מירי בוהדנה נמצאת כרגע בהריון שלישי. אנחנו כמובן מאחלים לה בשעה טוב ורוב בריאות. אבל כמו כל דבר פה בבלוג, בואו נסתכל רגע על המשמעות הסביבתית של המשפחה המתרחבת שלה. אילו כל זוג הורים היה מביא שני ילדים לעולם, אוכלוסיית העולם הייתה נשארת קבועה. אבל זוג שמביא לעולם שלושה ילדים מגדיל בחמישים אחוזים את הדור שהוא מותיר אחריו. אם גם כל אחד משלושת צאצאיו של הזוג יביא לעולם שלושה ילדים, התא המשפחתי הכפיל את עצמו פי שלושה במהלך של שני דורות (כחמישים שנה).
אוקיי, אבל מה הבעיה פה? בימים האחרונים כולם נחרדים ממחירי האוכל. אבל לא מדובר רק בקוטג', ולא הכל גחמת תאגידים שטופי בצע כסף. ארגון המדינות המפותחות (OECD) הכריז לפני מספר ימים כי מחירי המזון עומדים לזנק בעשור הקרוב בשיעורים הקרובים ל-30%. את רשימת המכולת מוביל הבשר, ומיד אחריו הדגנים. בקרב האנליסטים שוררת פסימיות, שנסמכת על נתון אחד שאין עליו עוררין - שיעור הצמיחה של אוכלוסיית העולם. ראו למשל את הגרף הבא:
בשנת 2010 רשם המין האנושי, בפעם הראשונה בהיסטוריה, שיא של שבעה מיליארד בני אדם. עד 2050 אוכלוסיית העולם צפויה להגיע למספר דמיוני שבין 9 ל-11 מיליארד, תלוי את מי שואלים. אבל מה המספר המרבי של בני אדם שניתן להאכיל? מהם גבולות יכולת ייצור המזון שניתן להפיק מאדמת כדור הארץ? זו שאלה מורכבת. לא ניתן לענות עליה רק ע"י מדידת כמות הקרקע הנדרשת לגידול מזון שמספיק לאדם אחד, ואז להכפיל את זה בכמות בני האדם.
אבל אפשר להתחיל בנתון המעניין הבא: אדם ממוצע משתמש בשטח קרקע (לגידול מזון לעצמו ולבעלי החיים שמהם הוא ניזון) של 2.7 דונם. המילה "ממוצע" מטעה, שכן האדם המערבי משתמש בהרבה יותר, והאמריקאי הממוצע משתמש בשטח אדמה (ובמשאבי טבע בכלל) יותר מכל אדם אחר על הפלנטה שלנו: 9.7 דונם. כלומר, 300 מיליון אזרחי ארה"ב תובעים לעצמם כמעט 3 מיליארד דונם. ע"פ נתוני היחידה לסטטיסטיקה של משרד החקלאות האמריקאי, גודלו של כל השטח החקלאי בארה"ב הוא 947 מיליון דונם. במילים פשוטות - אזרחי ארה"ב משתמשים בשטח אדמה הגדול פי שלושה מזה שיש לארצם להציע להם.
על פי נתוני ארגון תכנית המזון העולמית, אחד מכל שבעה בני אדם על כדור הארץ חווה רעב באופן תדיר במהלך חייו. הנחת היסוד של מרבית העוסקים בדבר היא כי המצב ילך ויחמיר בעשרים השנים הקרובות, אז צפוי משבר עולמי חמור. יש להניח כי המשבר הזה יתרחש במדינות הנמנות על ה"מתפתחות" ופחות יורגש ב"מפותחות", כלומר, כרגיל, הזוועות האמיתיות יתרחשו בעולם השלישי.
יש לנו בעיית גזים
כשמסתכלים על פליטות פחמן הדברים הופכים לדרמטיים יותר. טביעת הרגל הפחמנית היא סך פליטות הפחמן להן אחראי בן אדם במהלך חייו - הפחמן שנפלט כתוצאה מייצור המזון שהוא אוכל, התחבורה בה הוא משתמש, הבגדים שהוא לובש והחשמל שהוא צורך. למעשה, לכל פעולה שלנו (החל בנשימה ועד לשליחת אי-מייל) יש תג מחיר בדמות פליטות פחמן לאטמוספרה. אדם ממוצע בישראל אחראי לפליטה של 2,000 טון פחמן דו-חמצני לאטמוספרה במהלך חייו. האמריקאי, לשם השוואה, אחראי ל-4,000 טון.
אגב, 7 אחוזים מאוכלוסיית העולם מייצרים 50 אחוזים מפליטות הפחמן. ואם תהיתם, אז אני ואתם מהווים חלק מאותם שבעה אחוזים. לשם השוואה, ילד אמריקאי יגרום במהלך חייו לפליטת פחמן השווה לזו של 250 ילדים אתיופים. כך שאם אתם מרגישים שאתם חייבים שיהיו לכם הרבה ילדים אבל יש לכם מצפון סביבתי, תשקלו ברצינות לגור במקום אחר.
כך שלא משנה אם אתם צמחוניים, משתמשים בשקיות זבל מתכלות ומייצרים חשמל למייבש הכביסה בעזרת פדלים, ההחלטה הכי ירוקה שתוכלו לעשות בחייכם היא, כנראה, להביא כמה שפחות ילדים לעולם. אז בפעם הבאה שאתם רואים את מירי בוהדנה נוהגת בג'יפ 4X4 אתם יכולים למסור לה שהיא לא חייבת להחליף להיברידי, זה כבר לא באמת משנה.
בכתיבת הטור סייעו: זהר ירום, אליק פלמן ואנשי מכון ה.ש.ל למנהיגות סביבתית. תודתי נתונה להם.