"אוכל" זו מילה שמסמלת עבור כולנו כל כך הרבה. כל מפגש חברתי, כל הילולה, כל חגיגה - אנחנו עסוקים במה נאכל ואיפה. בעבר כשרציתי לחגוג ימי הולדת וימי נישואים הייתי "חוגגת" על סטייק. זה היה הפינוק. לא אתגרתי לשנייה את מוחי, לבי או מצפוני לגבי מה שאני דוחפת לגוף שלי, מה אני עושה למישהו אחר רק כדי "לחגוג".
הפוש החזק ביותר לכיוון הטבעונות, מבחינתי, הגיע ברגע שחוויתי יחד עם פרה אחת שאין לי מושג אם בין החיים היא, את רגע הפרדתה מהעגל שלה. אותו עגל שראיתי זרוק בצד, גועה לאמא, בטוח כבר הפך לצואה של מישהו. ממזמן. חיים שלמים שנשאבים ממישהו ש"חוגג".
אני לא יכולה להתווכח עם החוויה של אחותי, היא צודקת, אני באמת לא מוכנה לקחת חלק בארוחות האלה, ניסיתי להסביר לה יותר מפעם אחת מדוע, ניסיתי להראות לה סרטונים, ניסיתי להראות לה תיעודים שאני עושה, מה שאני מצלמת, ניסיתי להכניס אותה לעולם שלי ללא שום הצלחה.
טקס הזבחים על האש
אחותי טעונה וגם אני טעונה, כי הקושי הגדול ביותר בטבעונות הוא כפי שכבר אמרתי בעבר הוא להיות ליד אנשים שאתה אוהב ומעריך ובהתנהגות שלהם הם גורמים לכאב כל כך גדול עבור מישהו. אמרתי לגיסי יום אחד, כאשר הגעתי ליום ההולדת של האחיין שלי אחרי 3 שעות, לאחר סיום טקס הזבחים על האש, כאשר הוא ספק שאל ספק אמר "זה לא קיצוני?" שזה שאני לא מגיעה זה אפילו לא בגלל אותם בעלי חיים כי הם כבר סבלו, רגע הגאולה שלהם, רגע השחיטה כבר הגיע, אני לא מגיעה כי אני לא יכולה להסתכל להם בעיניים אח"כ, אני לא מאמינה שמישהו מהמשפחה שלי עוד לוקח בזה חלק, מישהו מהמשפחה ש-ל-י.
אני מקבלת המון פניות של אנשים שהחליטו להפוך לטבעונים (הסקרים טוענים שחצי מיליון ישראלים שינוי את הרגלי התזונה שלהם מאז האח הגדול) ומגלה עולם שלם של קשיים. אנשים שהם "טבעונים בארון" כי המשפחה שלהם יורדת עליהם, אימהות שלא יכולות לבשל יותר בעלי חיים לילדים שלהם ויש להן בעיה עם בני הזוג שלהן, גברים שהאישה לא מוכנה לקבל את השינוי, ובני נוער שהוריהם מכריחים אותם לאכול חיות ,חלב עגלים וביצים. לפעמים אני קוראת את ההודעות האישיות האלה, אנשים שלא מכירים אותי ופותחים עולם שלם ופרטי בפני ולעיתים אפילו אני, מוצאת עצמי ללא מילים.
לא מבינה עוד כמה פעמים אסביר, "תקשיבו, זה נורא, הם סובלים נורא, בחיים לא הייתם עושים את זה בעצמכם, בחיים לא הייתם מרשים שיעשו את זה לכלב שלכם, בחיים לא תסכימו ללכת לצפות בזה איך אתם לא מפסיקים?!". וזו הבעיה שלי עם אחותי, אני אוהבת אותה, היא הייתה הילדה הכי קרובה לאבא שלי, תמיד כשאני רוצה לדבר איתו, אני מדברת איתה ושואלת מה לדעתה אבא היה אומר - וזה מה שעומד בינינו - ההחלטה שלה להמשיך ולקחת חלק בעוולות כאלו. אחותי, אהובתי, בהתנהגותה גורמת לכל מה שעיניי כבר מתקשות לצפות, במה שהלב שלי כבר מתקשה לעמוד מולו, הכאב שלהם ברפתות, בלולים, במעבדות הניסויים, במדגרות, בבתי המטבחיים.
בידינו הבחירה להיות קיצוניים בחמלה, חסד ורחמים ובידנו להמשיך להיות קיצוניים בכאב שאנחנו יכולים להעביר מישהו רק כי אנחנו גרגרנים ועצלנים לשנות.
אני יודעת באיזו "קיצוניות" אני בוחרת להיות.
מחכה שאחותי תבחר נכון גם.
"אל מלא רחמים
אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם ולא רק בו"
~ יהודה עמיחי