בניגוד לשנה שעברה, הפעם המחאה החברתית לא מתרוממת. אנחנו ממשיכים להתמרמר באופן אישי על הגזירות הכלכליות והמדיניות החברתית, אבל רובנו לא עושים שום דבר כדי לנסות לשפר. רובנו, סביר להניח, לא מרוצים מכך שבעוד שלבעלי הון מאושרות תספורות שמגלגלות את ההפסדים שלהם עלינו, אנחנו נאלצים לשלם יותר מע"מ ומסים. קשר, גם אם לא ישיר, קיים. זאת מגמה, זאת תחושה שכאזרח מן השורה מתעלמים ממך. דבר נוסף אותו אפשר לומר – והוא אפילו חשוב יותר - הוא שרוב מי שלא מרוצה, לא עושה דבר כדי לשנות את זה.
ההפגנות – לפחות כרגע – לא מגיעות להיקף האנשים הדרוש כדי להשפיע. מאחר שהסיבה לכך היא לא שאנשים הפכו פתאום להיות מאושרים, הסיבה הסבירה היא שאנחנו מיואשים. הפגנו, מחינו, ראינו ששום דבר לא קורה – אז למה לצאת שוב. ישנן כמובן סיבות נוספות, כמו רתיעה מן האלימות של המחאה, ביקורת על מוביליה ועוד. אבל עזבו, כל הסיבות הללו הן תירוצים לחוסר עשייה, כמו שמיד אסביר.
כמה תירוצים אנחנו מספקים לעצמנו. גם אני, באופן אישי, לא מוצא את עצמי מתחבר לאף אחד ממובילי המחאה הנוכחיים, לפחות מי שמוצגים כך בכלי התקשורת שכן ישנם הרבה מובילים נוספים בצידיה, בפריפריה. אבל באותה נשימה, אני כן מתחבר לחלק ניכר מהמטרות שלה. מטרות המחאה הן כמובן בעיה בפני עצמה, שכן הן לא כולן מוגדרות. ובכל זאת, המשותף לכולן הוא שהן רוצות שקשרי ההון והשלטון ישתנו, רוצות שתחושת חוסר האונים של החיים כאן כאזרח מן המניין תשתנה.
וכאן נכנסת הביקורת עלייך, כי רק אתה (או את) יכול(ה) לשנות את זה. אם ייאוש הוא זה שמונע ממך למחות – יש לכך פתרון מצוין. אתה יכול לקחת חלק במחאה, גם בלי להגיע להפגנות שאתה לא יודע מי עומד מאחוריהן. אם המטרה של ההפגנות היא בסופו של דבר השפעה על המערכת הפוליטית כך שתשנה סדרי עדיפויות, את זה עושים במעורבות פוליטית, שהצעד הראשון שלה הוא התפקדות המונית למפלגות. לא משנה לאיזה, אגב. זה לא משנה, בגלל שבכל מפלגה אפשר להשפיע על המצע הכלכלי.
מעט מתפקדים משפיעים על המון מצביעים
מי שחושב שהמחאה שמאלנית ומתלונן על ה"תשקורת" רק רוצה להפיל את ביבי אבל בכל זאת חושב שנדרש שינוי כלכלי-חברתי, לא יכול להצדיק לעצמו את חוסר העשייה מהסיבות שצוינו. מי שמהסיבות הלא נכונות מוצא לעצמו תירוץ לשבת רגל על רגל על הספה – אשם בהנצחת המצב. לא מסכים עם מנהיגי המחאה? חושב שהתקשורת השמאלנית רוצה להפיל את ביבי? סבבה, יכול להיות שיש בזה משהו, אבל זאת לא סיבה לא לנסות לשנות.
השדה הפוליטי הוא זה שאפשר באמת להשפיע בו, בלי הרבה מאמץ. זה יקרה רק אם מאות אלפים יתפקדו. כך הכוח הפוליטי של כל המושחתים ובעלי ההון עם הלוביסטים שלהם יירד. ככה יקשיבו לאינטרסים שלך. הפגנות עוזרות, כתבות מסייעות, אבל הן לא חזות הכול. לפי האתר המצוין של תנועת מתפקדים 48,458 מתפקדי ליכוד הצביעו בפריימריז של 2009. הם קבעו ל-729,054 אזרחים שהצביעו ליכוד מי יהיו חברי הכנסת שלהם. בצורה דומה, 35,125 החליטו עבור 758,032 מצביעי קדימה וכך גם באופן דומה בעבודה.
אנחנו מסתכלים עליהם בטלוויזיה ויש לנו בחילה, על המושחתים האלה שבפוליטיקה. זה כמובן נאמר בהכללה, שמטבעה היא לא נכונה, כי ישנם מתפקדים כמו גם פוליטיקאים רבים הגונים, ישרים וטובים. אנחנו רואים כתבות על הלוביסטים ומתחלחלים, ולא חושבים לרגע שאם אנשים כמונו – כלומר אנשים מן השורה – ייכנסו לשם, זה ייראה אחר.
תמיד יש את האופציה של לשבת ולהתלונן על מר גורלך. על הפוליטיקאים המושחתים, על מנהיגי המחאה השמאלנים, על הרשויות הלא קשובות. לכן מה שאני בא לומר הוא כזה: אם אתה לא עושה שום דבר כדי לשנות את זה, אם אתה לא מתפקד ובכל זאת מתלונן ולא עושה שום דבר, עשה טובה, לפחות תתלונן בשקט.