בשבוע שעבר כלו כל הקיצים לכאורה - מתנחלים תקפו חיילי צה"ל. אבל למען האמת, הקיצים כלו כבר מזמן - אלא שעכשיו הדברים מגיעים לכותרות. הפגיעה בפלסטינים ורכושם מצד אזרחים ישראלים היא עניין נפוץ ותדיר מדי בשטחים הכבושים; לקיחת החוק לידיים אינה תופעה נדירה. למעשה, ממשלות ישראל מחמשות אזרחי מדינה שחיים בשטחים הכבושים ומשתמשות בהם כמעין חיילים-אזרחים, וחלק מהחיילים-אזרחים הללו עושים מפעם לפעם דין לעצמם.
לאחרונה זכו הפעולות הללו לשם ממותג ומאיים – "תג מחיר". המותג החדש נועד להטיל מורא, כלומר טרור, כאומר "אל תתעסקו איתנו!". המען לאזהרה הזאת אינם רק פלסטינים, אלא גם ישראלים. "תג מחיר", שלכאורה משדר סירוב להבליג על פגיעה מצד אויבים, מופנה למעשה לכולם.
ברור שלא כל היהודים המתגוררים בשטחים הכבושים שותפים לפעולות תג מחיר, אבל לצערנו די אפילו בקומץ כדי למרר את חיינו ולהביא להבערתו של כל האזור ולפגיעה בחייהם של רבים צאתנו. הבעיה היא שהמחבלים הללו פועלים באווירה ערכית שבה אפשרי להעלות על הדעת פעולות אלימות, מנוגדות לחוק.
לא בדיוק ציונים
רבים מהמתנחלים מכריזים על עצמם כציונים ומגנים את "שותי האספרסו" התל אביביים כפוסט-ציונים, כאלה שוויתרו על הציונות. אך דווקא רבים מהמתנחלים הם שנטשו את הציונות.
בראש סולם הערכים של חלק ניכר מהמתנחלים מתנוססת "אהבת ארץ ישראל". לכאורה זהו ערך ציוני לעילא, אך למעשה בגרסתו הקיצונית הוא הופך את הקערה על פיה. רבים מהמתנחלים אוהבים את ארץ ישראל אפילו יותר מעם ישראל, יותר מהחברה הישראלית. בשבילם, ארץ ישראל איננה עוד מקום שאמור לשמש בית ליהודים, כלומר אמצעי שיסייע לעם נרדף ויאפשר לו לקיים חברה ותרבות. ארץ ישראל, על כל גבעותיה ורגביה, הפכה למטרה העיקרית. כשיש סולם ערכים, מקריבים לעתים ערך אחד למען ערך גבוה יותר, ולכן רבים מדי מהמתנחלים מוכנים להקריב את החברה הישראלית כדי להציל את האדמה.
אבל "אמצעים ומטרות" הם מושגים רציונאליים מדי לסוג השיח הזה. אנחנו מדברים כאן על אהבה עיוורת, על דבקות, על רגשות. רבים מהמתנחלים מתנהלים כמו אדם שמאוהב בביתו יותר מאשר במשפחתו. ברגע האמת, כשיידרש לבחור ביניהם, הוא לא יהסס להקריב כמה מבני משפחתו – העיקר שישמור על הבית. זו תופעה מוכרת בקרב זוגות מתגרשים, ובאמת אחד המסרים שמשתמעים מפעולות "תג מחיר" הוא הרצון להתגרש מכל מי שלכאורה אינו מאוהב באותה מידה בבית, כלומר באדמת ארץ ישראל.
לא בדיוק בן גוריון
איך ייתכן שכל זה קורה בזמן שמכהנת הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל? הרי הסדר שלום והחזרת שטחים כבושים אינם על הפרק, ורבים משרי הממשלה תומכים בפה ובמעש בהתנחלויות. נכון, נתניהו גינה את התקיפה של חיילי צה"ל. הוא הכריז על צעדים לטיפול בנושא. הוא רק שכח לציין שהצעדים הללו הוכרזו מזמן, אך אינם נאכפים. אם כן, מדוע ראש ממשלה, שרוצה להציג את עצמו כחזק, אינו בולם את המערערים על סמכותה של המדינה? מדוע הוא נמנע מלקרוא לילד בשמו, טרור? למה תגובתו רפה?
באזכרה האחרונה לבן גוריון השתמע מדבריו של נתניהו שכמו כל ראש ממשלה גם הוא רואה עצמו ממשיך דרכו של ראש הממשלה הראשון. כל תלמיד בית ספר יודע שבן גוריון לא התייחס בסובלנות לפורעי חוק: כשעל האונייה אלטלנה התקבצו מורדים שרצו להקים חילות נפרדים מצה"ל, בן גוריון הפציץ את האונייה וקיבע את סמכות המדינה. אבל הציפייה מנתניהו שיהיה בן גוריון היא איוולת היסטורית. נתניהו מכיר את ההיסטוריה היטב, אך אינו מסיק את המסקנות. יש הטוענים שהוא מוּנע משיקולים פוליטיים, כלומר מפחד לצאת חוצץ כנגד ציבור המתנחלים, שרבים בו מסתייגים מפורעי החוק אך בו בזמן מבינים לליבם.
ואולם ברור שאדמת הארץ ניצבת במקום גבוה מאוד בסולם הערכים של נתניהו. האם ייתכן שבנפשו פנימה הוא מבין לליבם של פורעי החוק? מצד אחד הוא אינו מעוניין שיעברו על החוק, אך מצד שני הוא רואה לפניו "אוהבים" גדולים של אדמת ישראל, אשר בסופו של דבר הפריזו בביטויי האהבה שלהם?
כך או כך, נתניהו נוהג כאילו הוא חייל טירון מורעל שמתרשם מחברו שמוכן לעשות הכל "למען היחידה". בכך הוא בוחר באהבת הארץ, על חשבון אהבת החברה הישראלית.
הבעיה היא שעוד מסגד בוער אחד או שניים, וכל האדמה תבער ותאכל את יושביה.