קצת מוזר לדבר על רוח חדשה שנושבת הבוקר במפלגת העבודה. הרי עמיר פרץ, הזוכה המוביל בסיבוב הראשון בבחירות לראשות העבודה שנערכו אמש, השיב את הרוח הזו בבית המפלגה כבר לפני יותר מעשור. אז נעשתה היסטוריה אמיתית: פרץ נכנס למה שנחשב למעוז הממסד הישן והדיח מתוכו את אחד מכוהניו הגדולים, שמעון פרס. היום, 12 שנים אחרי אותו מהפך, קצת קשה להתרגש מהעובדה ששוב מזרחי, ואפילו שניים, מתמודדים ראש בראש על ראשות המפלגה. מפלגת העבודה כבר מזמן איננה מפא"י, וניצחונם של נסיכים כמו יצחק הרצוג ועמר בר לב (שני בנים-של) על פני מועמדים חוץ-ממסדיים כפרץ וגבאי איננו מובטח עוד. ייתכן ששיח הזהויות פסח על בוחרי העבודה. אחרי שש שנים וחצי במחוזות החשוכים והמדכאים של האופוזיציה, נוכח שלטונו ההולך ומתבצר של בנימין נתניהו ודימום המנדטים הקונסיסטנטי לעבר יאיר לפיד, הם רוצים רק דבר אחד: שינוי. ומה מצביע על שינוי יותר מחזרה לעבר.
עם זאת, ייתכן ששיח הזהויות בכל זאת חלחל, במודע או לא, לתודעתם של הבוחרים. מזרחיותם של פרץ וגבאי נתפסת כקלף מרכזי בהיותם אנשים המסוגלים לחולל שינוי לא רק במפלגה עצמה, אלא בעיקר באלקטורט שלה. שניהם נופפו בכך במהלך קמפיין הבחירות שלהם - בתבונה, מבלי לנקוב בשם העדתי המפורש. אבל בחברה ששיח הזהויות השתלט בה על כל חלקה (טובה כרעה), יהיה זה נאיבי להתעלם מכך שמדובר בשני מתמודדים אשר מאתגרים את הפרופיל המפא"יניקי הקלאסי וקורצים לקהלים שנמצאים מימין למחנה. מה שעובר בקלות בימין – ילדי תפנוקים ובני אליטות כנתניהו, לפיד ובנט נמשחים למלוכה בלי הינד עפעף – נתפס עדיין כמשוכה בפני מתמודד השמאל שמבקש את קולותיהם של אותם בוחרים. פרץ, יליד מרוקו, וגבאי, שנולד במעברה בירושלים, מדלגים מעל המשוכה הזאת בקלילות, ובצדק – מבחינה ביוגרפית הם קרובים לרבים ממצביעי הליכוד הרבה יותר מנתניהו, הילד מרחביה והקיסר מקיסריה.
אחד מול נתניהו, אחד מול לפיד
במקרה של פרץ, לא מדובר בהבטחות שווא. ב-2006 הוא כבר נגס במעוזי הליכוד. הוא גבר על הליכוד באשקלון, זינב בו באשדוד, ניצח אותו באופקים, הביס אותו בבאר שבע ובאילת – כולם יישובים שבהם העבודה נחלה מפלה בבחירות רק שנתיים קודם לכן. אבל את מה שפרץ לקח מנתניהו, הוא הפסיד לקדימה של אהוד אולמרט (ושל שמעון פרס, שערק מהעבודה לאחר שהפסיד לפרץ ובצע עמו חלק נכבד מבשרה). בסופו של דבר, אחרי המהפך הגדול, מפלגת העבודה השיגה את אותו מספר מנדטים בדיוק אותו השיגה כשעמד בראשותה עמרם מצנע. פרץ הצליח לטרוף את הקלפים – אבל לא לשנות את המציאות. אז היתה זו קדימה המפלצתית שהתייצבה במלוא כובד משקלה במרכז המפה הפוליטית וחיבלה לו בתכניות. היום ממלאת את התפקיד יש עתיד.
