ראש הממשלה מהלל, נשיא המדינה מתקשר ובשורה התחתונה כולם צודקים: ההישג של נועם גרשוני, הטייס לשעבר שזכה במדליית זהב במשחקים הפרא-אולימפיים מרשים, מרגש ונדמה שאין מחמאה אחת שלא ראוי לתת לו. אלא שבשלב הזה ראוי לזרוק לחלל האוויר טענה נוספת, פופוליסטית פחות וקשה יותר מלהתקשר ולהלל והיא: לו הוא היה בעל מוגבלות "רגיל", סיכוייו להגיע להישג היו נמוכים יותר. מדינת ישראל עדיין מזלזלת בבעלי המוגבלויות שבה, משקיעה בהם משאבים מצומצמים ומקשה על חייהם רבות.
מעניין האם היד שהחזיקה את השפורפרת כדי לאחל את כל הברכות גם העבירה את הדפים של התקנות שדוחות, פעם נוספת, את הנגשת המבנים שמיועדים לבעלי מוגבלויות? מעניין האם ביבי יודע שבתיקון שפורסם ממש לפני שלושה חודשים דחו שוב את התקנת התקנות שאמורות להקל על חייהם? על הממשלה לעדכן את בית המשפט על הנעשה בנדון עד ל-1.10.12, כאשר בהחלטה האחרונה בבג"ץ של עמותת נגישות ישראל נכתב כי "אין...חולק כי לוח הזמנים שקבע המחוקק עצמו אינו נשמר".
לא חסרות דוגמאות נוספות. מדו"ח של משרד האוצר שפורסם בשנת 2011 עולה שברוב משרדי הממשלה אין נגישות ראויה לבעלי מוגבלויות. רוב רובם של המשרדים לא מונגשים. משרדי הרווחה והמוסד לביטוח לאומי מספקים רמת נגישות נמוכה במיוחד, צויין. בדו"חות השנתיים של נציבות שוויון הזכויות לבעלי מוגבלויות המדינה נמצאת במקומות האחרונים, אם לא באחרון שבהם, במצבם של בעלי המוגבלויות ביחס למדינות מתוקנות. בדו"ח מבקר המדינה 52ב נקבע שברבע מבתי המשפט – המקום האחרון בו מתבקשות הזכויות בארץ - קיימות בעיות נגישות.
רבע מבעלי המוגבלויות לא עובדים או לא מקבלים קצבה
למרות ששחור על גבי לבן קיימות זכויות שבאות לידי ביטוי בחקיקה ובפסיקה – בראשן חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות - בפועל ישנם עדיין רבים שלא מקבלים אותן. בעלי מוגבלויות רבים נמצאים במצב כלכלי קשה אשר לא מאפשר להם לחיות כראוי, שלא לדבר על להתאמן. לא כל בעלי המוגבלויות, כמובן, הינם בעלי קשיים כלכליים. יש את מי שמצבם הכלכלי שפיר, ויתרה מכך – גם השכלתם והשכלת משפחתם מאפשרים להם לדרוש ביתר שאת את זכויותיהם וטוב שכך. הבעיה היא שמי שגורלם שפר פחות (ביחס לקשיים הקיימים עבור כל השאר) – נרמסים. הוכחה לכך אפשר למצוא בדו"חות הנציבות שהפוליטיקאים, כנראה, לא קראו. אלו מעידים על מצב סוציו-אקונומי נמוך באופן לא מפתיע. כרבע מבעלי המוגבלויות מעידים כי אינם עובדים ו\או מקבלים קצבה. מספרם של בעלי המוגבלויות הקשות, אגב, נאמד בכ-760 אלף.
אז במשחקים הפרא-אולימפיים אנחנו מצליחים, ובאמת שכל הכבוד לכל הספורטאים שמוכיחים את הסיסמאות על הרוח האנושית, אבל יש כאן בעיה חברתית שאנחנו מתעלמים ממנה גם כחברה. נעים לנו להסתכל על בעל המוגבלות שמנצח, זה ש"גדול מהחיים". יותר קשה לנו להתמודד עם זה שלמטה, זה שפסיכולוגית לא נעים לנו ממנו, וקשה לנו לדמיין את עצמנו במצבו. מדינת ישראל "מחבקת" את האלוף החדש שלה, ש"מסמל את הרוח האנושית", ובצדק רב. אלוף, גיבור. מה עם עוד מאות אלפים חזקים פחות?
הצביעות גדולה גם לגבי הספורטאים עצמם. ראש הממשלה ושרת הספורט הצטלמו עם הספורטאים טרם היציאה למשחקים, אבל לדאוג לתקציב לספורטאים האמיתיים הללו הם לא ממש דואגים. תקציב הנבחרת הפרא-אולימפית גדל לאחר הגשת בג"ץ ל-1.1 מיליון שקלים בשנה. תקציב הנבחרת האולימפית מגיע לסכום גבוה פי שמונה (כאשר גם עליו אפשר להתווכח, האם הוא גבוה או לא). גם התקשורת נכנסת אחת לארבע שנים. כולם מהללים ויהללו, אבל בסופו של דבר הזיכרון (ובמקרה של מדורי הספורט, שחקני הכדורגל הכושלים שלנו) יאפילו על הספורטאים האמיתיים הללו.
ביום יום אנחנו (ובראש עומדים המוסדות הציבוריים) רומסים אותם. אחת לארבע שנים הם זוכים לשיחת טלפון, והכול נשכח. וכן, יש גם את מאות האלפים שלא זוכים אפילו לשיחה. עבורם, ההישג הוא לקבל את זכויותיהם הבסיסיות בלבד.