בדיוק לפני שבוע ישבו מספר קשישים יפנים במשרד תל אביבי שקט והעלו זיכרונות. מיאקה נובו, שכמו רוב היפנים נראה צעיר מגילו (83) בכמה שנים טובות, שיחזר את אותו יום מר באוגוסט 1945. הוא היה אז נער בן 16, ונסע בחשמלית כשלפתע נשמע קול פיצוץ אדיר ואור תכלכל מוזר הציף את הכל. החשמלית נעצרה ומיאקה החליט לקפוץ החוצה, החלטה שהוא כנראה חב לה את חייו. התמונה שראה כשנחלץ מהקרון חוזרת עד היום בסיוטיו: "המון אנשים הולכים לכיוון הנהר כשהם שרופים לגמרי, העור פשוט נשפך להם מהידיים והפנים".
נובו הוא אחד מארבעה ניצולים יפנים – ניצולי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונאגאסקי – שביקרו בארץ בשבוע שעבר. הם עשו כאן – במפגשים פתוחים עם קהל, בסיור ב"יד ושם" ובמפגשים אינטימיים יותר עם עיתונאים ואנשי ציבור – מה שהם עושים כבר 30 שנה ברחבי הגלובוס: מספרים את סיפורם, ומעבירים את המסר ש"לא עוד הירושימה, לא עוד נגאסקי"; כלומר – עולם בלי נשק גרעיני. נשק גרעיני, הם אומרים – ומזכירים שהנשק של היום עוצמתי בסדרי גודל יותר מהפצצות שהאמריקאים הטילו על יפן – יביא את קיצה של האנושות, ובכלל לא משנה מי הראשון שילחץ על הכפתור האדום.
איך נשכנע את העולם שלאיראנים אסור להחזיק נשק גרעיני?
אם לא ידעתם על הביקור יוצא הדופן הזה אתם לא לבד. הקציר התקשורתי הדל הסתכם בדיווחים צנועים באתרי אינטרנט ספורים. מוזר: כבר חודשים אנחנו לא מפסיקים לברבר על הגרעין האיראני, נתלים בכל התבטאות וחצי התבטאות של תת המזכיר השלישי במיניסטריון כלשהו כדי לייצר כותרת ראשית, אבל כשעולה על השולחן הגרעין הישראלי – הרי קריאה לעולם בלי גרעין כוללת גם את איראן וגם את ישראל – לפתע משתרר דום שתיקה.
למען הסר ספק: אני לא חושד בקונספירציה, ובוודאי לא בזרועה הארוכה של הצנזורה. היפנים המנומסים לא חשפו שום סוד משום שהם לא בקיאים בסודות הביטחון של ישראל. הם רק ביקשו להעלות נושא לדיון, לעורר שיח, אלא שפעם נוספת התברר שעל הנושא הזה – שהוא אולי הקריטי ביותר לעצם קיומנו – אין לנו חשק או אומץ לשוחח.
לכן גם רוב הישראלים בוודאי הופתעו אתמול לשמוע בחדשות שד"ר שאול חורב, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, הודיע מעל הבמה בכנס בווינה שישראל מתנגדת לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, ומסרבת להשתתף בוועידת הפירוז המתוכננת להתקיים בחודשים הקרובים בהלסינקי. האם ידעתם שמתוכננת ועידה כזו? האם ידעתם שכל מדינות ערב, וכנראה גם איראן, מתכוונות להשתתף בוועידה – ורק ישראל מסרבת? האם ייתכן שהסירוב של ישראל הוא טעות קשה שגורמת לה נזק בזירה הבינלאומית, וכי בעצם שיחקנו לידי המדינות השכנות שעכשיו יכולות להציג את ישראל ככבשה השחורה והגרעינית של האזור? ואם ישראל מסרבת לתמוך בפירוז המזרח התיכון – ולו באופן הצהרתי – איך תשכנע את העולם שלאיראנים אסור להחזיק נשק גרעיני, ובבוא היום גם למצרים, לסורים, ולעוד כמה מהשכנים המוצלחים שבסביבה?
סוגיית הגרעין סבוכה וגורלית, ובניגוד לרושם שמתקבל מכותרות העיתונים היא הייתה כזו גם לפני שהאיראנים התחילו לרכוש צנטריפוגות. אין לי יומרה להחזיק בתשובות חד משמעיות, אבל אני יודע בוודאות שהגיע הזמן לשאול את השאלות. ד"ר חורב נימק את התנגדות ישראל לפירוז בכך ש"פירוז ייתכן רק לאחר כינון יחסי שלום ואמון בין מדינות האזור". ייתכן שהוא צודק, אבל אולי היוצרות דווקא הפוכות – ובלי פירוז לעולם לא יהיה שלום? ואולי מגעים ושיחות בדרך לפירוז יובילו גם לשינוי האווירה באזור ולהתקדמות לקראת מערכת יחסים אחרת?
יש עוד הרבה שאלות: האם במלחמה גרעינית בכלל יש מנצחים? מה יעלה בגורלה של ישראל אם תהיה חלילה צד במלחמה כזו? האם העובדה שכל העולם משוכנע שיש לישראל מצבור אדיר של נשק גרעיני מהווה הרתעה, או אולי דווקא מתדלקת את השאיפה של מדינות אחרות להצטייד גם הן בנשק כזה? הרשימה עוד ארוכה, אבל השאלה החשובה ביותר היא – מתי נתחיל לדבר על זה ברצינות? וכשאני אומר ברצינות אני מתכוון לשם שינוי לגרעין שלנו (טוב, על פי מקורות זרים) – לא על מה צריך או לא צריך לעשות לגרעין האיראני.