יש לי ביקורת כלפי "שוברים שתיקה". זו לא ביקורת פשוטה, מכיוון שאני חושב שארגון "שוברים שתיקה" עושה נזק אמיתי למדינת ישראל. אנשי הארגון מביאים לאנשים שאינם ישראלים טקסט חסר ונטול קונטקסט – עדויות המנותקות מהמציאות המורכבת שבה מתנהלים צה"ל ומדינת ישראל – וזו התנהלות עם השלכות בעייתיות (גם אם היא נעשית מתוך כוונה טובה) ועם אלמנטים של חוסר אחריות, חוסר הגינות ולעתים אפילו חוסר מוסריות. כשאדם שאינו ישראלי נחשף לעדויות "שוברים שתיקה", עולה בפניו תמונה מכוערת מאוד של צה"ל ושל ישראל. בין אם זו תמונה אמינה או לא, זו תמונה חלקית, ואפילו חלקית מאוד. באופן פרדוקסלי, "שוברים שתיקה" סובל בדיוק מאותה בעיה של "אם תרצו": שניהם מציבים בחזית פרגמנטים מסוימים של המציאות, ובכך מעוותים את תמונת המציאות השלמה.
לא צריך להקל ראש בנזק הזה. הוא גדול. נסו רגע לחשוב על תמונה הפוכה – למשל, חייל בצבא אסד מספר על אלימות פושעת כלפי אזרחים סורים – ותבינו את העוצמה הרגשית והאינטלקטואלית שיש לסיפורים כאלו. לרוב המוחלט של הישראלים (כן, אפילו לאנשי "שוברים שתיקה") ברור שצה"ל לא מתנהג כמו צבא סוריה, אבל זה לא ברור למאזין שאינו ישראלי, וזה מה שקורה כשלוקחים אלמנטים ואנקדוטות ומציגים אותם מחוץ לקונטקסט שלם ומלא. עדויות על ביזה והתעללות מול ועדת האו"ם בניו יורק, או תערוכת צילומים מזעזעת המוצגת בציריך, יוצרים מצג פרובלמטי שאינו שקרי (להערכתי ולפי כל הממצאים עד כה), אך הוא בהחלט מעוות. לכן יש לעדויות האלו אפקט גדול ומסוכן, שלא לדבר על השימוש לרעה שנעשה בהן (לטובת חרם ה-BDS, למשל). אני לא מאלו שטוענים שהכיבוש הוא נאור; אין דבר נאור בכיבוש, ואפילו לא משהו נורמלי. מצב שבו צבא יושב בליבה של אוכלוסייה אזרחית – בצדק או שלא בצדק – לא יכול לייצר דינמיקה נקייה מעוולות. אבל בכיבוש הישראלי אפשר למצוא גם אספקטים נורמטיביים, ואפילו הומניים והומניטריים. הסיפורים המטרידים ממציאות הכיבוש דרים בצד סיפורים שמגלים איפוק, סובלנות ואנושיות. המציאות מורכבת יותר מהעדויות של "שוברים שתיקה" – בדיוק, אגב, כפי שהיא מורכבת יותר מהמניפסטים הפטריוטיים של "אם תרצו" (שפוסל את כל עדויות "שוברים שתיקה", כי אם תרצו, אין זו אלא אגדה).
יש בעייתיות גם בתגובות שמשוות בין שירותם הצבאי של אנשי "שוברים שתיקה" (רובם ככולם לוחמים לשעבר) לזה של אנשי "אם תרצו" (רונן שובל שירת בקריה), הצל או יאיר לפיד. ראשית, הדיון הביקורתי על הכיבוש ועל "שוברים שתיקה" צריך להיות כזה שבו כולם יכולים להשתתף – גם ג'ובניקים, גם נשים שחלקן בשורות הלוחמים קטן, ואפילו אנשים שלא שירתו כלל. זה דיון שרלוונטי לחברה כולה. שנית, כפי ששירותו הצבאי המפומפם של נפתלי בנט לא צריך להעניק לו אקסקלוסיביות בדיונים על ביטחונה של המדינה, כך שירותם הצבאי של שובל ולפיד לא צריך לנדות אותם מדיונים כאלה. ושלישית, להתייחס לשירות הצבאי של הדוברים זה טיעון שהוא כמעט אד הומינם, מפלטו של מי שמבקש לברוח מהטענה אל הטוען.
