כל מי שעבר בנתיבי איילון בחודשים האחרונים לא יכול להחמיץ אותו. הוא ניצב בראש הרכס, משקיף על המכוניות שדוהרות על נחש האספלט ועל תל אביב רבתי שמשתרעת מאחוריו. יש לו נוכחות אפרפרה משהו, גוון מעט מפתיע בהתחשב בתואר המחייב – "הבניין הכי ירוק". החזית שלו היא בעצם וילון שעשוי מצינורות קטנים, והמראה הכללי עושה רושם של יצור שנחת על גבעת האוניברסיטה מתוך תפאורה של סרט עתידני. נא להכיר: הבניין החדש של בית הספר ללימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב, הקרוי "פורטר" - על שם הגברת שחתמה על הצ'ק השמנמן שבלעדיו הפרוייקט הזה לא היה קורה.
בתחילת שנת הלימודים הקרובה הבניין הזה, שעובר עכשיו גימורים אחרונים, יתמלא במרצים, סטודנטים וחוקרים. אני נזכר בשש השנים הארוכות שביליתי באוניברסיטה הזו, ומקנא בהם. כשמדברים על בנייה ירוקה, מתכוונים בדרך כלל לטכנולוגיה: חשמל שמופק מהשמש, מים שנאספים מהמזגנים והמרזבים לטובת הגינה וכו'. זה חשוב, אבל בבניין החדש של בית הספר לסביבה יש משהו יותר חשוב מאיכות הסביבה: איכות חיים.
טכנולוגיות חכמות זה מבורך, אבל החוכמה האמיתית היא חוכמת הפשטות: כשמציבים את הבניין נכון על המגרש, תוך התחשבות באיתני טבע כמו כיווני שמש ורוח (ולא, אדריכלים, למרות שכמה מביניהם סבורים כך, לא יכולים לשנות את השמש והרוח), מקבלים בניין שאפשר ליהנות בתוכו מכמויות נדיבות של בריזה ותאורה טבעית. כן, אור יום, הדבר הנשגב ההוא שהאדם המודרני - שמבלה את ימיו במבנים אפלוליים ומחניקים, עובד לאורם הלבנבן והמדכדך של פלורוסנטים ונושם אוויר מזגנים מלאכותי - שכח איך הוא נראה.
שניפגש על המדרגות או בקפיטריה הבריאה?
המבחן האמיתי של כל בניין ציבורי הוא הרגע שבו הוא מתמלא ומתחיל לתפקד כמשכנם של מאות אנשים. אז גם מתגלות הבעיות והטעויות, ואני מניח שגם פורטר לא יהיה חף מהן. אבל כשהסתובבתי שם לפני כמה ימים הרגשתי שמי שהולכים לבלות בו ימים ארוכים עומדים ליהנות בגדול: החזית הדרומית, שמשגרת את השמש שחורכת כל כך הרבה בניינים בישראל, מוצלת ותוך כדי כך מנוצלת להפקת אנרגיה; אל השמש הצפונית המיטיבה, לעומת זאת, פונים חלונות רחבי ידיים; רוח מערבית נעימה שנכנסת מבעד לפתח חוצה את החלל המרכזי של הבניין והופכת אותו למקום מאוורר ונעים. הכל עשוי במבוק מתחדש ולא פלסטיק מבאס, על הגג יש גינה מזמינה שמצננת את הקומה העליונה.
תחשבו על הרגע שבו אתם נכנסים לבניין משרדים עכשווי, קל וחומר למגדל מהודר. באופן טבעי (כלומר, מלאכותי), הבניין מוליך אתכם אל המעליות. כדי למצוא את המדרגות תצטרכו בדרך כלל להתאמץ. הן חבויות אי שם, לא מעלות על דעתן שמישהו באמת ירצה להשתמש בהן. לא פעם הן חשוכות, טחובות, מרתיעות. יותר דומות ליציאת חירום מאשר לדרך לגיטימית לדלג מקומה לקומה.
בפורטר אי אפשר להחמיץ את המדרגות. הן נפתחות בנדיבות מהחלל המרכזי, רחבות, מזמינות, מוארות, המקום שבו כולם ייפגשו את כולם, ויחליפו חוויות על המבחן שהיה או המחקר שפרץ דרך. יש גם מעליות, כמובן, אבל הן מוצנעות בקרן זווית. הבניין עושה הכל כדי לשדר לך שעלייה במדרגות זו האופציה המתבקשת. יותר בריא, יותר חסכוני, יותר חברותי.
אפשר להמשיך ולתת דוגמאות אופטימיות מתוך המפרט הטכני של הבניין (מקלחות לרוכבי אופניים, מעט מאוד מקומות חנייה), אבל כאמור המבחן האמיתי עוד לפניו: האם התכנון של החלל - שנועד לאפשר מפגש בין אנשים והפרייה הדדית - אכן יעבוד? ומה על הקפיטריה - האם היא תצליח להיות גם טבעונית וגם טעימה (ושניהם חשובים)? לא מיותר להחזיק אצבעות. לא רק בגלל החיסכון הגדול שהבניין הזה עומד להניב בחשמל, במים, ולא רק משום ששלל חומרים מזהמים ומסוכנים לבריאות שמשמשים בענף הבנייה לא יחצו את סף דלתו. אלא בעיקר כי הוא מציע, סוף סוף, משהו אחר: הוא מציע את סוף עידן הבניינים המבאסים, המנוכרים, החשוכים והמחניקים, אלה שתוכננו נגד הטבע במקום לזרום איתו, ומי שמשלמים את המחיר הם האנשים שמעבירים בתוכם חיים שלמים.
אם הבניין החדש של בית הספר ללימודי סביבה יצליח, יהיה קשה להחמיץ את המסר: ככה צריך לבנות בישראל. לטובת הסביבה, ובעיקר לטובתנו.