עיתון "הארץ" פירסם בסוף השבוע גיליון מיוחד של המוסף, ובו מאמרים ש"שוחטים פרות קדושות". מה הן הפרות הקדושות שמותקפות בגיליון? צדק חברתי (במאמרה של מירב ארלוזורוב), ארז ביטון (דוד בוחבוט), אקטיביסטים מזרחיים (אורין מוריס), פמיניסטיות ותרבות השיימינג (יצחק לאור), אזהרות טריגר (עפרי אילני), סתיו שפיר (יואב ליפשיץ), קייטלין ג'נר (ליאת אלקיים) ועוד. מסתבר שעיתון "הארץ" חושב שהדברים שאסור לדבר עליהם הם הנושאים שמועלים על ידי אוכלוסיות מוחלשות: נשים, מזרחים, הקהילה הלהט"בית ואנשים ממעמד כלכלי נמוך.
"פרה קדושה" היא ערך או סמל משמעותי, שהחברה לא מפקפקת בו כי הוא נחשב בסיסי מבחינה מוסרית. לאור ההגדרה הזאת קשה להבין איך ארז ביטון, לדוגמה, יכול להיחשב לפרה קדושה. ביטון הוא משורר מוערך בקרב חוגים מאוד מסוימים. הוא זכה בפרס ישראל לא מכבר, אך בהינתן שספר השירה הראשון שלו יצא בשנת 1976 והוא זכה להכרה רחבה (וגם זה רק באופן יחסי) רק אחרי פרסום ספרו "תמביסרת: ציפור מרוקאית" ב-2009, הוא ללא ספק לא יכול להיחשב לפרה קדושה. אפילו לא עגל. כשרועי חסן כותב שהוא שרף את ספריו של נתן זך – זאת שחיטת פרה קדושה. כש"הארץ" נטפל לאחד המשוררים המזרחיים היחידים שהפכו לקונצנזוס בארץ, הוא סתם מתנהג כבריון.
קייטלין ג'נר היא דוגמה נוספת. ג'נר זוכה להכרה ציבורית רחבה מאוד, אבל אי אפשר לומר שהיא לא זוכה לביקורת ציבורית חדשות לבקרים. היא זכתה לביקורת אפילו מצד הקהילה הטרנסית, עם עלייתה לאוויר של הסדרה החדשה שלה ומאז (בין השאר במאמרים שהתפרסמו לאחרונה במגזין "סלייט" ובמגזין הישראלי "פוליטיקלי קוראת").
הבעיה המהותית שעולה מגיליון הפרות הקדושות של "הארץ" היא הצביעות שנובעת ממסגור תקיפת נושאים שמועלים על ידי קבוצות חסרות כוח חברתי כשחיטת פרות קדושות. היה מעניין ואמיץ בהרבה אם העיתון היה בוחר לצאת נגד נושאים שבאמת נחשבים לפרות קדושות בארץ. נכון, אין הרבה כאלו - בעידן המודרני כמעט כל נושא זוכה לביקורת - אבל עדיין ישנם ערכים שמועלים על נס.
למשל, אובייקטיביות עיתונאית. כפי שמדגים "הארץ", כל שיפוט עיתונאי - מבחירת כותרת לכתבה ועד לדוגמאות המובאות בה - נעשה מתוך עולם התוכן והערכים של הכותב, העורך והבעלים. ייתכן ועדיף היה לו העיתונים בארץ היו מוותרים על מסווה האובייקטיביות העיתונאית הבלתי-מושגת, ומכריזים בריש גלי: אנחנו עיתון שנכתב רובו על ידי גברים אשכנזים. או: אנחנו עיתון שתומך בשלטונו של בנימין נתניהו. רובנו כבר יודעים שזה מצב העניינים, אז למה לא להכיר במציאות? הסיבה – כמו תמיד - היא כוח וחוסר הרצון לוותר עליו.
עוד פרה קדושה ש"הארץ" היה יכול לשחוט היא חזקת החפות. הערך המשפטי הנ"ל נחשב לכה קדוש גם מחוץ לבית המשפט, עד שכל ניסיון להעלות אותו לדיון נתקל במקהלה שמציירת מציאות אפוקליפטית שבה אנשים נכלאים על לא עוול בכפם. אולם, אם נאפשר לעצמנו לדון לרגע בנושא מזווית אחרת, אולי נשאל את עצמנו אילו פתרונות אלטרנטיביים עומדים בפני קורבנות עבירות שחזקת החפות של הנאשם עומדת ביניהם לבין צדק וביטחון אישי. כשמדובר בעבירות אלימות מינית, נשים מוצאות את עצמן ללא יכולת להביא את התוקף שלהן לצדק, שכן, לעיתים תכופות, אין ראיות לתקיפה. כלי השיימינג מאפשר לאותן נשים להזהיר נשים אחרות מגברים מסוכנים ולזכות לצדק, אך הוא נחשב ללא לגיטימי (בין היתר, בשל חזקת החפות). האם הפגיעה האפשרית במספר גברים, שייתכן ויזכו לשיימינג שלא בצדק, חמורה יותר מהאלימות המינית המשתוללת בארץ? זו שאלה שראוי לדון בה, ועצם הדיון יכול לעזור למצוא פתרונות עבור מי שמוזנחות כיום על ידי מערכת המשפט.
כולנו, ובעיקר העיתונאים שבינינו, אוהבים לראות בעצמנו אנשים מקוריים, חתרניים ורדיקליים, אבל מוטב היה לו "הארץ" היה פועל במעט יותר צניעות. בכדי להקל על עורכי המוסף הבא, הנה הצעה: אל תקראו למוסף שלכם "שחיטת פרות קדושות". זה לא מדויק, וגם לא טבעוני. אולי עדיף לומר: טחינת מים במסווה של חדשנות.