(למה רק "כמעט"? כי, בכל זאת, לשירות הצבאי יש במקרה הזה רלוונטיות גדולה - ודאי כשאנשי "שוברים שתיקה", שסיכנו את חייהם למען המדינה ככל לוחמיה לאורך השנים, מואשמים בבגידה. מי שלא שירת בשטחים בעשורים האחרונים לא יכול להבין עד כמה עמוק חלחלה השפעתו המשחיתה של הכוח אל החיילים, ומנגד – עד כמה קשה לחייל בן 18 לזהות את ההשפעה הזאת בזמן אמת, ולעתים – לזהות אותה אי פעם. בכלל, נדרשת מידה גדולה של אמפתיה כדי להבין את התהליך שעובר חייל קרבי במהלך ואחרי שחרורו, ויש בציבור קבוצה עצומה של אנשים - בהם גם חיילים קרביים לשעבר שפשוט לא עברו תהליך כזה - שבכלל לא מסוגלים לגלות אמפתיה כזאת)
נהנית מהכיבוש? ספר לחבריך בחו"ל
לכאורה, הביקורת המובאת כאן על "שוברים שתיקה" דומה לזו של מבקריו מימין – "למה אתם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ?" – למרות שהסיבה שונה (המבקרים מימין רואים בפעולות כאלו "הלשנה" ו"בגידה", ואילו אני חושב שהן פשוט שגויות ופגומות מכיוון שלאנשים שאינם ישראלים – ובמידה מסוימת, אך שונה, גם לאנשים שלא היו קרביים, למען האמת – אין את הכלים לשפוט את הדברים). אבל למעשה, יש מבחינתי מדרג ברור בין הביקורת שלי על "שוברים שתיקה" לבין האמון שלי בנחיצות פעילותו - והאמון הזה גדול יותר. זה פשוט מאוד: אני לא חושב ש"שוברים שתיקה" צריכים לחשוף את הצדדים המכוערים של הכיבוש בעולם. אבל אני מעדיף שהצדדים האלו ייחשפו בעולם מאשר לא ייחשפו כלל. כמו שאמר ל"הארץ" איש הארגון אחיה שץ: "מחיר השתיקה גבוה יותר".
אל תשלו את עצמכם: החל ביעלון (אסר על פעילות "שוברים שתיקה" בצה"ל) ובנט (אסר על פעילותם במערכת החינוך), עבור בחקירות עבירות של חיילים נגד פלסטינים (9 כתבי אישום מתוך 229 חקירות ב-2014), ועד ארגון "אל יהוד" (הביא לביטול הרצאה של "שוברים שתיקה" בב"ש) והאדם הקטן ברחוב ("שתקבל סרטן בתחת", מסנן רוכב קטנוע לעבר דוכן של "שוברים שתיקה" בכתבה ששודרה בסוף השבוע) – מדינת ישראל לא באמת רוצה לעשות את הכביסה המלוכלכת. לא בבית, ולא מחוצה לו. היא הייתה מעדיפה להשאיר את הכבסים בסל הכביסה, לפחות עד שכולנו ניחנק מהצחנה המוסרית.
טענות נוסח "למה בחו"ל?" גובלות במקרים רבים בצביעות – אותם אנשים שקוראים לארגון להשמיע את קולו בישראל הם אותם אנשים שמתעלמים, דוחים ומבטלים את קולו כשהוא נשמע כאן. זה לא שהם רוצים לשמוע את קולו בישראל; הם לא רוצים לשמוע את קולו כלל. לאותם אנשים, אגב, אין כל בעיה עם הפנייה לחו"ל כשלעצמה, ככל הנראה; כשגופים מן הצד השני של המפה (כמו "אם תרצו" ומועצת יש"ע) פועלים מחוץ לישראל, זה בסדר, בבחינת "נהנית? ספר לחבריך בחו"ל. לא נהנית? ספר לנו".
(צביעות היא התנהלות-מפתח בפרשות כאלה. כך, למשל, מקדם ח"כ יואב קיש, בעידוד "אם תרצו", את "חוק השתולים" נגד ארגונים שמקבלים מימון זר, בשעה שיו"ר מפלגתו וראש ממשלתנו – כמו רוב בכירי הליכוד – משתלט על הפריימריז באמצעות מימון זר שכזה. מעניין גם שמי שזועק מרה נגד פנייתו של "שוברים שתיקה" לחו"ל הוא לא פעם מי שמזלזל בדרך קבע בגופים בינלאומיים ובמה שיגידו הגויים. אם האו"ם הוא שמו"ם, מה בכלל חשוב מה אומרים שם אנשי "שוברים שתיקה"?)