ואם פרץ הוא התקווה המשופמת של השמאל ליצור בקיעים באלקטורט הנוקשה של הליכוד, גבאי הוא תקוותם לפרק את מערך הבוחרים הפריך של יאיר לפיד. בניגוד לפרץ, גבאי איננו איש שמאל מובהק, ויש שיאמרו – לא איש שמאל כלל (העובדה שהצביע בעבר ליכוד איננה פוסלת אותו היום כאיש מפלגת העבודה, אבל זו אנקדוטה שמלמדת על מקורותיו הפוליטיים והרעיוניים). משנתו המדינית פרגמטית דיה כדי להתאים למרכז. מבחינה כלכלית, וגם אם יזכה כצפוי לגיבויה של שלי יחימוביץ', הוא בוודאי איננו סוציאל-דמוקרט (בשיחה עם גולשים באתר "הפלוג" של טל שניידר התחמק מלענות על השאלה אם הוא קפיטליסט או סוציאליסט וטען שהוא "פחות אדם של הגדרות עצמיות"). את הונו הפוליטי המועט צבר במפלגה שניסתה (והצליחה במידה רבה) למצב את עצמה כמפלגת מרכז.
האידיאולוגיה של גבאי היתה אמורה להוות לו מכשול בואו להיבחר לראשות מפלגת העבודה, אבל עד כה נדמה שהיא נתפסת כשולית לעומת התנהלותו הפוליטית (בעיקר התנגדותו למתווה הגז והתפטרותו מהממשלה בעקבות מינוי ליברמן לשר הביטחון) ורוחות התקווה שהוא מביא עמו. האיום המרכזי על מפלגת העבודה במהלך השנתיים האחרונות אינו הליכוד, אלא יש עתיד. ככל שהדבר אמור בסקרים, לפיד עושה במפלגה שמות. עבור מי שנרתע מלפיד, ובפרט מהתנהלותו הפוליטית ההפכפכה או מעמדותיו בנושאים כמו דת ומדינה, גבאי עשוי להיות תחליף ראוי. בניגוד ללפיד, הוא איש עשייה עם רקורד מוכח והתנהלות צנועה יותר (יחסית – ככל שאדם שמצטרף למפלגה ומיד רץ לראשותה בכוונה להיבחר לראשות הממשלה יכול להיות צנוע). העפלתו של גבאי לסיבוב השני על חשבונם של הרצוג (שקרץ לימין שוב ושוב אך נכשל), מרגלית (שניהל קמפיין יקר וצעקני תחת הסיסמה "השמאלנים חוזרים") ובר לב (שביקש לייצג ערכי שמאל מובהקים) מוכיחה כי בוחרי העבודה מבינים שהבעיה שלהם איננה משמאל, אלא מימין. אם מפלגת העבודה רוצה לחזור לשלטון, היא לא צריכה את בוחרי השמאל המעטים שזלגו למרצ ולרשימה המשותפת; היא צריכה את ההמונים שמצאו מפלט ביש עתיד. גבאי משקף את תקוות מצביעי העבודה שיש עתיד מול לפיד.
הילכו שניים יחדיו
כל בחירה שיעשו בוחרי העבודה בשבוע הבא עשויה לטלטל, ולו במעט, את הזירה הפוליטית. פרץ, בניגוד לזלזול שניסה אמש לשדר נתניהו ("הוא רץ היום לראשות ההסתדרות"), ידיר שינה מעיניו של ראש הממשלה אם ייבחר. זה לא שלי יחימוביץ' ובוז'י הרצוג; הוא כבר ניצח את נתניהו. אין בו פחד, והניצחון על נתניהו הוא הישג ממשי שאפשר לשווק. זו מציאות חלופית שאפשר לשתול ביתר קלות במוחו של הציבור הרחב. פתאום העובדה שנתניהו לא ייבחר לראשות הממשלה לא נשמעת כמו תרחיש דמיוני. מנגד, אם גבאי ייבחר, אפשר להניח שמקץ סקר או שניים נראה שוב שינוי חד אצל יאיר לפיד, שניסיונותיו המביכים להתחנף לימין מעלים חרס – אבל לפחות לא עלו לו עד כה במנדטים משמאל. בחירה של גבאי עשויה עוד לגרום ללפיד לחדש ימיו כקדם ולהיזכר שהוא חילוני.
ספק רב אם מישהו מהשניים יכול להוביל לבדו את מפלגת העבודה לניצחון בבחירות. אבל דווקא השילוב הדו-ראשי של גבאי ופרץ יכול להביא תקומה למפלגה. אם מי שיזכה בשבוע הבא בסיבוב השני ידע להציב מיד את מתחרהו לצידו (ולהוסיף בהמשך את דמות הביטחוניסט הבלתי נמנעת), מפלגת העבודה עשויה לכל הפחות לחזור למעמדה כשחקן מרכזי בפוליטיקה הישראלית. העבודה לא צריכה את עמיר פרץ או את אבי גבאי; היא צריכה את שניהם.