שעת ערב לא מאוחרת. התלבשתם יפה. הבייביסיטר הגיעה בזמן. נתתם לה את המפתחות של הבית ואת ההוראות החיוניות לשעת חירום וירדתם לרכב. יש לכם מזל הערב. הפקקים לא מטורפים כמו שחשבתם, וליד הקולנוע יש מגרש חנייה. בכניסה לקניון אתם מחזיקים לרגע ידיים, כמו תיכוניסטים בדייט שני. קניתם כרטיסים מראש ויש לכם מקומות ממש טובים. שורה אמצעית, במרכז. הפרסומות נגמרות. האורות כבים. שקט באולם. אתם מסתדרים בכיסא, רגל נוגעת ברגל, כל אחד לעצמו, כמה טוב לכם ביחד, זה עומד להיות ערב מושלם. ואז, מישהו בשורה מאחורה מוציא סנדוויץ' ביצה קשה.
בקרוב, על פי תיקון בחוק, יוכל כל אחד להכניס כל דבר מזון או שתייה שירצה לבתי הקולנוע ולאולמות, והעם שמח. על פניו, זה תיקון מוצדק – המחירים שגובים המזנונים בבתי הקולנוע עברו מזמן את גבולות ההיגיון, והכרטיסים גם ככה לא זולים. אבל עכשיו תרשו לי רגע לשלוף סנדוויץ' ביצה קשה מהתיק שלי ולקלקל קצת את השמחה. התיקון אולי צודק, אבל הוא עומד לפגוע קשות בחוויית הצפייה שלכם, יותר מכל חבורת ילדים טיפשים עם טלפונים חכמים שישבה בשורה מאחוריכם בעבר.
כבר שנים שאף אחד לא באמת צריך להגיע עד לקולנוע כדי לראות סרט. הטכנולוגיה הביתית וזמינות התכנים מאפשרות לכל אחד לראות תמונות זזות על המסך הביתי, ולשמוע אותן מדברות בצליל היקפי. בסלון שלכם אף אחד לא ישמע אתכם בולסים, ואף אחד לא יגיב לערוץ הפרשנות שלכם. למה בכל זאת באים לקולנוע? בגלל שהוא לא בית. בגלל שכל כניסה לאולם החשוך היא כניסה לעולם שבו הכל יכול לקרות. כי לא משנה כמה סרטים כבר ראיתם, הרגע שבו מכבים את האור ומכניסים את המוזיקה הוא רגע קסום שלא תוכלו לשחזר בבית, אפילו לא עם ספרדי כפול מהבורגר ראנץ'. נכון, לא כולם מכבים את הטלפונים ולא כל הקהל מצליח לשבת בשקט עד הסוף, אבל עם כל הכבוד, לחוויה הזו אין תחליף. נכון לפחות לתקופה שבה אסור היה להיכנס לאולם עם סיר ממולאים.
תעשו כבוד לסרט
אם אתם שואלים, אז לא. דלי של פופקורן לא מפריע לי. מדובר במוצר יבש, שקט ונטול ריח. פיתוח שמאפשר לאכול ליד אנשים זרים בלי להפריע להם, וזה מה שהפך אותו כנראה למאכל הקולנועים האולטימטיבי. ולא פחות חשוב, הוא גם יבש. תארו לעצמכם איך זה לשבת על כיסא שספג נפילה של פיצה זוגית עם פפרוני ופלפלים ירוקים, או כמה קשה יהיה לסדרנים לנקות אחרי מקרה כזה. קולנוע, כמו גלריה או אולם קונצרטים, הוא מקום שאליו מגיעים כדי לצפות במעשי אמנות, ואין סיבה להכניס אליו מזון. פופקורן וחטיפים יבשים הם ויתור הכרחי, אבל בירה ונקניקיות זה כבר מוגזם.
לא אוהבים פופקורן? יקר לכם במזנון? תאכלו בבית. יודעים מה, או אולי תנסו להתאפק ולהסתדר שעה וחצי בלי אוכל – שמעתי שיש ילדים באפריקה שיכולים להסתדר בלי אוכל יותר זמן – אבל תעשו לי טובה, אם אתם כבר באים לקולנוע, תעשו כבוד לסרט, למי שעשה אותו ולמי שיושב לידכם. את פשטידת הקישואים הנהדרת של חמותכם, תשאירו בבית.
ועדת כלכלה יקרה, רוצים להקל על האזרח? פקחו על המחירים, אבל אל תתנו לנו יד חופשית בעניין הזה. סיבוב אחד במוצאי שבת בחוף הים או בפארקים הוא דוגמא טובה לאיך נראה מקום שישראלים מביאים אליו אוכל. תאמינו לי, זה לא מקום שתרצו להיות בו כשהאורות יכבו.