מלא, והכל יהיה בסדר. בחייו לעגו לו, אבל היום נראה שיותר ויותר אנשים נתפשים להבל הזה, ומוכנים להתייחס אליו ברצינות.
שורה מכובדת של פלסטינים וישראלים כבר התראיינה בחודשים האחרונים לעיתונות המקומית והעולמית, וקראה לוותר על פתרון שתי המדינות ולחשוב ברצינות על רעיון המדינה המשותפת, הדמוקרטית, הליברלית והשוויונית. והנה, השבוע הצטרף אליהם אחד מאבות תפיסת שתי המדינות בצד הפלסטיני, אחמד קוריע, הלא הוא אבו עלא. במאמר שפרסם בעיתונות הפלסטינית הוא מציע לוותר על שתי הריבונויות, וליצור ריבונות אחת, משותפת לשני העמים הניצים.
אבו עלא איננו סתם עוד אישיות פלסטינית. הוא עמד בראש השיחות הלא רשמיות והרשמיות שהתקיימו באוסלו, שנה לאחר מכן עמד בראש המשלחת הפלסטינית להסכם הכלכלי בפריס, הוביל את המו"מ על הסכם הקבע, עמד בראש המשלחת הפלסטינית לשיחות על הסדר הקבע בעקבה ב-2001, ואחר כך – בראש המשלחת לשיחות על הסדר הקבע מול ציפי לבני והמשלחת הישראלית, בשנת כהונתה האחרונה של ממשלת אולמרט. מלבד זאת כיהן כיו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית וכראש ממשלת הרשות הפלסטינית. דומה שאיש לא היה מזוהה ממנו עם רעיון שתי המדינות. המאמר שלו הוא ציון דרך מסוכן במחשבה הפלסטינית, כשם שהראיונות והמאמרים בצד הישראלי הם ציון מסוכן במחשבה הישראלית.
בדרך לאפרטהייד
אנחנו קרובים מאד למצב שבו ממערב לירדן (ועזה בכלל זה) יהיה רוב פלסטיני. כבר היום אין כאן רוב יהודי, אבל אין גם רוב פלסטיני, והרוב היחסי היהודי גדול יותר. בעוד שנתיים-שלוש יהיה הרוב היחסי פלסטיני, והרוב הזה לא יסכים לאפשר למיעוט היהודי להמשיך ולשלוט בו כאילו הוא רוב. כל רעיונות הטרנספר הפרסונלי (מבית מדרשו של רחבעם זאבי) או הטריטוריאלי (מבית מדרשו של ליברמן), אין להם שום סיכוי. העולם כולו יתמוך בדרישת הרוב הפלסטיני לקבל זכות הצבעה במדינה המשותפת. משמעות מימושה של דרישה טבעית זו יהיה סופה של המדינה היהודית, לא פחות ולא יותר.
יכול להיות שרק אז יירד למנהיגינו האסימון, והם יהיו מוכנים לפתרון שתי מדינות שיתבסס על גבול 1967 (משהו כמו הפרמטרים של קלינטון או "יוזמת ז'נבה"). אבל כשלפלסטינים יהיה רוב, לא תהיה להם סיבה להסתפק רק ב-22% מן השטח, ולהסכים כי המיעוט היהודי יזכה ב-78%. אם זה יהיה המצב, ייווצרו שתי אפשרויות מהותיות: 1. ישראל תסרב להעניק אזרחות לפלסטינים, ותנסה להבטיח את שלטון המיעוט באמצעות עדיפותה הצבאית (מה שנקרא "אפרטהייד"). 2. ישראל תיסוג באופן חד צדדי מן הגדה המערבית (ככל הנראה אל הגדר הנמצאת כבר בשטח), בלי הסכם, ובלי שום מחויבות של הצד הפלסטיני, ממש כפי ששרון עשה בעזה.
המאמר של אבו עלא חייב להדליק נורה אדומה אצל מי שעדיין מאמין בציונות, קרי: בהכרח שבקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית, שתאפשר לכל יהודי בעולם לעלות אליה ולחיות בה. מדינה משותפת היא מושג נאה, אבל מאחוריו מסתתר ארון הקבורה של הרעיון הציוני. כל פתרון שונה מפתרון שתי המדינות צופן בחובו את הארון הזה.