1. כי אנחנו משלמים
לפני שלושה חודשים הודיעה התנועה לאיכות השלטון כי היא מוותרת. אנשי התנועה החליטו למשוך את העתירה שהגישו לבג"צ, וכך נותר המצב על כנו: מדינת ישראל תישא בפיצויים שנפסקו לעובד מעון ראש הממשלה (גיא אליהו) שזכה בתביעה בגין העסקה פוגענית על ידי שרה נתניהו. בשבוע שעבר הייתה זו המדינה עצמה שמשכה ערעור נגד פסק דין שניתן בבית הדין הארצי לעבודה, ובכך נסגר תיק נוסף שבו תשלם המדינה פיצויים שנפסקו לעובד מעון ראש הממשלה (מני נפתלי) שזכה בתביעה בגין העסקה פוגענית על ידי שרה נתניהו.
לא צריך יותר מזה בכדי להבהיר מדוע הסיפורים שרודפים את שרה נתניהו כמו פירורי אבק עקשנים הם לא עניינה הפרטי אלא עניינו של הציבור, ומדוע הפרטים העסיסיים הם לא רומן למשרתות אלא ידיעות חדשותיות. אם אנחנו נתבעים לשלם עבור הנזקים שמסבה נתניהו לכפופים לה, אנחנו גם נתבעים לעסוק בהם (למעשה, אנחנו גם נתבעים לדרוש ממנה דין וחשבון, אבל אל תצפו אפילו מהיועץ המשפטי או ממנכ"ל משרד רה"מ לעשות זאת). אם הילד שלכם דופק את האוטו, אתם תשלמו את הנזק – אבל תדרשו הסברים. שרה נתניהו דופקת את העובדים שלה על חשבוננו, אבל אנחנו מצופים רק לחתום על הצ'ק. הציבור ישלם, אבל הוא לא צריך להיות מטומטם – הוא צריך לשאול מה קורה במעון ראש הממשלה.
2. כי אנחנו חברה מתוקנת
ברשימה שפרסמה רונית צח ב"המקום הכי חם בגיהינום" לפני שנתיים נפרשו 11 עדויות של עובדים שסבלו מהתעמרות מצד שרה נתניהו, מאז 1996 – כלומר, אם להאמין לגרסת הנתניהואים לפיה הכל חלק ממסע רדיפה מתוזמר, מדובר במפעל אדיר ומתוחכם שנמשך כבר יותר מ-20 שנה. בן כספית מ"מעריב" טוען ששמע "למעלה ממאה עדויות 'יד ראשונה'" של עובדים ש"לא התלוננו, לא הלכו לבית משפט, בסך הכל רצו לברוח". אלו לא מקרים בודדים – זה דפוס התנהגות. אם אין עשן בלי אש, אז סיפורי מעון ראש הממשלה מעידים שהבית בוער.
העובדה ששרה נתניהו עומדת בלב הסיפורים מסיחה את הדעת ממהותם – יחסים לא תקינים בין בני אדם. זהו הטעם השני, האנושי והמוסרי, שבגללו סיפורי האדונים-ומשרתים הללו הם ענייננו. סיפורי התעללות מגיעים תמיד לכותרות העיתונים: התעללות בקשישים בבית אבות, התעללות בחוסים בבית חולים פסיכיאטרי, התעללות בילדים בגן. העיתונות מחויבת (אתית) לבדוק ולדווח, והחברה מחויבת (מוסרית) להתעניין ולדרוש התערבות. המקרים של שרה נתניהו אינם שונים, להפך – ממי שנתפסת על ידי רבים (שלא בצדק, ניחא) כגברת הראשונה של ישראל מצופה לשמש כדוגמה ומופת להתנהלות הוגנת, ולא כסמל לפסיכוזה נטולת מעצורים.
3. כי היא אשתו של ראש הממשלה
מעבר לכל, שרה נתניהו היא האדם הקרוב ביותר לאדם החשוב ביותר (לא טקסית או ערכית, אלא מעשית) במדינת ישראל. להתנהגותה ולהתנהלותה יש השלכה ישירה על התנהגותו ועל התנהלותו, על מצב רוחו, וככל הנראה גם על קבלת ההחלטות שלו. כלומר – יש לה השלכה ישירה על כולנו.
לפני שלוש שנים סיפר הסופר אייל מגד במאמר שפרסם ב"הארץ" על הייאוש שאחז בו יום לפני שהתקיימה ישיבת ממשלה בנושא הורדת המכסים על ייבוא עגלים מאוסטרליה. הדיון בהורדת המכסים כבר התקיים, הוועדה להורדת יוקר המחיה החליטה להמליץ על הצעד, שלושה משרדים ממשלתיים גיבשו תכנית משותפת ושר האוצר סמך עליה את ידיו. אין פלא שמגד היה מיואש. ומה הוא עשה? סימס לשרה נתניהו (אותה כינה, למרבה האירוניה, "נציבה של הרגש") בתקווה לשנות את רוע הגזירה הצפויה. ומה אתם יודעים? זה הצליח.
העניין איננו סוגיית המכסים (השנויה במחלוקת), אלא האופן המדויק שבו מגד מיפה את מערך הכוחות. ועדת שרים, משרדי ממשלה, שר אוצר; דיונים ענייניים, שיקולים מקצועיים – כל אלו בטלים. כל מה שצריך הוא לפנות לאשת ראש הממשלה. אתם יודעים, זו שצריך להניח לה, כי מה לה ולהחלטות שמקבל בעלה.
התערבותה של שרה נתניהו בהתנהלות השלטונית בישראל היא כבר סוד גלוי (כפי שפורסם, למשל, בתחקיר "עובדה" בשנה שעברה). מצד אחד, נתניהו קורא לנו שוב ושוב להניח לרעייתו; מצד שני, הוא משתמש בה באופן קבוע בתעמולת הבחירות, מסתתר מאחוריה מפני דו"חות מבקר המדינה, ומכניס אותה לדיונים סודיים על ביטחון המדינה. מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, סיפר ב"עובדה" איך סירב להעביר תדריך סודי לנתניהו כשאשתו נטולת הסיווג הביטחוני נכנסה לחדר וביקשה שימשיך. ראש הממשלה, לדבריו, "שתק. לא אמר כלום".
שרה נתניהו היא ככל הנראה הדבר היחיד שמפחיד את ראש הממשלה אפילו יותר מהגרעין האיראני. כשהוא איתה, הוא כמו דג. "נו, מה?", אמר דגן, "שאני אתבייש מראש הממשלה כי לא נעים לו?". לא, הוא לא צריך להתבייש. וגם אנחנו לא.
מסכת ההתעללויות של שרה נתניהו בעובדיה – זו שכבר הוכחה בבית המשפט וזו שעדיין נמצאת תחת מעטפת ה"לכאורה" – מספרת לנו מיהו האדם הקרוב ביותר לראש הממשלה, מיהו האדם בעל ההשפעה הגדולה ביותר על האדם בעל ההשפעה הגדולה ביותר עלינו. להניח לאשת ראש הממשלה? שהיא תניח לנו.