הנה כתבת "מה שקורה ברומניה" שכנראה לא ראיתם בשבוע שעבר: אנה, נערה רומנייה בגבה למצלמה, מספרת איך בגיל 14 נפלה בידיו של ידיד של משפחתה, נאנסה ושועבדה לזנות. סם, עיתונאית בריטית, מספרת על סוחרי נשים שנמנים עם "כנופיות הפשע המאורגנות והאכזריות ביותר". אדינה, עורכת דין רומנייה שמסייעת למשטרה הבריטית בהכנת תיקי אישום נגד סוחרים בנשים, מספרת איך הנערות נסחרות בין ארגוני הפשע במכירות פומביות, בעירום, כמו בשוק עבדים אינטרנטי. לורנה, מנהלת מקלט לנשים שנמלטו מהזנות ברומניה, מספרת ש"הבנות הללו ייאנסו, יוכו, יושפלו. יש לך ילדה עם חמישה-תשעה לקוחות בלילה, וביום למחרת היא צריכה לנקות את השירותים, להכין ארוחת בוקר לסוחר הנשים, להיות נחמדה אליו. אי אפשר למדוד את הנזק. אלו חיים שבורים".
את הכתבה הזאת לא בדיתי מדמיוני המשווע לתחקירים רציניים ומזעזעים על סחר בבני אדם. היא שודרה בשבוע שעבר ב-BBC סקוטלנד – בדיוק יומיים לפני ששודרה ב"אולפן שישי" כתבתו של עומרי קרונלנד על מסיבות הרווקים הישראליות בבוקרשט. לצפות בכתבות בזו אחר זו היה כמו לקבל זוג נעליים טרנדי ולמצוא בתוכן מכתב מצוקה בסינית. כמו להתבונן מקרוב בגלוית הנוף ששלח קרונלנד מבוקרשט, ולהבחין פתאום בכל הקווים המכוערים שמרכיבים אותה, מרשתים אותה כמו קווי סחר בני אדם על פני אירופה.
אין מספיק אלכוהול בעולם
לפני שנתיים "בוקרשט" של עומר אדם היה להיט רחבות והמנון רווקים בהתהוות, עם סיפור רקע גנרי ונטול תחכום על מסיבת רווקים בבירת רומניה. הטקסט של אדם ואבי אוחיון לא פירט מה כוללת חבילת הנופש, אפף את עצמו באדי אלכוהול, נצמד לדינמיקה קרחניסטית-הנגאוברית שנעה בין "מאושר" ו"מתרגש" ל"נשכח" ו"מטושטש", ולא הזכיר במילה את הסוד הכי ידוע של בוקרשט: שירותי מין בתשלום. אפשר היה רק לנחש למה החברה של הדובר "קצת כועסת" עליו; זה בטח לא בגלל שהוא נסע להוריד צ'ייסרים ולהמר בקזינו עם חבר (סליחה, "זה לא חבר, זה אח").
הכתבה של קרונלנד, בפריים טיים של שישי בערב, הוציאה את המרצע מהחלונות הכהים של הלימוזינה. אדיר, אוטוטו חתן, אפילו לא מתאמץ להסתיר את האופציות הפרושות בפניו: "בסוף הערב אתה מחליט אם אתה רוצה לגמור את זה בין הסדינים או בין הסדינים של המלון" (אחר כך הוא מספר שיצטרך שבוע באומן, וכבר לא ברור אם הוא מדבר על כפרת עוונות או על אפטר פארטי). אמרגן המסיבות, עידן גוב – שנראה כמו הגרסה המרוככת של אורן חזן שפותחה אחרי שהבינו שהבטא היה מוגזם – מאשר: "הם באים לפה בעיקר בשביל זה". ו"זה" – אפילו בבוקרשט אין מספיק אלכוהול כדי לטשטש את זה – זה סקס בתשלום.
הנה כמה נתונים מתוך הקונטקסט שהיה חסר כל כך בכתבה של קרונלנד: לפי דו"ח של האיחוד האירופי מ-2015, רומניה היא אחת מחמש מדינות המוצא המובילות באירופה בסחר בנשים. לפי דו"ח של משרד החוץ האמריקאי מ-2014, כשליש מקרבנות הסחר הן קטינות. ולפי ADPARE (ארגון רומני העוסק בסחר בבני אדם), את הדלק לבעיה מספק תיוגה הבינלאומי של רומניה כמדינה בעלת תעשיית מין משגשגת ודירוגה כיעד נחשק באתרים המקדמים תיירות מין.
