השבוע התרוצץ ברשת סרטון שבו רואים את השחקן מתיו מקונוהיי מגיע לראיון שטיח אדום חסר חשיבות כלשהו, ואז מקבל מהכתב את הידיעה שסם שפרד הלך לעולמו. מקונוהיי המיומן מתבלבל, ומשחרר תגובת הלם אנושית ונוגעת ללב שבדרך כלל אינה אופיינית לכוכבים מסוגו. זה בדיוק מה שצריך בעידן הנוכחי כדי שסרטון יהפוך ויראלי. בינגו. וכך, במחי סרטון, הפך סם שפרד הנערץ לאיש הזה מהסרטון של מתיו מקונוהיי. ברוכים הבאים לעולם החדש.
אם אתם זקנים בגילי, אתם מכירים את שפרד ממקום אחר לגמרי: "ימים ברקיע" משנת 1978, סרטו היפהפה של טרנס מליק, המתאר משולש אהבה ששפרד חלק עם ברוק אדמס והכוכב הצעיר והעולה ריצ'רד גיר. הסרט, שמלא בצילומי נוף מהפנטים, היה לרגע ארוך בסוף שנות השבעים הדבר הכי מדובר בתל אביב. הוא הוקרן כמעט שנה ברציפות ב"תכלת", קולנוע קטן בצפון העיר, וצעירים כמוני חזרו שוב ושוב לראות אותו בקולנוע, ולהתענג על צילומי החיטה שלא יאומנו.
בעולם הסרט הזה הפך את ריצ'רד גיר לשם חם, אבל בתל אביב כל מי שהבינה משהו התאהבה בשפרד. הוא לא היה רק הגבר היפה בתבל, אלא גם אינטלקטואל, מחזאי מצליח שכתב מחזות כמו "המערב האמיתי" ו"מתים מאהבה", ותסריטים נערצים כמו "פריז, טקסס". בתוך שנים מעטות הפך הוא הפך לדמות איקונית, עם תפקידים נהדרים בסרטים "הצוות המובחר ו"פרנסס"’ שם גם הכיר את ג'סיקה לאנג שהייתה לזוגתו למשך שנים רבות. בשנות התשעים הזוג הזה היה הברנג'לינה של הקולנוע האיכותי. לא פחות.
אילו היו עורכים בשנת 1985 סקר תל אביבי תחת הכותרת: "מי הוא גבר החלומות שלך?", סם שפרד היה מגיע בקלות לאחד מחמשת המקומות הראשונים, אבל עברו הרבה מים בירקון וגם בהדסון. חלי גולדנברג העלתה השבוע פוסט לזכרו וכתבה "כששאלו אותי אם יש לי דוגמה, אפילו רחוקה, של איזה גבר את רוצה, כזה, הייתי עונה". אבל גם בעמוד שלה, תמונתו כאיש צעיר ויפה עד בלי גבול, הביאה פחות לייקים מהממוצע שלה. ככה זה בעידן שפע האינפורמציה: יש כל כך הרבה חדש שהישן נעלם במהירות, שלא לומר מתאדה.
עצרו רגע, לכו לראות את הסרטים האלה
בשנים האחרונות יוצא מדי פעם שאני מנסה להסביר לאדם צעיר כמה יפה ופורץ דרך הוא הסרט "ז'יל וז'ים". זאת יצירת מופת בשחור-לבן משנת 1962, שלא הזדקנה כלל, והיא אחת הראשונות אי פעם שתיארה מערכת יחסים ביסקסואלית בין שני גברים ואישה בקולנוע. פרנסואה טריפו בנה על הסרט הזה קריירה מפוארת, שבו הציג לעולם בעיקר את ז'אן מורו, יפהפה שאין כמותה, שהשיר שלפניכם הפך אותה לאייקון.
