כמות האירועים שממלאת את היומן שלי בפברואר מעמידה בצל אפילו את תשרי, רק בלי חופשות וגשרים. את תחילת תקופת החגים הפרטית הזו מסמן יום הולדתה של הגברת גת. בסוף המסיבה לציון האירוע הכבד שלי סימן שהוא עומד לקרוס, אך התעלמתי ממנו באלגנטיות ובצדק. פחות מארבעים ושמונה שעות מאוחר יותר, אותו כבד בדיוק התמודד בגבורה עם לא מעט יין, בארוחת ערב שבה ציינו את יומו של ולנטיין הקדוש. ואם כל זה לא מספיק, לקראת סוף החודש אנחנו מציינים למעלה מעשרים שנה כזוג נשוי.
אני מאוד שמח שאשתי נולדה ושלולנטיין יש יום משלו, וגם עשרים ומשהו שנים ביחד הן סיבה ללכת לשתות כמו שצריך. אך עם כל הכבוד וכל השמחה, מבחינתי האירוע המשמעותי ביותר בפברואר הוא יום הולדתו השבע עשרה של בני הבכור. היום בו הפכתי לאבא בפעם הראשונה. חשבתי לשתף אתכם בזיכרונות מרגשים מהלידה שלו, העלייה לתורה או הנסיעה המשותפת שלנו לפסטיבל פאנק באנגליה, אבל אני יודע שכמה חברים שלו מסתובבים כאן ואני לא רוצה לעשות בושות. לכן החלטתי לספר דווקא על החיים שלי ועל מה שהשתנה בהם במהלך שנותיי כאב. אגב, אם אתם צריכים ממני משהו, דברו איתי אחרי החגים.
שינה
לפני שהוא נולד יכולתי להתמודד בקלות על תואר "אלוף העולם בשינה". אני מדבר אתכם על שש עשרה שעות ומעלה. למרות שלא קמתי להיניק, מאז אותו לילה גשום שבו חזרתי מבית היולדות בפברואר 1994 השינה שלי היא לא אותו דבר. הידיעה שיש עוד מישהו באחריותי לא מאפשרת לי לשקוע בתנומות עמוקות או ארוכות מדי, אלא במקרים קיצוניים במיוחד. למרות שאחריותי הצטמצמה מאוד מאז, לא הצלחתי להחזיר לעצמי את יכולות השינה. זה בסדר, את הזמן שהתפנה אני מקדיש לעבודה.
פרנסה
מלכלכים עלינו, הגברים, שברגע שהילד הראשון נולד אנחנו בורחים למשרד וחוזרים הכי מאוחר שאפשר. חברות, זה שאנחנו חוזרים מאוחר בכלל לא אומר שברחנו. אני לא מתיימר להעיד על המין הגברי כולו, אבל מה שקרה לי זה שדי נלחצתי מהאחריות על פרנסה של נפש נוספת. אז הלכתי לעבוד שעות ארוכות מדי בדברים שלא באמת רציתי לעשות. אני עושה את זה עד היום, כדי שאוכל לספק לו ולאחיו שנולד ארבע שנים אחריו את מה שנחוץ להם. בדרך כלל זה מצדיק את המאמץ.
מודעות
לפרנס זה חשוב, אולם התפקיד המשמעותי ביותר שמוטל על כתפיו של מי שיש לו ילדים הוא לתת דוגמא: איך לתפקד במצבי לחץ, להשיג את מה שאתה רוצה, להתנהג על הכביש, לנהוג עם האישה שאיתך ועוד מיליון דברים שלא לומדים בשום בית ספר. השגיאות שאני עשיתי בכל אחד מהתחומים הללו חזרו אליי מהילדים כמו ממראה מגדילה, ואת מה שלמדתי על עצמי מצפייה בהשתקפויות הללו אף אחד אחר לא יכול היה ללמד אותי.
השלמה
אנחנו עושים בשבילם תוכניות אבל הילדים שלנו צוחקים. לא משנה כמה נשקיע, הם לא יהפכו לאנשים שאנחנו רוצים או למה שרצינו להפוך כשהיינו בגילם. יש להם חלומות ותוכניות משלהם שאנחנו בכלל לא מודעים אליהם. לקח כמה שנים ולא מעט תסכולים עד שהאסימון ירד. כשהצלחתי לבסוף להשלים עם המציאות, החיים בבית הפכו להרבה יותר נעימים.
קשרי משפחה
מעמד של אבא משדרג אותנו בעיני המשפחה המורחבת ומעביר אותנו לצד של הגדולים, שזה נחמד, אפשר לשתות יותר בליל הסדר. יותר נחמד זה שבתור הורים אנחנו יכולים להתחיל להבין את ההורים שלנו. רק כשהתחלתי לעמוד על השינויים שאני גרמתי בחיים של ההורים שלי, יכולתי לסלוח להם על חלק מהטעויות שהם עשו איתי, והכי חשוב: להישבע שאני לא אחזור עליהן עם הבנים.