אולי זה האלכוהול שמחזיק את החבר'ה מחויכים ומבסוטים בבוקרשט – כי צריך להיות, אם לחזור לנראטיב של עומר אדם, מאוד מטושטש (או ערל לב) כדי להיאטם בפני העובדות הללו, עוד לפני שמתוודעים לסיפורים המזעזעים שמסתתרים מאחורי המספרים כמו נערות מבועתות. ואם האלכוהול הוא מה שמאפשר לישראלים לחגוג במערות האפלטוניות של מועדוני הלילה, אצל גוב אלו כנראה שטרות הכסף שגורמים לו להתייחס לתעשיית המין לא כסוגיה מוסרית אלא כסוגיה גיאוגרפית (למזרח-אירופיות יש "תפיסה שונה לגמרי" לגבי מין). הוא אפילו מסביר בשלוות נפש של סוציולוג ש"בשביל הבחורות האלו (זנות זה) כמו בשבילנו לנעול נעליים". אתם מבינים? הן שוכבות כל שבוע עם עשרות גברים זרים, מעלימות עין מהעדפות פרטיות ומזייפות אורגזמות תמורת כסף, אתם נועלים נעליים – אותו דבר. מי אמר שצריך לצרוך אלכוהול כמו ישראלי בבוקרשט בשביל להקיא.
ובזמן שננגב את שאריות הקיא מריפודי הלימוזינה, גוב יוכל לצפות במסך הטלוויזיה הגדול שבמושב האחורי בכתבה של ה-BBC, שם לורנה ממקלט הנשים תסביר לו איך טראומות אונס, התעללות ומין בכפייה יכולות להידרדר למה שהוא תופס כהסכמה. איך "בחורות שעושות את זה בכיף" הן, אולי, בחורות שחוו חיים כל כך קשים עד שכפי שאומרת לורנה, "בשלב מסוים הן מוותרות".
הימים התמימים של החשפניות
תיירות המין היא לא רק הבעיה הלאומית של יעד הטיסה. הגברים שנוסעים לממן את תעשיות המין של רומניה, בולגריה, תאילנד והפיליפינים, חוזרים בסוף לישראל. הניסיון למסגר את טיולי המין של הישראלים ברחבי תבל כמו תמונות אקזוטיות באלבום "בוקרשט 2017" הוא מגוחך, כאילו מדובר באיזה אלטר-אגו לצרכי חופשה (לא פלא שזה תואם את הפנטזיה נטולת הבסיס לפיה העוסקת בזנות היא סטודנטית מבית טוב שבנתה לעצמה אלטר-אגו זנותי לצרכי פרנסה). זה לא. הסחי המוסרי הזה נדבק כמו שטרות כסף על המצח במועדון חשפנות. אתה לא יכול להיות אדם בביתך ובהמה במריוטך. מה שקורה ברומניה הולך איתך לישראל.
לא ברור איך בכלל הפכה תיירות המין לפיצ'ר האופנתי החדש של מסיבות הרווקים, ומתי הוחלט שהאקט הסמלי האחרון שלך כרווק (מאורס, מיינד יו) בעולם הזה הוא לנעוץ את דגל הניצחון הפאלי שלך בטריטוריית הנשים המנוצלות. זה כמעט מעורר געגועים פתטיים לימים שבהם חשפניות היו האילוסטרציה הרפלקסיבית של הז'אנר. סטריפטיז, ריקוד על עמוד, לאפ-דאנס – מסתבר שזה כבר לא מספיק כדי לרצות את הישראלי ערב חופתו; הוא צריך את אקט ההתייחדות האחרון עם אישה זרה לפני שהסוהרת תנעל את השער. ועדיף שזה יהיה ברומניה, שם אין סכנה למצוא את עצמך משחק עם הבחורה פיצוחים ומגלה שהיית עם אחיה בצבא ושכבת עם החברה שלה בתאילנד. שם אתה לא חוזר בערב למיטה שבה אתה ישן עם ארוסתך. את הנערה הרומנייה אפשר להשאיר זרה, נטולת ביוגרפיה ובמרחק בטוח מהמציאות.
מסיבת רווקים אמורה להיות אירוע משמח, אבל אין שום דבר שמח בלחגוג את תום ימי הרווקות עם בחורה שעוסקת בזנות. אין בזה שום דבר חגיגי. אבל למען האמת, זה לא משנה אם מדובר במסיבת רווקים או בסתם טיול חבר'ה; תיירות מין שמזינה ניצול וסחר בנשים היא תופעה חברתית איומה שגובה קרבנות בנפש, תרתי משמע. לקחת בה חלק זה מנוול ועלוב.
מפסיקים להתנצל
ידענו שזה "מה שקורה ברומניה". זה כבר מזמן לא נשאר ברומניה. ובכל זאת, משהו השתנה הפעם. זה לא אלמנט שהתווסף, אלא דווקא זה שנעדר: הבושה. זה הפער שנפער בין הסאבטקסט הלא-מדובר בשיר של עומר אדם לטקסט הבוטה בכתבה של "אולפן שישי"; הפער בין אורן חזן הנאבק להוכיח שאינו סרסור (ונכשל) לעידן גוב המספק שירותי מין לתיירים הישראלים בפנים גלויות ומדושנות עונג; הפער בין בוגדים בסתר לבוגדים בפריים טיים, ובין זנאים ותיקים שמסתתרים בחשכת מכוניותיהם לזנאים צעירים שמנפחים חזה חשוף בפני המצלמות.
באופן אירוני, דווקא העובדה שכל זה קורה ברומניה תחת תיוג ישראלי מובהק כל כך (האשטאג בלגן) מייתרת את הצורך של כל אלו להתבייש. זה בסדר, אל תתביישו. אנחנו כבר מתביישים בשבילכם.