גם מורו הלכה השבוע לעולמה. במקרה שלה, לפחות בצרפת, הזמן קצת עצר מלכת. אחד היתרונות של צרפת על פני ארצות הברית הוא שיש בה עדין כבוד גם למי שאינו בעל חשבון בסנאפצ'ט, גם אם עברו חמישים שנה מאז שהיא ובריג'יט בארדו היו שתי הצרפתיות שכבשו את העולם. האחת בלונדינית מפתה, והשנייה, מורו, ברונטית מתוחכמת. לא היה גבר צעיר שלא חלם על מי משתיהן.
מורו הייתה בת 89 במותה, ואפשר להגיד שהיא הספיקה בחייה הכל. היא שיחקה בכמעט 150 סרטים, לצדם של גדולי השחקנים, ואפילו זכתה לפרס מפעל חיים מהאקדמיה האמריקאית באחד מטקסי האוסקר. בצד האישי היו לה רומנים עם טריפו, לואי מל, ואפילו עם אגדת הג'ז מיילס דיוויס. ועדיין, בארצות הברית היא הייתה תמיד "כוכבת זרה". אחת שאינה חשובה מספיק כדי להיות האורחת הפותחת אצל ג'יי לנו או דיוויד לטרמן.
אני תמיד נזכר בהקשר הזה בהופעה של קתרין דנב, עוד אייקון צרפתי, אצל ג'יי לנו. היא כמובן לא היתה האורחת הראשונה, וכשהוא הציג אותה, הוא בעיקר הזכיר לצופיו שזאת הגברת שהם רואים בפרסומות לקרמים של לוריאל. אבל עבור הצרפתים דנב ומורו הן מה שגילה אלמגור היא עבורנו. מעין דמויות שהן מעל לכל זמן, שתויגו בעבר כיפהפיות לוהטות והפכו עם השנים לשחקניות הכי מוערכות. אני מניח שבהלווייתה גם הנשיא מקרון יחלוק לה כבוד, כמו שנהוג אצל הצרפתים.
בארצות הברית של דונלד טראמפ אין כל כך מקום למחוות מהסוג הזה כלפי יוצרים כסם שפרד. אולי זה גם קשור לעובדה ששפרד עצמו לא אהב את משחקי הוליווד, והתחמק ככל האפשר מכל סוגי הסלבריטאות. גם הוא וגם מורו שיחקו כמעט עד יומם האחרון. ולא נחו לרגע. את ההבדל ביניהם אפשר לסכם בכך שעל שפרד פטי סמית כתבה הספד יפה, אבל מדונה העלתה לרשת תמונות שלה עם ז'אן מורו ולא הרגישה צורך להיפרד גם ממנו. וחבל.
אני מציע לכם לראות את הסרט "פרנסס", ובעיקר את קטע הריקוד של שפרד עם ג'סיקה לאנג כשהיא מעט שיכורה ודי הרבה מטורפת. בקטע הקצר הזה שפרד הוא (שוב) הגבר היפה בתבל, לאנג היא האישה היפה בתבל, והאנרגיה הרומנטית ביניהם, שכנראה פעלה גם כשכבו המצלמות, הופכת את הריקוד שלהם למשהו בלתי נשכח. תציצו בינתיים בטריילר.
אני מסתובב קצת סביב עצמי, אבל אין ברירה אלא להגיד את הדברים כמות שהם. מותם של סם שפרד וז'אן מורו הוא אירוע שמסעיר קבוצות ספציפיות. בישראל הרשמית, הפריים טיימית, איש מהם לא עוצר את התנועה. בהקשר הזה, המוות שלהם הוא כמו מוות של אדם פרטי. אני מרגיש כמין קרוב משפחה בעיני עצמו, שמאוד מצטער. אז אני מצטעף, ומעלה זיכרונות כאלה ואחרים עם חברים. ושאר העולם עובר לסדר היום כאילו לא קרה דבר. אני אפילו לא בטוח שזה כל כך נורא, זו כנראה דרכו של עולם.
ובכל זאת אם יש לכם רגע, תראו את "ז'יל וז'ים" הנפלא, ואחר כך תפרגנו לעצמכם את "ימים ברקיע". מבטיח לכם הנאה צרופה, שהיא גם מחווה יפה לשני ענקי רוח שהלכו לעולמם. יהי זכרם ברוך.
