על המשחטה

השבוע התפרסם בחדשות ערוץ 2 תחקיר על בית המטבחיים "דבאח" אשר בדיר אל אסד. בעלי החיים במקום, כך נחשף, עוברים התעללות קשה טרם שיסוף גרונותיהם. בכתבה נראו כבשים חוטפים מכות רצח לפנים, שער של ברזל הוטח על גבותיהם של העגלים והפרות פעם אחר פעם, שוקרים נדחפו לפניהם למרות שלא היה להם לאן לזוז. זה היה סאדיזם לשמו.

זו הייתה פעם נוספת בה אנשים אמיצים הפכו עבורנו את קירות בתי המטבחיים לשקופים. זה קרה בעבר גם ב"אדום אדום", "זוגלובק", "הוד חפר", ברפתות, במדגרות. איפה לא? תמיד אני תוהה על התגובות מוכות ההלם - "זה נורא! איך הם לא מתביישים?!". אנשים כתבו שצריך לשרוף את בית המטבחיים. יש הרבה אנשים ששמחו על התחקיר, אבל גם תאגידי ענק כמו תנובה יכלו להיות מרוצים. הרי הציבור לא מסיק את המסקנה המתבקשת – להפסיק לקחת חלק בזה – אלא מעביר את ממונו מתעשיית מוות אחת לאחרת.

מה שקורה ב"דבאח"

אחרי שכמה מהעובדים ב"דבאח" תייגו זה את זה בפוסט שהעליתי על המקום, נכנסתי לפרופילים שלהם. מצאתי שם שחיטות ביתיות, ילדים אוחזים בסכינים, "משחקים" בעגלים ברפת לפני השחיטה. העגלים האלה יכולים להרוג בן אדם, אבל הם כל כך מפוחדים שהם רק מנסים לברוח. הפחד מצמית.

קל מאוד להאשים את העובדים האלה. זה הם, הברברים. אבל הם שם, מכאיבים ומשספים גרונות, כי מישהו משלם להם. והמישהו הזה הוא את ואתה. הגיע הזמן שתבינו: מה שקורה ב"דבאח" קורה בכל מקום אחר. זה מה שקורה בתעשיית המזון מן החי. בעלי החיים חוטפים על ימין ועל שמאל, תינוקות נלקחים מאימהותיהם, גרונות משוספים, איברים נחתכים ללא אילחוש.

בית המטבחיים "דבאח" הוא אחד המקומות הכי טראומטיים עבורי. שם שמעתי לראשונה עגלים נשחטים. שם שמעתי אותם לראשונה נכנסים לתאי העקידה, שם שמעתי זעקות אימים, שם שמעתי את השקט שאחרי השחיטה. שם נולד המשפט "היו חיים ואין". החיים האלו נגזלו מבעלי חיים מהממים, תינוקות בגיל שנה שמפחדים פחד מוות, שומעים את זעקות חבריהם, מריחים את הדם ויודעים מה הולך לקרות. אין הומניות ברצח.

כל אחד שהיה רואה מה קורה בבתי המטבחיים היה הופך לטבעוני. קשה לראות סבל נורא שכזה ולהישאר אדישים. אז אל תהיו אדישים. תהיו בני אדם. תתקדמו לטבעונות.