נשים זונות, גברים בכיינים
"שוברים שתיקה", במובן מסוים, הוא לא רק ארגון חשוב, אלא גם אמיץ – כזה שאנשיו מוכנים לספוג הכפשות אישיות למען האידיאולוגיה שלהם. קו ישר מחבר בין קרבנות הטרדה מינית שמפחדות להתלונן כדי שלא להפוך ל"זונות" ו"שרמוטות" (היי, ג'ודי, והיי מדינת ישראל שלא תעמיד אותה לדין על איומי השתקה פושעים ומחליאים) ללוחמים לשעבר שמעדיפים לא לדבר כדי שלא להפוך ל"שקרנים" ו"בכיינים" (שלא לדבר על "שתולים" ו"בוגדים"). וזה לא מקרי שאותה חברה שמתייחסת בגסות ובבוז לאנשים שמספרים על אירועים מטרידים משירותם הצבאי, מתייחסת כך גם לנשים שמספרות על מעשים מטרידים שנעשו בהן. וזה לא מקרי שהחברה הזאת רואה באלה ובאלה בעלי אינטרסים וגורמים שמסכנים את קיומה. אלו אותם צדדים של חברה שחוסר הביטחון שלה – המחלה הלאומית הכרונית שלה - לא מאפשר לה להטיל ספק בעצמה ולו לרגע, פן יביא הדבר לקריסת החזון הציוני.
("האינטרסים", אגב, מייצגים עוד טענה מגוחכת: "שוברים שתיקה" מנסה להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל לסיים את הכיבוש. מובן שזה אחד מהכלים שמופעל למען האינטרס של הארגון. מה בדיוק לא לגיטימי בזה? למה, נניח, מותר לארגונים ישראליים ויהודיים לעודד לחץ בינלאומי על ישראל לחזק את ההתנחלויות, אבל לא מותר להפעיל לחץ למען פינוין?)
זה לא נעים שקלונה של מדינת ישראל מופץ בעולם, זה מסב נזק לתדמיתה ולמעמדה, וזה נגוע במניפולטיביות ובחוסר הגינות. אבל זה מחיר שהחברה הישראלית צריכה לשלם כדי לפוצץ את כל המורסות. כדי להשאיר את צה"ל צבא מוסרי ככל שצבא יכול בכלל להיות מוסרי. כדי להשאיר את העיניים שלנו פקוחות כל הזמן.
("בגידה" היא רק מחציתה הבולטת האחת של הביקורת נגד "שוברים שתיקה". המחצית השנייה היא "שקר" – טענות על כך שהעדויות בדויות, מומצאות, אנונימיות כדי שלא ייבדקו וכו'. מנכ"לית הארגון יולי נובק טוענת כי "מעולם לא הופרכה עדות", וממילא נדמה שאין טענה קלה להפרכה מזו – כל שצריך ראש הממשלה לעשות נגד "השתולים" שמטרידים את מנוחתו הוא לכנס ועדת בדיקה ממלכתית, לבחון את כל העדויות, להוכיח שמדובר בשקרים ולסגור עניין. זו הרי תהיה מכת מוות אולטימטיבית ל"שוברים שתיקה". למה זה לא קורה? אולי כי לתקוף את המבקרים קל יותר מלהזים את הביקורת; ואולי בגלל חשש אמיתי שיש דברים בגו)
כן, "שוברים שתיקה" עושה גם נזק לישראל. אבל הנזק הזה בטל בשישים לעומת הנזק שעושה לישראל הפטריוטיזם העיוור שמציעים ארגונים כמו "אם תרצו", ובטל ב-160 לעומת מנות השנאה שמזריק לנו הוגה הקמפיין נגד "שוברים שתיקה", משה קלוגהפט: הסכסכן מבת ים, הסוחר הגדול של שנאת החינם, נציב הליגה למען השמצה והאסטרטג העלק-מבריק של מלחמות האזרחים בישראל. הסכנה האמיתית לחברה הישראלית היא לא העדויות של "שוברים שתיקה", ואפילו לא רונן שובל. הסכנה האמיתית היא אנשים כמו קלוגהפט, שמוכנים לזרוע שנאה בתוך החברה באמצעים הכי עלובים, שקריים, מניפולטיביים ושפלים שיש. אנשים שמוכנים לרמוס את החברה הישראלית, על פרטיה, למען מטרה פוליטית ו/או בצע כסף.
הביקורת של "שוברים שתיקה" לא תשבור את מדינת ישראל; השנאה שמפעפע לתוכה משה קלוגהפט במצוות פטרוניו – מנתניהו דרך בנט ועד שובל – תרסק את החברה הזאת הרבה קודם לכן.